ככל שהראיות להתחממות נעשות מוחשיות יותר, הכחשת האקלים אינה נעלמת אלא משנה צורה: במקום לערער רק על המדע, מנהיגים פופוליסטים מציגים את מדיניות האקלים כמזימה של מומחים ואליטות נגד “האזרחים הפשוטים”
גלי חום קיצוניים שוברים שיאים, קרחונים נסוגים, שריפות מתפשטות ותשתיות שתוכננו לאקלים של המאה הקודמת מתקשות לתפקד. בשנת 2024 נמדדה הטמפרטורה העולמית השנתית הגבוהה ביותר מאז החלו המדידות, ובשנים שלאחר מכן נמשכה מגמת החום החריג באזורים רבים. בבריטניה, למשל, קבע השירות המטאורולוגי כי 2025 היתה השנה החמה ביותר שנמדדה במדינה מאז 1884 וכי תנאים שנחשבו בעבר קיצוניים נעשים שכיחים יותר.
לכאורה, ככל שהראיות נעשות ברורות יותר, המחלוקת הציבורית היתה אמורה להצטמצם. בפועל מתרחש תהליך אחר: משבר האקלים נעשה לאחד משדות הקרב של הפוליטיקה הפופוליסטית.
אין פירוש הדבר שכל אדם המתנגד למס פחמן מסוים, לתקן סביבתי או לאופן שבו מתבצע המעבר לאנרגיה נקייה הוא מכחיש אקלים. מחלוקת על העלויות, הקצב וחלוקת הנטל היא חלק לגיטימי מן הדיון הדמוקרטי. ההכחשה מתחילה כאשר הוויכוח על מדיניות משמש כדי למחוק את עצם הצורך לפעול, לערער באופן שיטתי את האמון במדענים, או לפסול מראש כל פתרון אפשרי.
ההכחשה הישנה מפנה מקום להכחשה חדשה
הכחשת האקלים הקלאסית היתה קלה יחסית לזיהוי. היא התבססה על טענות שלפיהן כדור הארץ אינו מתחמם, האדם אינו אחראי להתחממות, המדידות מזויפות או שהקהילה המדעית מפולגת בשאלה הבסיסית.
כיום קשה יותר להגן על טענות כאלה. לכן ההכחשה אינה נעלמת, אלא עוברת שינוי. במקום לומר “אין התחממות”, נאמר שעדיין מוקדם לפעול; שהפתרונות יקרים יותר מן הנזק; שאין טעם שמדינה אחת תפחית פליטות לפני סין או הודו; שהשוק או טכנולוגיה עתידית יפתרו את הבעיה; או שהציבור אינו יכול לשאת את השינוי.
קבוצת חוקרים בראשות ויליאם לם תיארה את התופעה במאמר “שיחי עיכוב אקלימי”. החוקרים הבחינו בין כמה משפחות של טיעונים: העברת האחריות לאחרים, קידום פתרונות שאינם משנים את המערכת הקיימת, הדגשת חסרונותיה של כל פעולה, וטענה שכבר מאוחר מדי ולכן אין טעם להתאמץ. טיעונים אלה אינם חייבים להכחיש את המדע. די בכך שהם גורמים לדחייה חוזרת של צעדים משמעותיים.
המכחיש הישן טען שאין שריפה. המעכב החדש מודה שיש שריפה, אך מסביר שכל דרך לכבותה יקרה, מסוכנת, בלתי הוגנת או חסרת סיכוי.
מחקר רחב היקף שעקב אחר יותר מ־226 אלף סרטוני יוטיוב העוסקים באקלים בברזיל בשנים 2019–2025 מצא מעבר מתכנים השוללים את מדע האקלים לתכנים המערערים על אנרגיה מתחדשת, מדיניות הפחתת פליטות וארגוני סביבה. מדובר במחקר שטרם השלים את מלוא הליך הביקורת המדעית, אך הוא מצביע על דפוס חשוב: “ההכחשה החדשה” עשויה להיות מושכת ומתוחכמת יותר מהכחשה ישירה.
מדוע האקלים מתאים לפופוליזם?
