מי ירוויח מההתמודדות עם שינוי האקלים?

מחקר כלכלי חדש צופה ש-90 אחוז מאוכלוסיית העולם עתידה לצאת נשכרת מבחינה כלכלית בעקבות יישום הסכם פריז לשינוי האקלים. האם גם ארצות הברית של טראמפ תיקח חלק במהלך הזה?

מאת רן בן מיכאל, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה

שינוי האקלים פוגע בכלכלה העולמית, פגיעה שעתידה להחריף ללא השקעה בהתמודדות אתו במידה שהולמת את גודל השעה. את הפגיעה הכלכלית אפשר לזהות בנזקים ישירים –כמו פגעי מזג אוויר, מחלות וגלי הגירה בעקבות בצורת וחום  – וגם דרך מניעת צמיחה, כמו שקורה עם צמצום הייצור החקלאי, עלייה בהוצאות להיערכות לעליית פני הים, והקטנת היעילות הכלכלית הכוללת. למרות מידע זה, חלק מההחלטות על המדיניות הכלכלית שמתקבלות מסביב לעולם אינן מכירות בפוטנציאל הכלכלי הטמון בהתמודדות עם שינוי האקלים ומתעלמות מנזקיו.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, תזזיתי ואימפולסיבי ככל שיהיה במדיניותו ובציוציו, אינו מזגזג לפחות בנושא אחד: שינוי האקלים. גולת הכותרת של פועלו בתחום היתה ההכרזה על פרישת ארה”ב מהסכם פריז, פרישה שתיכנס לתוקפה בסוף 2020. בארה”ב הוקמה תנועת נגד של מושלי מדינות, מאות ראשי ערים ושל אלפי ראשי ארגונים עסקיים להמשך מימוש ההתחייבויות ברמה המקומית. לטענת טראמפ, ובמסגרת התפיסה שלו – אמריקה במקום הראשון – הסיבה העיקרית לפרישה מהסכם פריז היא הפגיעה בכלכלת ארה”ב. כבר עם ההכרזה על הכוונה לפרוש נטען נגדה שתפיסה זו מבטאת קוצר רואי ושבטווח הארוך, דווקא הפרישה – במיוחד מפני שארה”ב היא שחקן כה מרכזי בכלכלה הגלובלית – היא שתפגעבכלכלה. עמדה זו מקבלת חיזוק ממחקר חדש לפיו מאמץ לעמוד ביעדים המחמירים יותר של ההסכם יוביל לתוצאות חיוביות – בארה”ב ובעולם בכלל.

תועלת כלכלית משמעותית

את הסכם פריז לעצירת ההתחממות הגלובלית, שנכנס לתוקף בנובמבר 2016, אשררו עד כה 178 מדינות. המטרה היא שעד סוף המאה ה-21 הטמפרטורה הממוצעת ברחבי העולם תעלה בלא יותר משתי מעלות צלזיוס, ואם ניתן בלא יותר מ 1.5 מעלות, בהשוואה לרמתה לפני עידן התיעוש. הטווח הזה נמצאבקונצנזוס בדבר הסכנה שמציב שינוי מעבר לו למרבית תושבי כדור הארץ. לצד האפחות (מיטיגציה – Mitigation), ההסכם כולל קידום של צעדי הסתגלות (אדפטציה) לשינוי באמצעות בניית יכולות, פיתוחים טכנולוגיים ותמיכה כספית.

מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Nature הוא בין הראשונים לנתח את המשמעויות הכלכליות של הסכם פריז וממצאיו ברורים: 90 אחוז מאוכלוסיית העולם עתידה לצאת נשכרת מבחינה כלכלית אם היעד של 1.5 מעלות יושג. דברים אמורים גם לגבי שלוש המדינות בעלות הפעילות הכלכלית הגדולה ביותר – ארצות הברית, סין ויפן – וגם לגבי רוב מדינות העולם האחרות, במיוחד מדינות עניות רבות. אלו בדיוק המקומות שבהם עליית הטמפרטורה תפחית את יעילות הפעילות הכלכלית בתחומים רבים.

בראיון לתכנית בנושאי הסביבה של הרדיו הציבורי הבינלאומי אמר ד”ר מרשל ברק, מאוניברסיטת סטנפורד וממובילי המחקר: “ההערכות שלנו מצביעות על כך שהמאמץ להקטין את ההתחממות עתיד להוביל לתועלות כלכליות משמעותיות מסביב לעולם”. על פי הערכת החוקרים, ההבדל בין תל”ג גלובלי של 1.5 מעלות לזה של 2 מעלות עשוי להגיע עד ל-20 טריליון דולר; אלו הן התועלות משמירה על היקף הייצור ויעילותו חצי מעלה פחות.

המדינות שאשררו את הסכם פריז מגישות הצהרות התחייבות למהלכי התמודדות לאומיים. אלו צעדים שהמדינות אמורות לבצע כדי להפחית את הפליטות שלהן וכדי להפוך את אוכלוסייתן ומקומות הישוב בהן לעמידים בפני השינויים. אמנם רוב המדינות (174 מהן) כבר הגישו תכניות כאלו, אולם חישובי העלויות של התכניות – עניין מסובך יחסית בגלל התניות ותרחישים שונים – נמצאים רק בראשית הדרך. באמצע 2017 הציגו חוקרים הולנדיים אומדן ראשוני שהעמיד את ממוצע ההוצאות עד שנת 2030 על מאמצי אפחות להשגת יעד של 2 מעלות צלזיוס על כאחוז אחד מהתל”ג העולמי.

