הכוהנים
- פרחי כהונה
כבר עמדנו למעלה על חשיבותו של הגוף המכונה “צוערי הלוייה”. נצביע כאן על גוף אחר שהתכנה “פרחי הכהונה”. פרחי הכהונה תפסו מקום בולט במיוחד בסוגית יום הכיפורים, שהרי בטקס זה עלתה דמותו של הכהן הגדול, שלא כבאירועים אחרים שהתקיימו במקדש.
המשנה קורעת בפנינו חלון באשר לתפקידם של פרחי הכהונה. הללו אמורים היו לדאוג שהכהן הגדול לא ינמנם בליל המעמד והם בכדי להימנע מכך היו “מכין לפניו באצבע צרדה (באמה, באצבע האמצעית) על האגודל”. והיה זה מעשה אומנות בפני עצמו.
נאסר עליהם להעסיק את הכהן הגדול בנבל או בכינור אלא בפה, והיו שרים בפניו את “שיר המעלות” מתהילים.
ברייתא בתלמוד הבבלי השמיטה את התיבה “פרחי כהונה” ומנתה תחתיה את “יקירי ירושלים”. כלומר, ש”יקירי ירושלים” איישו, לא רק את “צוערי הלוייה” אלא אף את “פרחי הכהונה”. וכך, הדברים שיוחסו ל”צוערי הלוייה” באחד הסעיפים הקודמים, יפים בהוראתם הכללית אף לגבי “פרחי הכהונה”. ומעניין, אף כאן, כמקודם, מיומנותם היתה במוסיקה.
ספור הנסוך מומנטים אגדתיים מצוי במגילת תענית אודות אלכסנדרוס ממקדון שביקר בארץ ישראל. לקראתו יצאו חשובי העיר ובראשם הכהן הגדול. בכבודה זו אנו מזהים את “ויקירי ירושלים עמו ואלף בולייטין (אנשי מועצת העיר, בהגזמה מספרית כמובן, או אמידים בכלל) מכסים ב(בגדים) לבנים ופרחי כהונה מקישים בכלי שרת”. סיפור זה הובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאינו רומז, ולו ברמיזה קלה, אודות כלי המוסיקה של הכהנים ויש לקבל את גרסתו זו מאחר שהיה כהן, ולו נזכרו כלי זמר בידי פרחי הכהונה, לא היה ממהר להתעלם מכך, נהפוך הוא. וכן עדותו של יוסף בן מתתיהו קדומה היא בהרבה למגילת תענית. אגדה זו מופיעה בתלמוד הבבלי ללא אזכור פרחי הכהונה.
הזיקה בין הכהונה והמוסיקה
קשה לדבר על תפקיד מוסיקלי של ממש בקרב הכהונה. לכל אורך ימי הבית השני היו הלויים הם-הם הקשורים לעולם המוסיקה המקדשית, להלכה ולמעשה. למעט מקרה אחד או שניים כגון בהקשר ל”פרחי כהונה”, הרי תפקיד הכהונה, לפחות זה הכרוך בשימוש בכלי זמר, היינו חצוצרה ושופר, לא היה מוסיקלי במלוא מובן המילה. תפקיד זה היה מקופל בממד של מתן סימנים, סימנים שנגעו למוסיקה או לטקס הפולחן עצמו וברצוני לזרות אור על שתי פונקציות אלה:
א – התקיעה בחצוצרה
כבר עסקנו למעלה במניין התקיעות בבית המקדש – 21 בכל יום עד 48 באירועים מיוחדים. וכאן המקום לשאול: האם מדובר בחצוצרה, או שמא בשופר?! וכן מי היו אלה שתקעו בכלים אלה?
המקורות הספרותיים העומדים לרשותנו, בין אם הם בני התקופה הנדונה, בין אם לאחריה, מגלים לעיתים חוסר בהירות באשר לשאלה הראשונה. אולם, אם נעיין בפרשת מנין התקיעות במקדש, תוך כדי חיפוש של אימות וחיתוך במקורות השונים, תתבלט התמונה הבאה: במנין התקיעות בבית המקדש אין כל אזכרה באשר לתקיעה בראש השנה, ביום הכיפורים, או בתענית ציבור. אלה שלוש הפרשיות הבודדות אשר תעוררנה בהמשך את בעיית ההבחנה בין שופר לחצוצרה. כלומר, בדרך זו של חקירה אלמינאטיבית קרוב להניח שמדובר בחצוצרה.
