כבר הוזכר מספר פעמים הקשר האמיץ שנרקם בין הפילוסופיה היוונית וההלניסטית לבין המוזיקה – האסכולה הפיתגוראית שייחסה למוזיקה ערך מוסרי עליון, האסכולה האפלטונית שעמדה על הזיקה בין המוזיקה לבין טבע האדם ומצבו המוסרי, וכמוה אף האריסטוטלית. הפילוסופיות הללו חדרו ליהודה בימי השלטון הרומאי
כבר הוזכר מספר פעמים הקשר האמיץ שנרקם בין הפילוסופיה היוונית וההלניסטית לבין המוזיקה – האסכולה הפיתגוראית שייחסה למוזיקה ערך מוסרי עליון, האסכולה האפלטונית שעמדה על הזיקה בין המוזיקה לבין טבע האדם ומצבו המוסרי, וכמוה אף האריסטוטלית.
ההלניזם שעמד על כוחה המטפיזי-קתרטי של המוזיקה, ראה בה מדע ככל מדע אחר שיש להורותו על פי שיטות רציונליות ועם זאת הדגיש את הכוחות הריגושיים והמוסריים שהיו משוקעים במוזיקה.
יצויין שהיתה קרבה לא מעטה בין הכיתות ביהדות לבין האסכולות הפילוסופיות שנמנו לעיל. והגם שהנחה זו אינה הופכת אותן, את הכיתות הנ”ל, למומחיות ומיומנות בכל הקשור למוזיקה, הרי הדעת נותנת מכל מקום כי האסכולות הפילוסופיות קרעו לאותן כיתות חלון דרכו אפשר היה להציץ בכל נפלאותיה הסימבוליות של המוזיקה היוונית-ההלניסטית.
עד כאן באשר לפילוסופיה. ובאשר לחינוך, הרי להוציא את האולפנא המוזיקלית אשר בגימנסיון ובאפביון, תפסה המוזיקה, הכלית והקולית, מקום חשוב בחינוך הנער היווני, אף בשנותיו הטרום-גימנסיוניות ועל אף העובדה שזו הפכה במרוצת הזמן יותר ויותר לנחלת אנשי המקצוע, הרי גם אז לא חדלה לשמש בעולם החינוך היווני-הלניסטי.
אין לפקפק בהנחה שהמודעות לחכמת יוון, למוזיקה היוונית, היתה נחלתה של שכבת האצולה היהודית, זו שהיתה קרובה לרעותה ההלניסטית.קרבה זו שנרקמה על יסודות של מגעים פוליטיים וכלכליים, הניבה קשרי רעות חברתיים. קשרים אשר הקלו על שכבת האצולה והאמידות היהודית לאומץ אורח-חיים הלניסטי. וכפי שראינו למעלה, הרי המלכות החשמונאית והאצולה עשו לא-מעט להחדרת ההלניזם, אם בדלת הכניסה הראשית ועם בדלת צדדית, בקרב הציבור היהודי.
השפעת ההלניזם, בעיקר בביטוייו הפילוסופיים בלטה מאד בספרות היהודית החיצונית, ספרות שמחבריה נמנו בדרך כלל על השכבות הנכבדות של החברה היהודית. לא נוכל למנות כאן את כל האיזכורים מאחר שהיריעה תקצר מלהכילן. ולכן נסתפק בדוגמה אחת מייצגת: בעל חיבור חכמת שלמה, בבואו להסביר את הפלאות והניסים אשר התרחשו בייקום על פי חוקי הטבע המקובלים. בהשפעה יוונית-הלניסטית ברורה ציין בראשית דבריו: “כי היסודות את סדרם החליפו, כאשר ישתנה קצב צלילי הנבל בהשתנות מיתריו, אף כי קולם ישאר תמיד כלעומת שהיה, וזאת יוכל האיש לשפוט לנכון בראותו את המעשים” (י”ט, 18).