פופוליזם מתאר בדרך כלל את החברה כמאבק בין “העם האמיתי”, המוצג כישר, יצרני ומקופח, לבין “אליטה מושחתת” של פוליטיקאים, פקידים, משפטנים, אנשי אקדמיה, עיתונאים ומומחים.
משבר האקלים אינו משתלב היטב בסיפור הפופוליסטי. הוא מורכב מבחינה מדעית, אינו מוגבל לגבולות לאומיים ודורש שיתוף פעולה בין מדינות. הטיפול בו מחייב תכנון לעשרות שנים, בעוד שהמערכת הפוליטית פועלת במחזורי בחירות קצרים. הוא גם דורש אמון במדידות, במודלים, במוסדות מחקר ובגופים בינלאומיים.
מול המורכבות הזאת מציע הפופוליזם סיפור פשוט: מומחים מרוחקים ואליטות עירוניות מבקשים לקחת מן האזרח את המכונית, לייקר את החשמל, להגביל טיסות ולסגור את המפעל שממנו הוא מתפרנס.
חוקרים שבחנו את הקשר בין לאומנות, פופוליזם ימני ועמדות בנושאי אקלים באירופה מצאו כי השילוב בין תפיסות אנטי־אליטיסטיות, לאומנות וחוסר אמון במוסדות קשור במקרים רבים לספקנות כלפי שינויי האקלים ולהתנגדות למדיניות סביבתית. עם זאת, הקשר אינו מוחלט: קיימים גם מנהיגים וממשלות ימניים התומכים בפעולה אקלימית מסיבות כלכליות, לאומיות או ביטחוניות.
הבעיה אינה עצם השמרנות הפוליטית. היא החרפת החלוקה בין “העם” לבין המדענים והמוסדות, והפיכת עמדה מדעית לסימן השתייכות למחנה פוליטי.
כשהעובדות הופכות לזהות
רוב האזרחים אינם מודדים בעצמם את טמפרטורת האוקיינוסים, את קצב המסת הקרח או את ריכוז הפחמן הדו־חמצני. כמו בתחומי הרפואה, ההנדסה והכלכלה, הם נאלצים להסתמך על מוסדות מקצועיים ועל אנשים הנתפסים בעיניהם כאמינים.
כאשר האמון במוסדות נשחק, מידע נוסף אינו בהכרח משנה דעות. הזהות הפוליטית קובעת לעיתים כיצד אדם מפרש את העובדות ולא רק אילו עובדות הוא מכיר.
מחקרים על השיח ברשתות החברתיות מצאו קהילות נפרדות, המקבלות מידע ממקורות שונים וכמעט אינן מתקשרות זו עם זו. מחקר שעסק בשיח האקלים סביב ועידות האו"ם מצא עלייה משמעותית בקיטוב ובהיקף הפעילות של חשבונות המתנגדים לפעולת אקלים. האשמת פעילי אקלים בצביעות — משום שהם עצמם טסים, נוסעים או צורכים מוצרים מזהמים — נעשתה כלי מרכזי לערעור המסר המדעי, גם כאשר להתנהגות האישית של הדובר אין קשר לתוקף הנתונים.
זהו מעבר מוויכוח על ריכוז גזי חממה לוויכוח על זהות: האם אתה שייך למחנה המדענים, הגלובליסטים והירוקים, או למחנה “האזרחים הרגילים”.
האינטרסים הכלכליים אינם מסבירים הכול, אך הם חשובים
התפתחות הכחשת האקלים לא היתה תהליך פסיכולוגי בלבד. חברות דלקי מאובנים, ארגוני לובי ומכוני מחקר אידיאולוגיים פעלו במשך עשרות שנים לערער את הוודאות הציבורית בנוגע להתחממות ולמשמעותה.
ככל שהכחשה ישירה נעשתה פחות אמינה, עבר חלק מן המאמץ להתמקדות בעלויות, בחוסר האפשרות להחליף במהירות נפט וגז ובהבטחות לפתרונות עתידיים. בינואר 2025 דיווח “הגרדיאן” על שיתוף פעולה בין מכון הכחשת אקלים אמריקני לבין אנשי ימין קיצוני באירופה במאבק נגד חקיקה סביבתית.