זאת ועוד, המשנה שפרשה בפנינו את מנין התקיעות הטעימה, בין השאר, את התקיעות בערב שבת ובמוצאיה. עובדה זו זכתה להד משמעותי בכתבי יוסף בן מתתיהו. שם נאמר כי התוקעים הכוהנים והכלי הוא החצוצרה. וכך הדבר ביחס לתקיעה הקשורה בשאיבת המים ממעיין השילוח. וככלל, שורת מקורות מצביעה על כך במפורש, כי התוקעים הם הכהנים.
הכהנים התוקעים בחצוצרות, כמסורת קדומה של ימי הבית השני, יש בה משום סמליות בעלת משמעות עמוקה מאד לצו האלוהי למשה במדבר (במדבר י’ 1 ואילך), וביותר לתקופת דיוננו של הפרק הנוכחי, שהרי תקופתנו תולה לעיתים פרשיות מוסיקליות שונות בדמותו של משה הקדמון, תוך שהיא מעצבת אותו בעולם האגדה. ויתירה מזאת, החצוצרה הייתה סמל המביע הדרת כבוד והילה אצילית ואף יסוד על טבעי מעניין המופיע לא פעם בעדויות ממצרים הקדומה.
יודגש כי ביחס לתקופת המקרא שאין בטחון גמור בכל המקורות האם מדובר בנוהג שרק הכהנים הם התוקעים בחצוצרות. ופרט לעדויות בספר דברי הימים, בני תקופת הבית השני, הרי מצויה העדות המפורסמת ממשלי בן סירא על אודות “אז יריעו בני אהרון (הכהנים) בחצוצרות המקשה” (נ’ 15).
ההוראה המקראית המצווה לצקת את החצוצרות מכסף, הובלטה בהקפדה בתקופתנו הנדונה (על “חצוצרות הזהב” נעסוק בהמשך), ועשייתן בבחינת “מעשה אומן ומעשה קורנס” (מדרש ספרי, במדבר, בהעלותך ע”ב, עמ’ 68). אף מספרן, כהוראה המקראית, כצוו אלוהים למשה הקמאי, שתיים לפחות, זוג חצוצרות השוות בגודלן. ויצויין, כי הנשפנים, התוקעים בחצוצרות חויבו להיות תמימים ולא בעלי מומין מאחר והמעמד הציבורי חייב הופעה מרשימה ומעוררת כבוד והשראה כמובן. כך, יצויין, נהגו בכל יום, אולם בתפילת “הקהל” הותר אף לבעלי מומין.
פרשה מעניינת מתקופת אגריפס השני (סמוך לפרוץ המרד הגדול) מעשירה אותנו בפרט חשוב: היו בירושלים בריות שהיו מופקדות על השכרת החצוצרות לכהנים, חצוצרה – בדינר זהב, והיה זה “שכר גדול” לאותם בני ירושלים. פרשה זו, מן הסתם, לא עסקה בהשכרת כלים לשימוש יומיומי או למועדים שבבית המקדש, שהרי במוסד זה היו שמורים כל כלי הקודש, לרבות כלי המוסיקה. אין ספק שמדובר באירועים מאוד מיוחדים, בהם נדרש כל כהן להריע בחצוצרה, והילכך נצרכו רבים לשכירת הכלי. יתכן, הגם שאין רמיזה לכך, כי מדובר בגוף של בעלי מלאכה ו/או סוחרים, שהיה קשור, בצורה זו או אחרת, למקדש וסיפק את צרכיו במקרים מסויימים.
ראוי לציין, שמשמחת בית השואבה הצטיירה תמונה מעניינת, שבה דווקא הלויים הם התוקעים בחצוצרות. האם זו שגיאת המעתיק או ידו של מגיה היתה בדבר? האם מדובר במקרה חד-פעמי, או שמא נוהג היה זה בשמחת בית השואבה בלבד? אין בידינו לפסוק ולהכריע. דומה, שאם האפשרות האחרונה קרובה היתה יותר אל האמת, יש מקום להבין זאת על רקע המתיחות והמאבקים בין הלוויה לבין הכהונה בעשור האחרון לימי הבית השני.
