ארבע דרכים שבהן הפופוליסטים מסכנים את הדמוקרטיה

הפופוליסטים משקרים כשהם טוענים שהם רוצים להעצים את כולנו על ידי שלילת סמכותם של השופטים לפקח על הדמוקרטיה. הם באמת רוצים לפרוץ את המחסום החוקתי החזק ביותר נגד סמכותנות

מאת דניאל דרצ’ה, פרופסור אמריטוס, המחלקה לפוליטיקה, אוניברסיטת יורק, קנדה ומארק ד. פרוזה פרופסור למדע המדינה ומנהל מייסד, התוכנית ללימודים בינלאומיים, אוניברסיטת בורמן

ב-1954  שאל ריצ’רד הופשטטר, ההיסטוריון האמריקאי הנודע של השמרנות המודרנית, שאלה פרובוקטיבית  על המתקפה של תקופתו על אידיאלים פרוגרסיביים ושמאליים, הידועה בשם מקארתיזם: מהיכן הגיעה הקיצוניות הזאת?

הוא טען במאמר מפורסם שאפילו ארצות הברית המשגשגת שלאחר מלחמת העולם השנייה אינה חסינה מפני הרדיקליזם של הפופוליזם האוטוריטרי. מה שמכונה “הפחד האדום” של שנות החמישים היה “פשוט השמרנות הקיצונית הישנה והבדלנות הישנה שהועצמה על ידי הלחצים יוצאי הדופן של העולם העכשווי”.

שבעה עשורים מאוחר יותר, דבריו של הופשטטר מצלצלים שוב נכונים. תנועות שמרניות תמיד נלחמות נגד המודרניות בטענה שקרית שהן מגינות על החברה מפני פרוגרסיבים שרומסים ערכים מסורתיים ולועגים לגברים ולנשים הנשכחים שמאמצים אותם.

פוליטיקה פרנואידית

עם כל כך הרבה כסף וכוח מאחוריו, הסגנון הפרנואידי הזה של פוליטיקה – עם רשימות אויבים, דמוניזציה של מנהיגי אופוזיציה ולעתים קרובות שפה אלימה – הפך למיינסטרים.

תיאוריות קונספירציה כבר אינן סטיגמה המכפישה את מי שסוחר ברמיזות מרושעות. אפילו פוליטיקאים מהזרם המרכזי רוכלים אותם עכשיו.

אבל האם יש ממה לחשוש מהרטוריקה הלוהטת של הסגנון הפרנואידי של הפוליטיקה? יש הטוענים כי נסיבות אלה הן מחזוריות.

בתקופתו של הופשטטר, אחרי הכל, הפוליטיקה השמרנית האמריקאית התרחקה מרדיקליזם שולי בעקבות רצח ג’ון קנדי ב-1963. בשנה שלאחר מכן, לינדון ג’ונסון הביס את המורד הרפובליקני הימני בארי גולדווטר באחת המפולות הגדולות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.

אבל המשבר שאנחנו מתמודדים איתו היום הוא גדול יותר בהיקפו ובהיקפו. הפופוליזם מופץ בטירוף על ידי מנהיגים פוליטיים שמבקשים להרוויח מהכאוס שהוא מעורר באמצעות הרשתות החברתיות.

פופוליזם היה אמור לקרב את השלטון אל העם, אבל למעשה הוא מפקיד את מנופי הכוח בידיהם של רודנים. הנה ארבע דרכים שבהן הפופוליזם הפך רעיל ומהווה איום קיומי על הדמוקרטיה:

1. האמצע המתכווץ

דמוקרטיה ללא פשרות שוחקת את ריבונות העם על ידי פיצול ציבור הבוחרים וביטול פשרה משמעותית.

אנחנו נמצאים עכשיו בעולם של מאבקי סכום אפס פוליטיים, עם אמצע הולך ומצטמצם. מפלגות שמרניות כופות לעתים קרובות משאלי עם קיצוניים כדי לשמר את אחיזתן בציבור בוחרים מפולג עמוק.

מערכות בחירות הפכו למאבקים מסוכנים על סוגיות טריז שנועדו להעמיק את השסעים התרבותיים באמצעות הרשתות החברתיות.

ראינו את זה עם הברקזיט כשבוריס ג’ונסון ופופוליסטים אחרים ליבו את החששות לגבי הגירה והשפעת יתר של אירופה. דונלד טראמפ עשה זאת היטב עם התקפות על מהגרים. הרפובליקנים מחריפים כעת את נושא ההפלות, אף שהם נתקלים בהתנגדות מצד כמה מחוקקים ומושלים במדינה.

בקנדה, ראשת ממשלת אלברטה, דניאל סמית’, שמפלגתה השמרנית המאוחדת נבחרה מחדש, התמקדה בדמוניזציה של מתנגדיה ונקטה בהתנהלות אנטי-דמוקרטית בחודשים שבהם כיהנה כראש ממשלה.

2. מעמד הפועלים  מפסיד

פוליטיקת הזהויות אינה מעצימה אנשים עובדים, כי הפוליטיקה של הנקמה אינה פותרת בעיות מבניות.

עם זאת, מפלגות שמרניות ברחבי העולם משווקות את עצמן כמפלגות של מעמד הפועלים.

הפופוליסטים מכירים בכך שמעמד הפועלים חיוני להצלחתם ברמה הלאומית בגלל  “חלוקת הדיפלומות” המפרידה כעת בין ימין לשמאל (בורות בימין לעומת השכלה בשמאל א.ב.).