בעל החיבור הנ”ל ידע לקשור את המוזיקה עם תופעות שהתרחשו בטבע, ואף אם שאב תיאוריה זו מאוצר מכמני ההלניזם, הרי אין בכך משום להעיב על הכרתו בענין הזיקה הסמלית שמקורה זר הוא. ויתירה מזו, בעל החיבור לא כתב את טוריו על מנת לגנוז אותם בנבכי מגרות, אלא לשם פרסומם. דבריו נועדו לקהל היהודי בכללו ולשכבת האצולה היהודית בפרט. אם כן, קהל קוראיו של זה ושל דומיו, קהל אשר התקפל בעיקר ברובד החברתי היהודי שהיה מקורב לעולם ההלניזם, הוא-הוא נושא עיסוקנו בנידון.
אולם הקרבה לעולם ההלניסטי לא היתה אך ורק נחלתם של בודדים, של שכבת האצולה. אף חז”ל, עוד בימי הבית השני, לא היו רחוקים כלל ועיקר מהתבסמות מריחו של ההלניזם, כגון אנטיגונוס איש סוכו ב225 לפנה”ס, בו דבקו סממניה של תורת הסטואיקה. וניתן ללמוד על כך ממידת חדירתה של השפה היוונית לארץ ישראל והשימוש שעשתה בה האוכלוסיה היהודית. קל וחומר ביהדות שהיתה נפוצה בארצות ההלניסטיות.
משפט אחרון זה מביא אותנו לבחינת אחת הפרשיות המענינות של ימי דור החורבן ואילך, זו שסבובבה סביב השירה ההומרית.
שירת הומרוס, פרט לעובדה שזו הוערכה כשירה מחנכת, היא גם הונעמה בדרך כלל, נוגנה בכלי זמר והושרה בפה. שהרי ראוי לנו לזכור כי התפיסה היוונית הקלסית טענה כי תפקידה העיקרי של השירה הקולית הוא לרומם ולחזק את המילה הפיוטית, וזאת על ידי הקשר ההדוק עם הצדדים המלודיים והריתמיים שניתנו על ידי השפה. הקשר ההדדי הנ”ל היה חזק במידה כזו, שריתמוס המלודיה התאים עצמו למשקל השיר.
ומכאן החשיבות שבידיעת השפה היוונית, ביטוייה ומשקלה. וכנראה שברוח זו ניתן לפצח את הקושיה שהסתתרה במקור של התוספתא: “התירו להם, לבית רבן גמליאל ללמד בניהן יוונית, מפני שהן קרובין (נוסח אחר – “זקוקין”) למלכות” (תוספתא סוטה ט”ו 8). אין מדובר כאן, כנראה, בלימוד סתמי של היוונית, מאחר ששפה זו היתה שגורה בפי חכמים עוד בימי הבית. ודומה שמדובר כאן בפתיחת בית אולפנא פנימי, מטעם הנשיאות ולמענה – בית אולפנא לתרבות יוון, מאחר שמגעיו של בית הנשיאות עם השלטון הרומי דאז ועם רשויות הערים ההלניסטיות היו בבחינת צורך השעה (בייחוד לאחר שבית הנשיאות דאז הוכר, לפחות דה-פקטו, על ידי השלטונות הרומיים, הכרה ראשונית שלאחר החורבן, ובנו של הנשיא הנ”ל, רבן שמעון בן גמליאל, העיד על בית אבא, הוא בית רבן גמליאל, ששם למדו 500 נערים “חוכמה יוונית”. יצויין, אגב, כי השפה היוונית היתה מהודרת משהו ודברו בה, ולפחות באירועים רשמיים, האצולה הרומית ובמיוחד בסנאט הרומי. קל וחומר לטובת הדיפלומטיה בין הנשיאות לבין השלטונות הרומיים.
אין ספק בדבר שמגעים עם השלטונות הרומיים הצריכו, פרט לידיעת השפה, אף התמצאות במנהגים ההלניים, בנימוסי שולחן ואירוחי כבוד, כאלה אשר המוזיקה תפסה בהם מקום מכובד.