בהסתמך על המודלים של אומדן זה סבורים מחברי המחקר החדש כי ההוצאות עד 2030 לתרחיש של 1.5 מעלות עומדות על 300 מיליארד דולר נוספים. במילים אחרות, להשקעה באפחות שינוי האקלים להשגת היעד השאפתני יותר של מתווה פריז על כל יתרונותיו – 300 מיליארד דולר נוספים – יש תשואה ברורה: 20 טריליון דולר.

המחקר של ברק ושותפיו התמקד בצד התועלת ולא כלל את הוצאות הנזקים כמו עליית מפלס פני הים, אך מחקרים אחרים מצביעים כי גם למניעת נזקים יש ערך כלכלי רב. הערכה נוספת של עלויות מהלכי ההתמודדות הלאומיים, ומתפרשת עד 2050 (כלומר שני עשורים נוספים), העמידה את ההשקעה הגלובאלית על כ-7.5 טריליון דולר.

כאשר מודדים השקעה זו אל מול הוצאות הבריאות העתידיות – החוקרים בדקו מקרי מוות מוקדם בשל זיהום האוויר וריכוז האוזון העולים בד בבד עם פליטות גזי החממה – נמצא כי כמעט תמיד ההשקעה מתקזזת מול ההוצאות. כלומר, גם מההיבט של תקציב הבריאות בלבד משתלם למדינות להשקיע במימוש התכניות שלהן עצמן בבלימת שינוי האקלים.

מאז שפורסם דו”ח סטרן ב-2006 על ידי צוות בראשותו של סר ניקולס סטרן, אז הכלכלן הראשי של ממשלת בריטניה, שהעריך לראשונה את ההשלכות הכלכליות של שינוי האקלים, המחקרים של כלכלנים ומדענים מצביעים באופן עקבי כי ההחזר (כלומר, התועלות העתידיות בזכות מניעת נזקים צפויים) עולה על ההשקעות בהווה. ממצאים דומים עולים גם ביחס לשמירה על המגוון הביולוגי ועל חוסנן של מערכות אקולוגיות, נושא שהוא הצד השני של מטבע ההתמודדות עם שינוי האקלים. אף שיש ביקורת מתודולוגית על ניתוחים ארוכי-טווח כאלו, למשל על הניתוחים הסטטיסטיים או ההתעלמות מפיתוחים טכנולוגיים שיכולים לשנות את פני הדברים, הרי שמחקרים המצביעים על ערכו החיובי של שינוי האקלים לכלכלה העולמית הם מעטים ונתונים לביקורת חריפה.

טכנולוגיות חדשות ומקומות עבודה חדשים

יש מי שטוענים בעד התועלת הכלכלית של שימור המצב הנוכחי בטווח הקצר – עד שיבוא השיפור הטכנולוגי שיוציא אותנו מהבוץ – ושמאמינים שיש להמשיך ולהשקיע בתעשיית האנרגיה המבוססת על דלק מאובנים. אולם, הדרישה לדלק זה הולכת ופוחתת, לא רק בשל מדיניות האקלים, אלא בשל שיפורים טכנולוגיים (למשל במנועי מכוניות), מה שיפגע בתל”ג של יצואניות כמו ארה”ב, רוסיה וקנדה כבר בשנת 2035.

על פי החוקרים שבחנו את ההשקעות בתעשיית הנפט, אם ארה”ב תישאר בהסכם פריז היא תקדם טכנולוגיות חדשות, ותפחית שימוש בדלק מאובנים – צעד שיוביל ליצירת מקומות עבודה ויאזן את אובדן ההכנסות מייצוא נפט. לעומת זאת, אם ארה”ב תיטוש את הסכם פריז, היא עדיין תאבד את ההכנסות מתעשיית הנפט המתכווצת, אבל תחמיץ את פיתוח שוק העבודה החדש ותהיה תלויה יותר ביבוא נפט לטובת תעשייה מקומית מיושנת.

במרץ השנה פרסם הבנק המרכזי של ריצ’מונד – אחד מ-12 הסניפים האזוריים של הבנק המרכזי של ארה”ב סקירה לפי עליית טמפרטורת קיץ ממוצעת של 0.6 צלזיוס עתידה להפחית את התל”ג של מדינות ארה”ב בעד רבע אחוז; השינוי יהיה ברוב המכריע של ענפי המשק, כולל באלו שבעבר נראו כפחות פגיעים להשפעות שינוי האקלים (כמו אנרגיה).

בעקבות האופן שבו נוסח הסכם פריז, תיכנס פרישת ארה”ב לתוקף, באופן פרדוקסלי, יום לאחר הבחירות הבאות לנשיאות ב-2020. מבחינת התשואה הכלכלית לציבור הבוחרים, גוף הידע המחקרי מצביע על כך שכדאי לנשיא הבא, אפילו אם יהיה זה טראמפ עצמו, להפוך את החלטת הפרישה או לפחות לממש את מדיניות ההפחתה באופן עצמאי. לא יהיה זה היפוך המדיניות הראשון בהיסטוריה, אבל הוא כנראה עתיד להשתלם.

עוד בנושא באתר הידען:

נזקי החלטת טראמפ לפרוש מהסכם האקלים בפריז. שלושה תרחישים

בפריז נחתם ההסכם לעצירת התחממות כדור הארץ ב-1.5 מעלות

כיצד התעשיה נאבקת במדע