עם זאת, אין צורך להניח שכל התנגדות למדיניות אקלים ממומנת בידי חברות נפט. החששות של אזרחים רבים אמיתיים. מס דלק פוגע יותר במי שמתגורר באזור שאין בו תחבורה ציבורית. סגירת מכרה, בית זיקוק או מפעל עלולה לערער קהילה שלמה. שיפוץ מבנים ורכישת כלי רכב יעילים דורשים הון שאין לכל משק בית.
כאשר מדיניות אקלים נתפסת כאוסף איסורים ועלויות המוטלים על מעמד הביניים והשכבות החלשות, בעוד שהעשירים ממשיכים לצרוך ולטוס, הפופוליסטים מקבלים כלי תעמולה יעיל.
טראמפ והפיכת האקלים למלחמת תרבות
בארצות הברית הגיע החיבור בין פופוליזם להכחשת אקלים לצורתו הבולטת ביותר. דונלד טראמפ הציג לאורך השנים את מדיניות האקלים כאיום על העצמאות האמריקנית, על תעשיית הרכב ועל העובדים. אנרגיית נפט, גז ופחם הוצגה לא רק כמקור כוח, אלא כסמל לריבונות לאומית ולחופש מפני האליטות הירוקות.
כאשר מדענים מתקנים תחזית או מעדכנים מודל בהתאם לנתונים, השינוי מוצג לעיתים כהוכחה לכך שהמדע אינו אמין. אבל תיקון הערכות הוא חלק מהשיטה המדעית, לא כישלונה.
חשוב להדגיש שלא כל ממשלה ימנית מאמצת מדיניות דומה. ממשלות שמרניות אחדות רואות באנרגיות מתחדשות אמצעי להפחתת תלות ביבוא, לשיפור ביטחון האנרגיה ולפיתוח תעשיות מקומיות. ההבדל עובר במידה רבה בין שמרנות מעשית לבין פוליטיקה המגדירה כל מוסד מדעי או בינלאומי כאויב העם.
באירופה: לא מכחישים את החום, תוקפים את הפתרון
באירופה, שבה התמיכה הציבורית במדיניות סביבתית עדיין רחבה יחסית, מפלגות פופוליסטיות נוטות פחות לשלול את עצם ההתחממות. במקום זאת הן תוקפות את העסקה הירוקה של האיחוד האירופי, את תקני הרכב, את הסיוע לאנרגיות מתחדשות ואת התקנות החלות על חקלאים ועל בעלי בתים.
המסר המרכזי הוא שהאליטות מנצלות את האקלים כדי לפגוע בחקלאי, בנהג, בבעל הדירה ובעובד התעשייה. העלייה במחירי האנרגיה, האינפלציה והמחאות החקלאיות סיפקו קרקע נוחה למסרים אלה.
גם כאן חשוב להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין עיכוב. אפשר לטעון שתקנה מסוימת אינה צודקת או יעילה. אך כאשר כל פתרון נפסל, בלי להציע חלופה המסוגלת להפחית פליטות, הביקורת הופכת למעשה להגנה על המצב הקיים.
ישראל: פחות הכחשה, יותר התעלמות
בישראל כמעט שאין צורך בהכחשה רשמית של מדע האקלים. די בכך שהנושא נדחק שוב ושוב לתחתית סדר העדיפויות.
לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם ביוני 2026 וסוקר ב"הארץ", ועדת השרים לענייני אקלים לא התכנסה מאז הקמתה, רוב הגופים שנבדקו לא השלימו תוכניות היערכות מתוקצבות, חוק האקלים נותר תקוע וישראל אינה צפויה לעמוד גם ביעד ההפחתה שקבעה לעצמה.
בתשובה לעתירת אקלים לבג"ץ טענה המדינה כי הפער בין יעד הפחתת הפליטות לבין התחזית בפועל אינו מעיד בהכרח על כישלון, אלא על “שאפתנותו” של היעד.
אין כאן הכחשה ישירה של ההתחממות. זהו דפוס אחר: הכרה מילולית בסיכון, לצד הימנעות מהקמת המוסדות, התקציבים והכלים שיאפשרו להתמודד עמו.
