בתקופת בית שני, במנותק ממוסיקת המקדש, חיה ופעלה כת מתבודדת אשר המוסיקה תפסה בה מרכיב חשוב אם בחיי היומיום שלה ואם בתוכניתה לעתיד, ליום הדין. מוסיקה זו היא שתרמה, בין שאר הדברים, לכוחה ולגבורתה הפנימיים של הכת והיתה לגורם לא מבוטל בתורתה
1 – חוג האיסיים
כת המתבודדים המפורסמת, אם כי המאד מפוצלת, שקבעה את מושבה במערות מדבר יהודה, בואכה ים המלח, ושאושיותיה היו כנוסים במידות של פרישות, צניעות ורעות, הותירה מאחוריה מספר מגילות רבות-ערך, אשר מהן ניתן ללמוד על חיי הכת. המפורסמת שבהן היתה “מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, שעל קביעת תיארוכה חלוקים החוקרים השונים. עם זאת דעתם איתנה כי זו נכתבה בין תקופת כיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיאוס (63-67 לפנה”ס) לבין סוף ימי הורדוס (4 לפנה”ס), או בימי הפרוקורטורים הרומיים האחרונים שלאחר אגריפס הראשון (44 לספ’).
הכת יעדה לעצמה את תפקיד המלחמה בפגאניות עד למיגורה המוחלט. נצחונה יבוא לדעתה רק על ידי צירוף שני הגורמים והיסודות כאחד – עזרת האל מחד ולחימה על פי מיטב כלל הקרב מאידך.
הכת שללה את המשטר הקיים, היהודי כמובן, שבו התנהלה עבודת המקדש ושאר ענייני המדינה שלא כמצוות התורה, כך לדעתה.
במגילת מלחמת בני אור בבני חושך, שכל כולה – המלחמה הייעודה, בלטה המוסיקה הצבאית וזאת על ידי שימוש רב בחצוצרות ובשופרות, אם בהשפעת הצבא החשמונאי (ההלניסטי) או הרומאי.
א – החצוצרות
המקום הרב והמכובד שהקדיש בעל המגילה לתיאור החצוצרות, שמותיהן, תפקידיהן וכתובותיהן, זורה אור גם על בעיות ארגון הצבא והעדה, על הטקטיקה ועל תפקידי הכהנים בקרב.
מצד אחד אנו רואים את זיקת בעל המגילה לתיאור החצוצרות שבמקרא, בייחוד בנוגע לתפקידיהן בטקסים הדתיים, ומאידך- אי תלותו במקרא בכל הנוגע לשימושן בקרב. יצויין כי המקור החשוב והעיקרי לענייננו הינו ספר במדבר (י’ 10-1) הוא הצוו האלוהי למשה, בתיאור מלחמת מדיין (במדבר ל”א 6) ועוד. אלה הבליטו את אופיין הדתי המובהק של החצוצרות. ספר במדבר הורה על קיום שיטה שלמה של סימנים לצרכי מסע המחנות ומקרא העדה וראשיה, כשזו התבססה על שלוש דרכים אפשריים להבחנה: מספר החצוצרות, סוג התקיעה והמספר הסידורי של התקיעה.
“סרכי” החצוצרות מצויים בפרשיות ד’ וי”ב בעיקר וכן בפרשיות י”ד, כ”ד וכ”ח. שמות החצוצרות השונות נמנים בפרשה ד’, אגב פירוט תפקידיהן ופירוט הכתובות שעל גבן. כל רשימה נחלקה לשתיים: 1- רשימת החצוצרות למקרא העדה, ראשיה ויחידותיה לצורך הטקסים השונים, בדומה לאמור בספר במדבר); 2- רשימת החצוצרות לשימוש הקרבי/צבאי.
הרשימה בפרשה י”ב הכילה רק את שמות החצוצרות ה”קרביות” שבידי ששת הכהנים מ”בני אהרון”. אך מלבד זאת פרט בעל המגילה את תיאור סוגי קולות וצלילי החצוצרות ומשמעותם ה”סימנית” בשעת הקרב.