רבי עקיבא, מגדולי הדור, לא פסל קריאה בכתבי הומרוס לשם “היגיון” כלשונו, במובן של דיאלקטיקה, סופיסטיקה,פרוגימנסטיקה ואפילו לוגיקה. ואף אם היתה רתיעה מסוימת מהוראת כתבי הומרוס לילדי ישראל (ויצוין כי הקריאה בכתבי הומרוס היתה יסוד חשוב במסגרת החינוך הגימנסיוני (הספורטיבי דאז) בקריאה המוזיקלית המונעמת והמוצללת). הרי לא כן לגבי מבוגרים, ציין רבי יהושע, כמי שהיה מצוי לפני ולפנים בפילוסופיה היוונית. אם כן, רשאים אנו להניח שתוכן ספרי הומרוס, הגייתם ומשקלם היו ידועים יפה לחוגים מסוימים של יהודי ארץ ישראל. ויצוין, כי בספרות התלמודית הזדמנו לעיתים ונקלטו ניבים הומריים, והמדרש התאונן ברמיזה כי קוראים את ספר תהלים כקוראים בכתבי הומרוס. ללמדנו כי קריאה בספרות ההומרית נעשתה, כפי שהיה שגור במנהגים היווניים בנעימה ו/או בשירה, על ידי העם היהודי, או לפחות בחלק ממנו.
כל המקורות הנ”ל, אלה שעסקו במידת ההשפעה היוונית על יהודי ארץ ישראל, על קברניטיו ומנהיגיו, עשויים לסייע בידינו להניח כי דרך השפה והמנהגים, דרך “חכמה יוונית”, חדרו אסכולות פילוסופיות, יווניות-הלניסטיות, ובין אלה עלתה והסתמנה גם השפעה מסויימת של המוזיקה היוונית על היהודים, אם במישור המעשי, הממשי, ואם במישור הפילוסופי-סימבולי, ככתבי הומרוס שהונעמו והושרו גם ממניעי רצון לשמר דרך ההנעמה והמשקליות.
מידת השפעת המוזיקה היוונית על מוזיקת המקדש השני, נרמזה כבר בפרקים הקודמים. השפעה זו, הגם שלא היתה קרדינלית, מאחר ומוזיקת המקדש, מטבע הדברים, בקשה למצוא את ייחודה בקדושה, ללא השפעה זרה ישירה, לא יכלה אף היא להסתגר מפני השפעות זרות במידה כזו או אחרת.
השפעה יוונית בולטת עולה מן העיון והמחקר בכלי הזמר, ופרשה זו תידון, לגופו של כל ענין בהמשך, כזה שיעסוק בכלי המוזיקה ובשמושם אצל היהודים, או ראוי כבר עתה לומר כי השפעות זרות על הכלים הללו לא הסתכמו בהיבטים אכניים- מקצועיים בלבד. שכן דומה כי יחד עם אותן השפעות טכניות חדרו אף מהויות פנימיות מעולם המוזיקה הזרה כגון ריתמוס, מילודיות ועוד.
בסעיף זה נעסוק בהיבטים הדיוניסיים. וגם בענין זה כבר נרמז מספר פעמים בפרקים הקודמים שעסקו בשירת קודש, על השפעות דיוניסיות על המוזיקה היהודית. ואין מדובר בכלי זמר בלבד, דרך משל, בתקופה היוונית-רומית נדחה קרן התיש ונדחק מפני קרן האיל, והוא השופר המזכיר בצורתו את קרן השתיה של האל דיוניסוס. מדובר על דמיון מפתיע למשל בין טקס העלאת הביכורים, טקס התהלוכה המוזיקלית לבין מנהגים מקובלים בחגיגות הדתיות הפומביות הזרות. חכמים לא מיחו בידי העם. היה כאן מין ויתור לציבור שראה בכך “הידור מצוה”.
