מדינה רדופת שדים מ”ה: המתקשרת שמודה שהמקצוע שלה לא משהו

“אין להם ראיות, הם באים לשאול מתקשרת, את מבינה איזה אבסורד זה?” שואלת המתקשרת את שולה זקן, שהיתה מזכירתו של אהוד אולמרט, והפכה לעדת מדינה נגדו.

הערה: הטורים בסדרה זו הינם מאמרי דעה.
אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו. בוודאי הוא אמור לא לעשות זאת כאשר העיסה התקלקלה לו במהלך האפיה, אבל זה מה שקרה למתקשרת אופירה ששיחה שלה עם מי שהיתה מנהלת לשכתו של אהוד אולמרט לאורך הקריירה הפוליטית שלו כשר, ראש עיריית ירושלים וראש ממשלת ישראל.

קראתי את המשפט הזה כמה וכמה פעמים כדי להאמין שמישהו מודה שהמקצוע שלו לא משהו “אין להם מספיק ראיות, הם באים לשאול מתקשרת. את מבינה איזה אבסורד זה”, מצוטטת המתקשרת בקלטת (ראו לדוגמה בוואלה).

כדי שלא תהיה למישהו טענה שאני מוציא את המשפט (מלבד קיצוצו) מהקשרו, הנה המשפט המלא, שבו מתייחסת אופירה לפרקליטים העובדים בפרקליטות המדינה: “אני מכירה את כל הפרקליטים, הם באים אליי לתקשורים. היה בא איזה מישהו שבא לשאול עליך, אמרתי לו ככה – “אמינה, היא לא עשתה כלום”. כמו שאמרו לי בשמים, אותו דבר. איזה פרקליט אחד שאני לא יכולה להגיד את השם שלו, הם באים שואלים, את מבינה? אין להם… הם באים לראיות כי אין להם ראיות מספיק, את מבינה? הם באים לשאול מתקשרת, את מבינה איזה אבסורד זה?”

ואכן יש פה כמה אבסורדים, לקוראי אתר זה אין צורך להכביר מילים על חוסר ההגיון בעצם התקשור (ראו קישורים בתחתית הכתבה), שכן אין סיבה הגיונית לחשוב שיש עם מי לתקשר, רוחות ושדים קיימים רק בסיפורי אגדות עממיות ותמיד יוחס להם ידע אינסופי, שאולי לא היה להם בחייהם, אבל מדובר בלא יותר מאשר ניחוש, לעיתים מושכל, לעיתים לא. למשל החצי הראשון של המשפט הגיוני, אין פה עניין של רוחות, אחד הפרקליטים שאל על אמינותה של זקן והמתקשרת ענתה שהיא אמינה, אבל זה יכול לנבוע מיחסי הידידות/עבודה ביניהן, אבל בחצי השני מודה גם המתקשרת שבמקצוע שלה אין משהו, שהרי אם היה ניתן לתקשר עם רוחות או עם נשמות מתים (בפעם הראשונה אני שומע על הבדל בין שני התארים הללו, שהיתה להם עד כה משמעות זהה), הרי שממרום מושבם היתה להם אפשרות לבחון ראיות שאינן בידי החוקרים.

אתר “מילון הספקנים” מסביר כי העוסקים בקריאה קרה (ונתן כדוגמה את המדיומים – המתקשרים), הוא מסביר שהמתקשרים נוקטים בכמה טריקים מעולם השיווק כדי להיראות אמינים. הם אומרים המון דברים, וביניהם משפטים כלליים רבים, ומקווים שביניהם יימצא משהו שהלקוח יקשר ביניהם לבין משהו בעולם שלו. “זיכרון סלקטיבי גם הוא מעורב בתקפות סובייקטיבית משום שלא הגיוני שכל לקוח יוכל למצוא משמעות בכל ביטוי שיוצא מפיו של המדיום. למרבה המזל עבור הקוראים הללו, הלקוחות בדרך כלל שוכחים את ההחטאות וזוכרים רק את הפגיעות הנכונות. לפיכך המאזינה תזכור כי היא הצליחה למצוא הגיון ותשכח את כל הדברים שהיו עבורה חסרי משמעות. כמו כן, נדיר כי מישהו יבחן באופן בלתי תלוי את נכונות הרייטינג של הקורא בידי הלקוח. לפיכך אם לקוח יהיה מרוצה מהקורא הוא בדרך כלל יספר לחבריו ויראה בכך עדות להצלחתו של המדיום, ולתקפותה של הקריאה שלו. ככל שגובר הרצון ליצור קשר, כך יטה הלקוח לעבוד יותר קשה למצוא משמעות וקשר בדברי המדיום.”

מעבר לעובדה שהמתקשרת מודה בחולשתו של מקצועה, יש עוד נקודה שצריכים לתת עליה את הדעת: שגורלנו נקבע לא על ידי אנשים שבחרנו אלא על ידי בעלי מקצועות שאין בבסיסם כל הגיון, גם אם הם מאמינים בו בעצמם (שלא כמו במקרה הנוכחי). אני בטוח שמרבית הקוראים לא ירצו להפקיד את בטחונם בידי מתקשרים (מי יודע אם לא התייעצו עם מתקשרים בתחילת מלחמת לבנון השנייה ולכן התגובה הישראלית התאחרה?), ואולי המתקשרים, שרוצים לדאוג לעוד דורות של אנשים בעלי רמת השכלה נמוכה, שהם קהל יעד טוב עבורם המליצו לראשי ממשלה לקצץ בתקציבי ההשכלה הגבוהה?

תודה לגלעד דיאמנט, בעל הבלוג (והספר) “חשיבה חדה” שהסב את תשומת ליבי למשפט המחץ של המתקשרת.

ראו:
מדינה רדופת שדים ט’: מדוע יש נטיה להאמין לקוראים למיניהם?

מדינה רדופת שדים ט”ז: תקשור – שרי אריסון כמשל

קארל סייגן על מדיומים

מדינה רדופת שדים ט’: מדוע יש נטיה להאמין לקוראים?

מדינה רדופת שדים ג’ – NRG והתיקשור עם זוהר ארגוב – חציית קו אדום

מדינה רדופת שדים ב’ – הפוליטיקאים הולכים לאצטגנינים

גלעד דיאמנט/הלוחש למתים

גלעד דיאמנט/קריאה קרה – מקצוע חם