(ב) – התקיעה בשופר
סוגיה זו לוטה, לא מעט, בערפל של חוסר בהירות, במידה ומדובר במסורות שלפני הבית. מקומו של השופר, בתקופה שמן החורבן ואילך, נכבד הוא. אולם קודם לחורבן הבית נפקד מקומו, לפחות בין הכלים הבכירים אשר בבית המקדש, שהרי בכל ההוראות המוסיקליות בדבר מספרם ההכרחי של כלי הזמר אשר במקדש, נפקד מקומו של השופר. סיבת הדבר נעוצה בתופעה מעניינת, כזו שראוי לעמוד עליה ולעיין בה.
כמה וכמה מקורות סייעו בידינו להניח כי אף כאן, התוקעים בשופר הם הכהנים. הגם שיש חולקים על כך מטעמים שונים ומניחים כי התקיעה בשופר לא היתה נחלת הכהנים, ומעניין שבמגילות סרך היחד (מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, י”ב, 7, 13-12) התוקעים בשופרות הם דווקא הלויים. כנראה שהשופר והחצוצרה זכו לשימוש ללא הבחנה. ויצויין כי רבי יהושע הטעים במשנה (קנים ג, 6) כי מקרני הכבש/התיש היו מכינים חצוצרות. מתוך כך מתאשרת ההנחה דלעיל על שימוש בכלים ללא הבחנה. חוסר הבחנה ברורה בין שופר לחצוצרה, כזה העולה ממספר עדויות, תורם אף הוא לערפול הבעיה ולסיבוכה.
הדברים עוד פחות בהירים ומובררים בכל שנוגע לסוגיות ראש השנה, יום הכיפורים ותעניות ציבור. פילון האלכסנדרוני הטעים, כי בראש השנה היו תוקעים בחצוצרות, ומכאן יש לקרוא, לדעתו, לחג זה בשם חג החצוצרה. והיות שפילון לא הסתמך על המקרא אלא על ידיעתו את הנוהג בבית המקדש שבירושלים בזמנו, ואף כמה ממקורות חז”ל סמכו ידיהם על הנוהג הזה, הרי שיש מקום לקבל את דבריו.
יש הטוענים כי אין למצוא עדות על תקיעת שופר בראש השנה בבית המקדש בשום מקור תנאי, אלא מחוץ למקדש, ב”שערי מזרח” ב”הר הבית”, שם נערך גם טקס תענית הציבור, וכי המשנה (תמיד ג’ 8) שהבליטה את שמע קול השופר מירושלים (כשאר הכלים האחרים כגון השיר, המגרפה,הצלצל ועוד …) ביריחו, אינה מסייעת בידינו לקשור את האירוע שבו תקעו בשופר ורק החצוצרות הן אלה שזכו לשימוש בראש השנה. כמו כן יצויין כי הפסוק בתהילים (פ”א 4) – “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו”, אכן התייחס לראש השנה, הרי הכוונה היא שתוקעים בשופר במקדש בראש השנה. עם זאת אין ידיים לסמוך על כך.
כך או כך, את הקושיה העולה מעדות פילון האלכסנדרוני נוכל, דומני, לפצח על ידי המשנה שמסרה כי הן בראש השנה והן בתעניות תקעו בשתי חצוצרות ובשופר אחד. ואף שהטעימה המשנה את תפקידו הבכיר של השופר בראש השנה לעומת החצוצרות, הרי האפקט הצלילי, שהוד והדר התנסכו בו, היה נתון מטבע הדברים יותר לחצוצרה מאשר לשופר. ובאשר לתוקעים, אלה היו בוודאי כוהנים, כוהנים שהתגדרו בשני כלי נשיפה – החצוצרה והשופר.