פלוטרכוס הרומי העיד על דמיון מפתיע בין טקסי חג הסוכות, ובעיקר באפקט המוזיקלי שבלט בו לבין המיסטריות של דיוניסוס.דומה, שיש כאן מעט יותר מאשר צירוף מקרים בלבד. וזאת אם נבחן את המקבילות הנ”ל לאור כל מסכת ההשפעה היוונית על העולם היהודי. ותוך כדי העלאת התופעה שהוזכרה למעלה, על האגודה המקצועית המוזיקלית על שם דיוניסוס. כך שאם נאגוד יחדיו את כל סממני ההשפעה היוונית על מוזיקת המקדש, שכללה, אגב, גם נגיעה לשירת מזמורי תהילים. וכן, על קיומו של דמיון מסוים בין שירת מזמורי תהילים לבין הסולם היווני – “טרופוס ספונדיאקוס. וביותר על מוזיקת החול, שהרי יש רגלים לשער כי הדמיון שנמתח בין המיסטריות הדיוניסיות לבין אפקטים מוזיקלים שמצאו מהלכם ביהדות, מיוסד היה על מציאות מסוימת, קיימת.
לאמיתו של דבר התלבטתי האם לשייך את הסעיף הבא לפרק הקרוב, זה שיעסוק בכלי זמר, או לשבצו כאן, בפרק הדן במוזיקת החול. לבסוף, ולא בלי היסוסים רבים בחרתי לעסוק בפרשה בפרק הנוכחי, מאחר שיש בה כדי להצביע על מודעות היהדות בכל הנוגע למוזיקה זרה. ואף רוב שמות הכלים הנמנים בתזמורת שתוצג כאן הופיעו במקורות העבריים לראשונה ולאחרונה. זאת ועוד, אם מדובר בהרכב מוזיקלי מיוחד, הרי פיצולו בין כל הכלים שיוצגו בפרק הבא עלול לפגום במסקנות שתועלנה כאן.
בספר דניאל נמנו מספר כלים מוזיקליים בסדר מסוים ומענין: “קרנא, משרוקיתא, קיצרוס, סבכא, פסנתרין, סומפוניה וכל זני זמרא” (דניאל ג’ 5). רשימה זו בשינויים קלים(“שבכא” תחת “סבכא” ו”פסנטרין” תחת “פסנתרין”) ותוך היפקד מקומה של ה”סומפוניה”. נמנים בהמשך הקטע (שם, ג’ 7). תזמורת זו הועלתה כתזמורת המלך נבוכדנאצר (562-604 לפנה”ס) שאיננה דתית אלא תזמורת חצר המלך.
בטרם נבחו את התזמורת בהוראתה הכללית, הבה ונבדוק את משמעותו של כל כלי וכלי לחוד: “קרנא” – זו הקרן בסיומת ארמית; “משרוקיתא” – ממשפחת החליל. שמא מעין “סירינקס” שהוא חלילו של פאן היווני; “קיתרוס” הינו כלי עץ החלול ככינור אך שונה ממנו בצורתו וכן במבנהו. השם נגזר מן היוונית – “קיתארה; “סבכא” – מדובר על כלי מיתר בן 4 או 20 מיתרים, ויש אומרים שזהו הנבל בעל מיתרים רבים, או בעל 7 מיתרים; “פסנטרין” – כלי מיתר שלדעת אחד החוקרים מדובר בנבל העברי המקורי. תרגום השבעים תרגם אותו כ”פלטריון” כלומר נבל. כלי זה נזכר אצל יוסף בן מתתיהו ויש הגורסים כי ה,קיתרוס”, ה”קיתארה”, נתפסה ככלי ארצי, גשמי, ואילו ה”פסנטרין” ככלי שמיימי; “סומפוניה” – יש הגורסים שזה מעין חמת חלילים. אולם הבודק את משמעות המילה היוונית “סימפוניה” מיד מבחין כי מדובר בהרמוניה או אוניסון של צליל. כלומר מונח שבא לתאר את אופיה הצלילי של התזמורת. ומכאן נוכל להבין את תפקודה של זו ברשימה השניה שבספר דניאל. מאידך הופעתה של ה”סימפוניא” במשנה מקשה מעט על האמור לעיל מאחר ושם מופיעה היא לצד “חליל שלמתכת”. היינו, שמדובר בסוג של חליל, ושמא בחליל-פאן (סירינקס) שאינו אלא מכשיר המורכב ממספר חלילים החבוקים יחדיו באגד, בעלי אורך שונה, הדרגתי שממנו הפיקו צלילים רבים, מעין חלילי פאן מודרני או מעין חמת חלילים.