קיים מתאם חזק בין היעדר תעודת בגרות לבין תמיכה בתנועות שמרניות לאומניות בזמן בחירות.

בעבר אנשים עובדים הכירו בחינוך כדרך לשגשוג. אבל שכר הלימוד בארה”ב העולה באופן מאסיבי בפרט גרם לכך שהממשלה בגדה בהבטחה לגישה אוניברסלית לתואר אקדמי.

שכר הלימוד הולך בכיוון הלא נכון גם בבריטניה, קנדה ואוסטרליה. החינוך מחזק כעת את החלוקה המעמדית במקום לשבור מחסומים לחיים טובים יותר.

3. העשירים והחזקים מכוונים את הכאוס

פופוליזם היה אמור להעצים אנשים מחוץ למסדרונות השלטון, אבל דיבורים על נקמה נגד האליטות הליברליות מנרמלים את הקריאות לאלימות פוליטית – תמיד דבר רע.

במלחמת הכל נגד כולם, לא העשירים מפסידים. מדובר באזרחים רגילים וחרוצים.

יתר על כן, ברגע שתאוות נקם משתלטת בציבור הרחב, היא כמעט תמיד מנוהלת על ידי אליטות עם כסף וכוח שמרוויחות כלכלית או פוליטית מהכאוס.

4. פגיעה בשלטון החוק

מנהיגים אוטוריטריים זכו ללגיטימציה מוסדית חסרת תקדים על  ידי בניית תנועות מצליחות המבוססות על פנטזיות של דם ואדמה. הסגנון הפרנואידי של הפוליטיקה נכנס לשלב חדש עם מתקפה כוללת על שלטון החוק – מתוך הממשלה.

הפופוליסטים משקרים כשהם טוענים שהם רוצים להעצים את כולנו על ידי שלילת סמכותם של השופטים לפקח על הדמוקרטיה. הם באמת רוצים לפרוץ את המחסום החוקתי החזק ביותר נגד סמכותנות.

תראו את המצב בישראל, שבה הקואליציה הקיצונית של בנימין נתניהו מבקשת להרוס את האיזונים והבלמים המשפטיים ולאפשר לפרלמנט לבטל פסיקות של בית המשפט העליון, מהלך שיקל על צרותיו המשפטיות של ראש הממשלה.

נתניהו הואשם בשחיתות ובסחר בהשפעה על התקשורת.

ניסיונותיו של טראמפ לערער על הלגיטימיות של שופטים משרתים את עצמם באותה מידה. בעודו רץ שוב לנשיאות, הוא כבר משדר את תשוקותיו האלימות, ומבטיח חנינה למתקוממים ב-6 בינואר.

הדרך קדימה לפופוליסטים

החוגה הפוליטית כבר מסתובבת. התבוסות של טראמפ וז’איר בולסונארו מברזיל אינן מייצגות דחייה מוחלטת של תנועותיהם.

למרות כתב אישום בגין פשע כלכלי לכאורה ונמצא אחראי להתעללות מינית בתיק אזרחי, טראמפ הוא עדיין המועמד המוביל לשנת 2024.

איננו יכולים לסמוך על תיקון מוסדי קל, כמו קואליציה אלקטורלית גדולה שתדחק את הפופוליסטים מאפשרות להיבחר.

מתנגדיו של ויקטור אורבן ההונגרי יצרו חזית מאוחדת כדי להתנגד לו בבחירות 2022 במדינה. אבל אורבן נבחר מחדש בהצבעה שרבים לעגו לה כחופשית אך לא הוגנת.

קואליציות מנוגדות (מהשמאל ועד לימין) הן אסטרטגיה לא ודאית ברוב המקרים, והן לא עובדות כלל במערכות דו-מפלגתיות. למעשה, אין אסטרטגיה אלקטורלית ברורה להבסת הפופוליזם, במיוחד עכשיו כשהימין הקיצוני פרץ למערכת.

נורות אדומות מהבהבות

איננו יכולים עוד לראות בבחירות מאבקים בין מרכז-ימין למרכז-שמאל, שבהן בוחרים מתלבטים עושים את ההבדל בין ניצחון לתבוסה. אנחנו גם לא יכולים לסמוך על הימין שייסוג מתהום מלחמות התרבות. אנחנו אפילו לא יכולים לומר בוודאות שהפופוליזם ייסוג באופן המחזורי הרגיל.

רק דחייה נחרצת יכולה לאלץ את הימין לנטוש את הכעס והמרמור, אבל הבוחרים עדיין לא מפנים עורף לפופוליסטים הפרנואידים. יידרש הרבה תחכום אסטרטגי כדי לנצח אותם. וזה יהיה קשה יותר לעשות זאת ככל שהם מקשיחים את המשחק עם חוקים שנועדו לשלול זכויות מאנשים צעירים, עניים או גזעיים.

כל מה שהאזרחים יכולים לעשות הוא להציע הוא להדוף באופן מתמיד ומרוכז את השקרים הגדולים הרבים שמספרים הפופוליסטים. זה אף פעם לא מספיק, אבל בינתיים זו הדרך היחידה להתקדם.

עוד בנושא באתר הידען:

• 800 שנה לחתימה על מגנה כרטה – הבסיס למשפט החוקתי ולדמוקרטיה
• הרציונליות מתה! יחי הפופוליזם
• קיצור תולדות המערב – הערכים של העידן המודרני חלק א’
• קיצור תולדות המערב – הערכים של העידן המודרני חלק ב
• מה נעשה עם כל הבחירות האלה?