אחד התחומים הקרדינליים שהבליטו את דמות המקדש השניה היה העליה לרגל שלוש פעמים בשנה. העליות, הן כמסגרת והן כאמצעי, בהן באו התחומים הרבים של זיקת העם למקדשו לידי ביטוי וגילוי. הרבה מהמוזיקה במקדש התמקדה בימי העליות הללו לרגל
כאמור, אשתדל בחלק זה לעמוד על ההקשרים המיוחדים בין המוסיקה ובין החגים, על מנת להבליט את אחד מתפקידיה החשובים של מוסיקת המקדש, כמרכיב משמעותי בעיצוב הזיקה בין עם ישראל לבין מקדשו. ומטבע הדברים, היות והעליה לרגל היא-היא, שסביבה בעיקר באה המוסיקה לידי ביטוי וגילוי, נפתח בה את נושא דיוננו.
א) העליה לרגל
אחד התחומים הקרדינליים שהבליטו את דמות המקדש השניה היה העליה לרגל שלוש פעמים בשנה. העליות, הן כמסגרת והן כאמצעי, בהן באו התחומים הרבים של זיקת העם למקדשו לידי ביטוי וגילוי.
החל משלהי התקופה החשמונאית התרבו העדויות על העליה מן הארץ ומן התפוצות. אך בלטו במיוחד הידיעות מימי המלך הורדוס ואילך עד לחורבן הבית השני. ריבואות-ריבואות של עולים הפכו להיות חלק מן ההווי של העיר ירושלים והאמצעי הבדוק להידוק הקשרים בין העם לבירתו ולמקדשו.
העם בא למקדש לא רק להביא את קרבנותיו, אלא גם כדי לחזות בעבודת האלוהים, לראות בעבודת הכהנים, להאזין לשירת הלויים ונגינתם, להשתתף במענה המוסיקלי, לצפות בכל הקודש ועוד.
המקורות המעידים על מסורת מחיי המקדש, מנו בין הניסים שנעשו לאבותינו במקדש – “עומדים צפופים ומשתחווים רוחים” (משנת אבות ה’ 5). מסורת זו יש לראותה על רקע הצטופפותו של העם בחצרות המקדש ובשעת שירת התהילים וההשתחוויות עם תקיעת החצוצרות על כל פרק ופרק במזמורו של יום. אמנם, מעשים אלה התבצעו במקדש בכל יום בהקשר לעבודת התמיד, אלא שהעבודה בחג לבשה רוב תפארת והדר.
בחגים הוקרבו קורבנות נוספים, ואלה פירושם: שימוש מוסיקלי רב יותר, והמשנה שמנתה לפחות 21 תקיעות של חצוצרה במקדש בכל יום ויום, הדגישה כי בחגים – לפחות התקיימו 48 תקיעות. אולם, אין מדובר אך ורק בשימוש מוסיקלי רב יותר, אלא אף על שימוש מגוון יותר, מרובה-פנים.
המיוחד בקרבן הפסח, בהלכות סוכה ושבועות – שכל העם נטל חלק פעיל בעבודה, בטקסים, ומשום כך הגיעה החוויה והאוירה המוסיקלית במקדש לשיאן.
ביטוי לזיקה בין העם למקדשו נוסד ב”מעמדות”, שהם נציגי העם בהקרבת הקרבנות, וחשיבותן היתה רבה במועדי העליה לרגל. ביטוי נוסף לכך התמצה בהעלאת מחצית השקל למקדש על ידי כל אדם מישראל, בארץ ובתפוצות, כפעולה שיוחדה לאחד הרגלים.
כל אלה וביטויים רבים אחרים רק הידקו את הקשר בין העם למקדש והעם זכה לפיצוי נאות בדמות חוויה מוסיקלית שנשתקעה בלבבות וסימניה נותרו במסורת, ודומה שהזיקה בין המוסיקה לחגים היתה דו-סטרית, בחינת – אין סכין נשחזת אלא בירך חברתה, בחינת תרומה הדדית של שני היסודות, מה שהעניק הן למוסיקה והן לחגים ממד מיוחד.
נסיים את מבואנו במסורת, הגם שהיא מאוחרת יחסית, הנוסכת זיקה משמעותית בין המוסיקה לבין העליות לרגל: “נבות, היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע את קולו. פעם אחת לא עלה והעידו עליו אותם העדים, בני בליעל, אבד (ונאבד) מן העולם. מי גרם לו? על שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את יהוה ממה שחננו …” (פסיקתא רבתי כ”ה 22). “ממה שחננו”, היינו במתת שמים, בכישורים מוסיקליים שחנן אותו האל. ואם נעדר מקומו, משום מה, נתפס הדבר כבגידה בתפקיד שיעד לו האל. זאת ועוד, מדרש זה קרע אף חלום, ברמיזה, לעובדה שאחד ממוקדי המשיכה לעליה לרגל התקפל בחוויה המוסיקלית. הגם שמידה אגדית התנסכה על מדרש זה, כנהוג ברוב המדרשים, הרי ביסודה, כמצוי ברוב המדרשים, טמון היה גרעין היסטורי מעניין.