המלחמה, הביטחון ויוקר המחיה הם צרכים דחופים, אך משבר האקלים אינו ממתין לפתרונם. חום קיצוני, שריפות, פגיעה בחקלאות, עומס על משק החשמל וסיכונים לבריאות הציבור עלולים להחריף דווקא את המשברים החברתיים והביטחוניים.
מעגל שמזין את עצמו
מדיניות אקלים שאינה הוגנת מייצרת התנגדות. הפופוליסטים מנצלים את ההתנגדות כדי לפגוע במדענים, ברגולציה ובמוסדות. הפגיעה במוסדות מעכבת את המעבר האנרגטי ואת ההיערכות. הנזקים האקלימיים מחמירים, מחירי מזון וביטוח עולים, תשתיות נפגעות — והכעס הציבורי גובר.
כך נוצר מעגל שבו המשבר מחזק את הפופוליזם, והפופוליזם מחמיר את המשבר.
הדרך לשבור אותו אינה להטיף לציבור או להציג כל מתנגד למדיניות מסוימת כבור או כמכחיש. מעבר אקלימי יציב חייב להיות גם מעבר חברתי הוגן: תחבורה ציבורית זמינה לפני שמייקרים את הנסיעה ברכב; סיוע למשקי בית לפני שמחייבים שיפוץ יקר; הכשרה ותעסוקה חלופית לפני שסוגרים מפעל; וחלוקה שקופה של העלויות והתועלות.
יש גם צורך להציג את הפעולה האקלימית לא רק כוויתור. אנרגיה מקומית יכולה לחזק עצמאות לאומית, בידוד מבנים יכול להפחית חשבונות חשמל, תחבורה ציבורית יכולה לקצר פקקים, וערים מוצלות יכולות להציל חיים.
המאבק על האקלים אינו רק מאבק על הטמפרטורה. הוא מבחן ליכולתה של הדמוקרטיה להתמודד עם בעיה מורכבת, המבוססת על ידע מקצועי ודורשת פעולה ארוכת טווח.
הכחשת האקלים של המאה ה־21 אינה חייבת לטעון שאין התחממות. די לה לשכנע את הציבור שאין במי לבטוח, שאין פתרון הוגן ושכל פעולה היא מזימה נגדו. כאשר האמון נשחק, העיכוב נעשה קל — גם בשעה שהמציאות הפיזית הולכת וסוגרת את חלון ההזדמנויות.
שאלות ותשובות
מה הקשר בין הכחשת האקלים לפופוליזם פוליטי?
פוליטיקאים פופוליסטים נוטים להציג את החברה כמאבק בין “העם” לבין אליטות, מומחים ומוסדות. מדיניות אקלים נשענת על מדע, רגולציה ושיתוף פעולה בינלאומי, ולכן קל להציג אותה כמזימה של האליטות נגד הציבור.
האם הכחשת האקלים עדיין מתבטאת בטענה שכדור הארץ אינו מתחמם?
לעיתים, אך כיום נפוצה יותר “הכחשה חדשה”. היא מכירה לכאורה בהתחממות, אך טוענת שכל פתרון יקר מדי, בלתי אפשרי, לא הוגן או חסר השפעה — ובכך דוחה את הפעולה.
האם כל התנגדות למדיניות אקלים היא הכחשה?
לא. ביקורת על עלויות, קצב היישום או חלוקת הנטל היא חלק מדיון דמוקרטי לגיטימי. היא הופכת לשיח עיכוב כאשר כל פתרון נפסל מראש ולא מוצעת חלופה ממשית להפחתת הפליטות.
מדוע הצגת נתונים מדעיים נוספים אינה תמיד משכנעת את המתנגדים?
מפני שהוויכוח אינו עוסק רק בעובדות, אלא גם בזהות פוליטית, באמון במוסדות ובחשש מפגיעה בפרנסה ובאורח החיים. אנשים נוטים לקבל מידע ממקורות התואמים את השקפת עולמם.
כיצד אפשר למנוע מהמאבק באקלים להזין את הפופוליזם?
יש לקדם מעבר הוגן: לסייע למשקי בית, להציע חלופות תחבורה, להכשיר עובדים למקצועות חדשים ולחלק את העלויות באופן שוויוני. מדיניות הנתפסת כהוגנת זוכה לאמון רב יותר ופגיעה פחות לתעמולה פופוליסטית.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