החצוצרות לטקסי העדה קרעו חלון לתיאור טקסים מרשימים של הכהנים, הלויים וכל העם הערוכים בסדר מופתי, איש-איש במקומו המיוחד בכל הטקס. בנידון זה אנו מוצאים סוגים שונים של חצוצרות: חצוצרות “מקרא העדה”, “מקרה השרים” ו”חצוצרות המסורות” הקוראות לכל חברי העדה להסתדר במסורותיהם, אי-איש על בית מעמדו מאחורי האותות והשרים ולהוות בכך את “סרך האל”.
חצוצרות הקרב לסוגיהן על פי תפקידיהן היו מגוונות ושפע המונחים שאפיינו אותן מעניינים בהחלט, הן מן ההיבט הצבאי גרידא והן מן ההיבט המוסיקלי הצלילי. מאחר שכל תפקיד דרש צליל שונה. סוגי החצוצרות שנמנו במגילה זו ביו כדלקמן: “חצוצרות המאסף”, “חצוצרות המשוב”, “חצוצרות המרדף”, “חצוצרות תרועות החללים”, “חצוצרות מקרא אנשי הביניים”, “חצוצרות סדרי המלחמה” וחצוצרות ה”מקרא” וה”זיכרון”, כשלאחרונות לא זומן תפקיד טקטי, סתמי משהו, אלא, ובעיקר פולחני.
קולות החצוצרות וצליליהן בקרב כמותם כעדות לחיזוק ההנחה שבעל המגילה השתמש במקור צבאי מיוחד. הקולות השונים מוגדרים על פי שתי הבחנות: חוזק הקול ואיכותו – נמוך או גבוה, עבה או דק וחד, וצורת הקול כגון: מקוטע (סטאקאטו) או רצוף (לגאטו).
שמות הצלילים והקולות היו כדלקמן: “נוח וסמוך”, “חד טרוד” ו”קול מרודד”. לכל צליל היה תפקיד מוגדר בשדה הקרב.
ב – השופרות
בעל המגילה הנ”ל הזכיר פעמים ספורות את שילוב השופרות בתרועת המלחמה, נוסף על ששת הכהנים התוקעים בחצוצרות סימנים טקטיים שונים לציון שלבי הקרב, נזכרו גם שבעה לויים כשבידיהם שבעה שופרות יובל. קול תרועת החצוצרות היווה תחילה סימן ללויים ולאלה בעלי השופרות לפתוח בתרועה, וגם לאנשי ה”זרקות” לפתוח בזריקת/הטלת הרמחים. כלומר לפנינו ניצוח מעניין, ניצוח מוסיקלי/כלי על קצב ההשלכה וההטלה של כלי הנשק הנ”ל.
יצויין ששיתוף החצוצרות והשופרות, החצוצרות בעיקר לשיגור סימנים והשופרות – לתרועה הגדולה שמטרתה העיקרית היתה פסיכולוגית – להמס את לבו של האוייב. שיתוף זה היה מעניין, הן מן התפקוד הצבאי והן מן הפונקציה המוסיקלית. מערך תפקידים זה חייב את התוקעים להיות מיומנים היטב במלאכתם, שהרי טעות צלילית ולו קטנה עלולה להיות גורלית בשיבוש מהלך הקרב.
כאמור, יתכן שבני הכת הושפעו מן הנוהגים שרווחו בצבא הרומי. יש בכך היגיון רב, שהרי ידוע כי יוסף בן מתתיהו, כמפקד המרד היהודי בגליל, החל משנת 66 לספ’, ערך את צבאו במתכונת רומית והורה להם את השימוש בחצוצרות הלחימה, כפי שהוא עצמו העיד על הצבא הרומי בספרו “תולדות מלחמת היהודים ברומאים”.
אולם, מעניין לציין, כי בעוד שאצל הרומאים שמשו התקיעות בעיקר לצרכים הטקטיים, לחיזוק לב הלוחמים ולהפחדת האויב על ידי קולן מפיל האימה, שימשו השופרות והחצוצרות במגילה הנ”ל בעיקר לציון אופיה הדתי/פולחני של המלחמה (בשל צביונה המיוחד של הכת) וגם למתן הסימנים עצמם.