וכעת באשר לתזמורת. החוקרים כולם תמימי-דעים שמדובר על תזמורת בבלית, תזמורתו של המלך נבוכדנאצר. וחלקם אף מצביע על השפעת המוזיקה היוונית בבבל, אחרי הכיבוש המקדוני אי שם במאה הרביעית לפנה”ס – עובדה הבולטת אף ברשימת הכלים שחלק מהם היה בעל שם יווני או תגזיר פונטי יווני.
עם זאת, שמא ניתן להעלות השערה אחרת. זו מסתמכת על מחקרי פרופ’ אפרון בתקופה ההלניסטית. חוקר זה גרס כי סיפור דניאל ושלושת רעיו לא היה בו שום אותות סימפטומטיים ולא סימני היכר של טיפוסים בני התקופה הבבלית או הפרסית, אלא הבהבו בו רישומן של הבעיות האקטואליות מימי שיטפון התרבות ההלניסטית, זרמי ההתייוונות בירושלים וגזירות אנטיוכוס “אפיפנס”. נבוכדנאצר לא היה אלא לגרסתו של פרופ’ אפרון אנטיוכוס הרביעי, “אפיפנס” בין 175 לפנה”ס לשנת 164 לפנה”ס (פרופ’ יהושע אפרון, חקרי התקופה החשמונאית, עמ’ 87).
אם כן לפנינו תזמורת מלכותית הלניסטית, או חצרונית אריסטוקרטית, בעלת הרכב מיוחד: תחילה כלי נשיפה (קרנא ומשרוקיתא). אחר כך כלי מיתר (קיתרוס, סבכא ופסנטרין) וה”סימפוניא” בה במידה ומדובר בחליל-פאן, הרי היה זה כלי נפרד שזכה לשימוש בטקסים הדיוניסיים ומקומו נפקד, בדרך כלל, מתזמורת חולין רגילה ונפוצה.
וכך, אף השמות השמיים שתארו חלק מכלי הזמר, על אף שמקורם שמי, הרי שנקלטו היטב במוזיקה היוונית וההלניסטית, כגון ה”סבכא”, היא ה”סמבוקה”, ככלי שהופיע במקורות היווניים החל מו המאה השלישית לפנה”ס ככלי ממוצא מזרחי ועוד.
תופעה זו של “תזמורת הלניסטית” עשויה להתבאר על רקע העובדה שמלכים מקומיים, שהיו לפנים מלכים או מעין שייכים מזרחיים, כגון בית טוביה, ינקו רבות ממעייני ההשפעה ההלניסטית, תוך שהם מסגלים את התרבות ההלניסטית לחצר מלכותם.
תרבות זו כללה, ללא ספק, את המוזיקה, וכאן במפגש בין המוזיקה השמית לבין המוזיקה ההלניסטית, חלה השפעה דו-צדדית (מה עוד שידוע כי כלי זמר מזרחיים-שמיים התאקלמו ביוון הרבה לפני העידן ההלניסטי. מה שהקל על המפגש בין שתי תרבויות המוזיקה הללו), שאחד מפירותיה גלום, כך דומה, בתזמורת המופיעה בספר דניאל.
תזמורות אלה ואחרות בשפיעו על היהודים. והדעת נותנת שכאלה היו בחצרות המלכים החשמונאים ובית הורדוס, ואף התקיימו בסמיכות נוסח יוון, שנערכו בחווילותיהם המפוארות של בני האצולה היהודית.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
מצחיק כמו תרגום גוגל לטחינה גולמית