העלאת הביכורים/שבועות
בחרתי לפתוח בעליה לרגל זו מאחר וסממנים רבים שבאו לידי ביטוי בהעלאת הביכורים, התאפיינו אף לסוכות ולפסח, אף שלא נזכרו מפורשות בזיקה לשני חגים אלה. מה עוד, שאת הביכורים היו מביאים לא רק בחג השבועות, אלא אף בחג סוכות, כשהיו עולים לרגל.
המשנה המורה, בין השאר, כי הביכורים “טעונים קרבן ושיר” (ביכורים ב’ 4), הבליטה בדרך זו את הצורך במוסיקה ואת הזיקה בין המוסיקה לבין הקרבנות.
במסורת התנאית לא נשתמר תיאור של העליה לרגל, אולם במשנת ביכורים נשמר לנו תיאור נאה ומפורט של העלאת הביכורים. נראה שתיאור זה הלם, לפחות בקוויו הכלליים, אף את שאר העליות לרגל. תיאור זה צייר את תמונת כל העיירות שב”מעמד” שהתכנסו לעיר הראשית של הפלך ולנו בה ובבוקר יצאה כל הכבודה בשיירה לכיוון ירושלים ובשירה על שפתותיה. וכך המשיכה המשנה לתאר: “הקרובים (לירושלים) מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו (כמנהג היווני לכבד את המנצח במשחקים האולימפיים, או שמא בראש החוגגים). החליל (אף הוא כמנהג ההלני) מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים” (משנת ביכורים ג’ 2). חכמי הסנהדרין, אגב, לא מיחו בידי מקיימי המנהג הנ”ל בבחינת ויתור לעם שראה בכך “הידור מצווה”.
המשך הטקס התנאי מבהיר כי העולים שהגיעו קרוב לירושלים, שגרו שליח להודיע לאנשי ירושלים על בואם, תוך שהם מעטרים את ביכוריהם בפירות יפים. הדבר נבע מהעובדה ששיירות-שיירות היו מגיעות לירושלים ממקומות קרובים ורחוקים, והדבר צפן בחובו סכנה לאנדרלמוסיה ואובדן שליטה, אשר על כן תקנו המנהיגים תקנות שונות שיסדירו את המהלך התקין של הטקס ביחס לכל שיירה ושיירה, ובכללן תקנות להסדרת הביצוע המוסיקלי. לפנינו, אם כן, מיסוד שגרעינו התבסס על טקסים שהתקיימו זמן רב.
עם בוא המלאך, השליח, שהודיע על בוא השיירה, יצאו מנהיגי ירושלים ומכובדי בעלי התפקידים במקדש לקראת העולים ועימם כל בעלי המלאכה המקומיים, כשהם שואלים בשלום העולים.
וממשיכה המשנה – “החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס (הראשון/השני) המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס (לבית המקדש) עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו (מוסיקלית) הלויים בשיר: ‘ארוממך יהוה כי דיליתני, ולא שמחת אויבי לי’ (תהילים ל’ 2)”.
אזכרת המלך החשמונאי אגריפס (כנראה השני) תורמת לתיארוך מהלך הטקס. כלומר, כפי שראינו לעיל בדבר הפריבילגיות למשוררים וביחס לכלי מקדש אחרים. לפנינו תאור הטקס כפי שנוסחו כלליו ונוהגיו לקראת שלהי ימי הבית השני.
זאתועוד, אין ספק שמעורבותו של בית אגריפס תרמה לפארו והדרו של הטקס. אולם לענייננו נטעים, כי המזמור שהושר בפי הלויים, קרי מזמור ל’ שבתהלים, נודע כמזמור המרכזי שייחד את הבאת הביכורים, ודומה שבו התקיים גם מענה מוסיקלי של העם המשתתף בהבאת הביכורים, שהרי הן שירת הלויים והן שירת העולים לרגל, לא רק שהודגשה במשנה, אלא השתקעה במסורת שלשונה – ” ‘ושמחת’ בכל מיני שמחות – ‘בכל הטוב’ – זה השיר” (ספרי, כי תבוא ש”א, עמ’ 320). כלומר לפנינו התמסדות מוסיקלית הכרוכה בתיפקוד מוסיקלי וכנראה בחזרות רבות של העיבוד המוסיקלי.
במסורת חז”ל משוקעות עדויות שונות בדבר שירי העולים לרגל. לדעת רבי יהודה הנשיא היו מעלי הביכורים שרים מזמור ק”נ בתהילים ולשונו: “כל הנשמה תהלל יה, הללויה” (פסוק 1), ועדות זו נסתייעה בדברי התנא רבי חלפתא בן שאול שקדם לרבי יהודה הנשיא בזו הלשון: “בדרך היו אומרים: שמחתי באומרים לי: ‘בית יהוה נלך’ (תהילים קכ”ב 1). בירושלים היו אומרים: ‘עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים’ (שם, 2). בהר הבית היו אומרים: ‘הללו יה, הללו אל בקדשו’ (שם ק”נ 1). בעזרה היו אומרים: ‘כל הנשמה תהלל יה’ (שם 5)”.
ואגב, וזאת לדעת, כי פסוקים כגון הנ”ל מושרים בליל הסדר, כל עדה, כל “שבט” על פי נוסחת ניגונם של הפסוקים, למעשה עד ימינו אנו, ומרגש להדגיש את הגלישה המוסיקלית מאז ועד היום.
כי לעולם חסדו
נודעו מזמורים רבים אחרים ששימשו את העולים, כגון ט”ו, כ”ד, כ”ז, פ”ד וק”ז, שאין בידינו לקבוע אם יוחסו דווקא לשבועות, אולם, הגם שכך, אין אנו מנועים מלהזכירם ומלהבליטם. נהפוך-הוא, שהרי מזמורים רבים היו משותפים לכל העליות. כמו כן ניתן לגרוס כי מזמורים או חלקי מזמורים יוחדו לערים מסוימות בארץ ישראל, וזאת על מנת לגוון בין המזמורים עצמם וליצור, כללית, אוירה מוסיקלית עשירה.
על פי הברית החדשה קידמו את ישוע בכניסתו לירושלים בכפות תמרים, וההולכים לפניו עם הבאים אחריו הריעו: “הושע נא לבן דויד, ברוך הבא בשם יהוה. הושע נא בשמי מרום” (מתיא כ”א 9). תיבות אלו לקוחות ממזמור קי”ח שבתהילים, שאף הוא שימש, כנראה, שיר מזמור בקבלת הפנים של עולי הרגל.
שיר מזמור זה הוברר במדרש, במסורת קדומה של דו-שיח, תוך שבלטה בו הטקסיות המוסיקלית, הרספונסוריאלית, בין העולים לרגל לבין תושבי ירושלים בזה הלשון:
אנשי ירושלים אומרים מבפנים אנשי יהודה אומרים מבחוץ
(מתוך ירושלים) (מחוץ לירושלים)
אנא יהוה הושיעה נא ……… אנא יהוה הצליחה נא
ברוך הבא בשם יהוה ……… ברכנוכם מבית יהוה
אל יהוה ויאר לנו ………. אסרו חג בעבותים
עד קרנות המזבח
אלי אתה ואודך ……… אלוהי וארוממך
אנשי ירושלים ואנשי יהודה פותחין פיהן ומשבחין להקב”ה ואומרים: ‘הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו’ “.
על אף חוטי הדמיון הטווים בין תמונה זו לבין חג הסוכות אין ודאי שאכן מדובר בסוכות. מדובר על תהלוכת חוגגים שבאו כאחד, שאחזו ענפים עבותים והגיעו בהם עד למזבח. ואם נקבל פירוש זה יהיה עלינו להניח כי לא רק מביאי הביכורים נשאו ביכוריהם עד למזבח, אלא אף העולים בשלושת הרגלים כולם אשר נכנסו כציבור התקבלו בשירתם של הלויים, והחוגגים ענו אף הם בשירה ובאו עד למזבח, עד לאותו מקום שרשאים היו ישראלים להתקרב (לאור משנת ביכורים ג’ 3).
כך או כך, העליה לרגל היתה משופעת באפקטים מוסיקליים: כליים וקוליים כאחד. והדעת נותנת, כי כל קבוצת עולים היתה דואגת לכך, שמספר אנשים בעלי קול מוסיקלי דומיננטי וכשירות מוסיקלית ראויה, מעין מקהלה זוטא, מקהלה עירונית, יעמדו בראשה. ושמא אף התקיימו תחרויות זוטא עממיות בין קבוצות העולים, בחינת קנאת סופרים תרבה חכמה, כאותו נוהג הרווח זה שנים במדינות שונות, בתרבויות שונות והוא מקופל במעמד של צעדות ומצעדים בקרב יחידות צבא או אזרחים מבוגרים כבני נוער גם יחד.
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
בבקשה. שמחתי
תודה