פרשת הלויים התוקעים בשופרות מעוררת תמיהה, מאחר שבבית המקדש היו הכהנים אלה שתקעו בשופרות. קושיה זו ניתנת לפיצוח על יסוד שלילת נוהגי בית המקדש על ידי חברי הכת הנידונה, ויתכן שהכת ראתה בכהנים סמל למימסד, כלפיו התנגדו, ופחות מזה – בלויים, ואשר על כן הועידו אף לאחרונים את תפקיד התקיעה.
יצויין, שתיאור ארגון הכת וטקסיה, בכל המגילות, מוכיח שאין לראות בתיאורי “מלחמת בני אור בבני חושך” פרי דמיונו של בעל המגילה, או סגנון ספרותי מלאכותי. אלא תיאור מדויק של המינהג בכת שהתבסס על נוהג זמנה מחד ועל תפיסת אנשיה ופירושם למתואר במקרא מאידך. מכאן נוכל לשער, ולו בהוראה כוללת בלבד, שאנשי הכת התאמנו רבות במוסיקה צבאית, כזו ששימשה על פי מגילתם יסוד חשוב, מרכיב הכרחי בכל מערכת המלחמה היעודה ובנתיבי הניצחון המיוחל.
ממגילת הכת אנו למדים מהו הערך הרב שחבריה ייחסו למוסיקה ובעיקר לשירה (מתוך מגילת ההודיות) ואף לנגינה, הגם שעל דרך הסמל. המוסיקה מילאה תפקיד חשוב בחיי הכת ובמגילות עולה שבחם של שירי ההלל לבורא עולם (גם במגילת הסרכים). וכמוכן המעבר בברית הכת, בין קבוצות כהנים ולויים שניצבו זו מול זו כמעמד הר גריזים ועיבל שבמקראף מעלה את מענה הכת בדמות “אמן”, אחר ברכת גורל-אל.
אפשר שכת זו הגיעה להכרה עמוקה בחשיבות המוסיקה בעקבות השפעת הפילוסופיה הפיתגוראית, השפעה שדגלה, בין השאר, במוסיקה כאמצעי כביר לחינוך האדם וכמדריךלכל התכונות המוסריות. ה”אחווה המוסיקלית” שיסד פיתגוראס, יתכן ושימשה יסוד מסויים בחיי הכת מאחר שהדימיון בין השתיים הינו מעניין.
ייתכן וקווי הדימיון שהיו טוויים ומתוחים בין הכת הנידונה לבין האסכולה הפיתגוראית מקורם בצירוף מקרים, הגם שיסודו אינו מוצק דיו. אולם המעיין בקפידה והמתחקה על כל תג ותג שבכתבים המאלפים פרי כת האיסיים, מובטח לו להיות מאיר את המבוך ומרחיק את הצללים מבין פינותיה של הקושיה הנ”ל. כלומר, עם או בלי השפעה פיתגוראית משרתת המוסיקה היטב את תפיסת עולמה של הכת, את מחשבותיה ואת דרך החיים המיוחדת בה בחרה היא להתייחד. ואם יותר לי למסוך כאן גישה אישית, הרי המבקר במערות האיסיים ובשרידי אולמותיהם ודאי וברי שלא יוכל להתעלם מן האווירה הפסטורלית, מן השקט השמיימי האופף חלק זה של הנוף הארצישראלי המדברי. אטמוספירה זו מעלה הוד של קדושה, איצטלה הזרועה פניני קסם, כזו המזינה מטענים של התרוממות רוח והתעלותה, בה כנוסה היתה ללא ספק המוסיקה הקדושה, הפיוטית של האיסיים מחד גיסא, וכזו המבקשת, מדי פעם בפעם, ביטוי לקרוע את וילון הדממה, וזאת בדמות תרועת חצוצרות ושופרות.
לסיכום נאמר, כי בתקופת בית שני, במנותק ממוסיקת המקדש, חיה ופעלה כת מתבודדת אשר המוסיקה תפסה בה מרכיב חשוב אם בחיי היומיום שלה ואם בתוכניתה לעתיד, ליום הדין. מוסיקה זו היא שתרמה, בין שאר הדברים, לכוחה ולגבורתה הפנימיים של הכת והיתה לגורם לא מבוטל בתורתה.
עוד בנושא באתר הידען:
