דר. יחיעם שורק

המשנה פסקה, שבין חובות הבעל לאשתו נמנו הדאגה לקבורתה, ו"אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילים (היינו חלילנים) ומקוננת (אחת לפחות)"(משנת כתובות ד' 4)

המשך הסקירה על כלי הנגינה השונים ששימשו במקדש בשלהי ימי בית שני, בהשפעה יוונית

בפרק זה נסקור את התפתחות כלי המיתר

בפרק זה, על סעיפיו השונים אבקש להבליט את הנקודות הבאות: הבחנה בין כלי הזמר במקרא לבין אלה שבתקופה הנדונה על ההשלכות השונות לכך; מידת השפעת היוונות וההלניזם על כלי המוסיקה;

כבר הוזכר מספר פעמים הקשר האמיץ שנרקם בין הפילוסופיה היוונית וההלניסטית לבין המוזיקה - האסכולה הפיתגוראית שייחסה למוזיקה ערך מוסרי עליון, האסכולה האפלטונית שעמדה על הזיקה בין המוזיקה לבין טבע

לעומת אינספור מקורות הנוגעים למוזיקה במקדש, על מוזיקת החול המידע דל ובכל זאת המחקר מעלה דברים מעניינים

ראשיתו של מוסד בית הכנסת נעוץ בכינוסי העם במקדש בימי עזרא הסופר וקריאת התורה מפיו. תחילה נועדה ההתכנסות לקריאה בתורה ואילו היסוד הליטורגי נוסף מאוחר יותר וכמותו המדרש ולימוד התורה.

השופר המככב בראש השנה וביום הכיפורים היה כלי מרכזי מבין כלי הנשיפה בבית מקדש. לצד החצוצרות. הוא עבר הסבה מתפקידיו הקודמים כמודיע על אירועים חשובים - הכתרות מלכים ומלחמות והפך

המוזיקה בבית המקדש היוותה מרכיב חשוב בחגיגות שלושת הרגלים, עם עולי הרגל הרבים שהגיעו לירושלים

אחד התחומים הקרדינליים שהבליטו את דמות המקדש השניה היה העליה לרגל שלוש פעמים בשנה. העליות, הן כמסגרת והן כאמצעי, בהן באו התחומים הרבים של זיקת העם למקדשו לידי ביטוי וגילוי.

הדבר הבולט במסורות הוא, שהשירה בבית המקדש היתה חלק בלתי נפרד מן העבודה ממש, מעבודת בית המקדש ועד כדי הבחנה כי אף "שירה" היא-היא "עבודה". עבודה זו, יצויין, מקורה מיוסד

בעבר הצבענו על היסוד המשפחתי החשוב המצוי במערכת המוסיקלית של המקדש. תופעה זו היתה מקובלת במצרים ובמסופוטמיה השכנות. עד כדי כך זו התגבשה לקראת הקמת גילדות מוסיקליות בעלות יסוד משפחתי.

מנבל וכינור, דרך צלצל, חצוצרות וכמובן עד שופרות - לכל כלי היו הוראות מיוחדות בתקופת בית שני

במקדש השני בירושלים הוקרבו, פעמיים ביום, קרבנות לשלום הקיסר ולשלומה של רומא, כנוהג שהתפשט מימי הקיסר אוגוסטוס ואילך – תקופה המקבילה לשלטונו של המלך הורדוס) והיה קשור אמיצות במוסיקה, בדרך