אכן תמוה הדבר שעדויות פוסט מקראיות משופעות באזכור השופר, כזה אשר תופס את המקום המרכזי בטקסים הפולחניים, ואילו בימי הבית הוצנע מקומו של כלי זה. דומה, שיש דווקא הגיון רב מאחורי תופעה זו. הקרבת הקרבנות, שהיתה זקוקה לכלי זמר, משכה כל ימי הבית השני. עם החורבן התבלט הכלי אשר לא היה קשור לעבודת הקרבנות, שהרי השבת כלי המקדש לתחיה, הגם שהקרבנות בטלו, כמוה כבגידה חמורה בעקרונות המסורת היהודית, כמוה כניסיון עקיף להחיות אף את הקרבנות, הגם שהמקדש חרב, נסיון שהיה בחזקת טאבו כל ימי הבית.
ובאשר לכלי המקדש, מדובר על מערכת מיוחדת, אשר מרכיביה היו צליליים-מוסיקליים, והרי השופר, כמוהו כזעקה בלתי מוסיקלית, וטכניים (והרי השופר היה סוף-סוף פשוט, טבעי, חסר ברק וזוהר. אם כן מצאה דווקא החצוצרה את מקומה הקבוע, המתבקש, במקדש. ואילו השופר נדחק לקרן זוית, לפינה אשר תהפוך לימים, מלאחר החורבן ואילך, לאבן פינה מוסיקלית.
ח) המגרפה והעוגב
הגם שיוקדש פרק מיוחד בו ידונו כלי הזמקר, כל כלי והיבטיו הטכניים-מהותיים. בחרתי ליחד את הדיבור על שני כלים אלה, מאחר ודיוננו אודות המוסיקה במקדש, לקראת שלהי ימי הבית, עלול ללקות בחסר ללא הצגת שני כלים פרובלמטיים משהו, שקרעו חלון רחב לבעיות שונות, שהיו מעל ומעבר לאפקטים טכניים גרידא.
- המגרפה
כלי שנזכר בהקשר לקרבן התמיד במקדש, כאשר הגיעו שני הכהנים: זה שזכה בקטורת וזה שזכה במחתה, בין האולם ולמזבח – “נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה. ושלושה דברים היתה משמשת – כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים (להיכל) להשתחוות, והוא רץ ובא. ובן-לוי שהיה שומע את קולה (של המגרפה) ויודע שאחיו הלויים נכנסים לדבר (לפצוח) בשיר, והוא רץ ובא …” (משנת תמיד ה’ 6). קול המגרפה היה כה אדיר ונשמע, על פי המסורת, אף עד יריחו.
חכמים בבליים התפלמסו בשקלא-וטריא, בתיאורו ואבחנתו של כלי זה: “רוחבו אמה וגובהו אמה וקת יוצאת הימנו. בכלי עשרה נקבים וכל נקב “מוציא (מפיק) עשרה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר” (תלמוד בבלי ערכין, י’ סוף עמ’ ב’ – י”א ראש עמ’ א). אין ספק כי לפנינו הבחנה משופעת באגדתית ואף העובדה שמדובר במסורת בבלית מקשה לא מעט על מהימנות הביאור וההבהרה (הגם שידוע כי חכמי בבל החזיקו מסורות ארצישראליות קמאיות ומהימנות).
יש הגורסים שאין מדובר כלל בכלי זמר. אחרים מחזיקים בדעה כי כלי זה היה מין תוף עם צלצלים. יש המחזיקים בגישה כי אין זה אלא הכלי שנמצא בתבליטים ובציורים ונראה לרבים כמחתה, ומתוך כך היתה המגרפה המוסיקלית בבחינת המצאה גאונית של יהודי מארץ ישראל או מהאחת התפוצות.
הלוח הבא, שנחשף כחלק מעמוד מכפר פקיעין יבהיר את גרסתו של החוקר יהושע בראנד. בלוח זה נמצאת המגרפה ומימין, לרגלי מנורת שבעת הקנים, הוא האביזר המרובע שבתחתית השופר (י. בראנד, לתולדות בעיית המרובע הארכיאולוגי ופתרונו, סיני, י”ג, עמ’ קצ”ו ואילך).
אולם, עדיין יקשה עלינו להבין כיצד השמיע כלי זה את צלילו האדיר בשעה, שהיו זורקים אותו. היהיה זה רחוק מלשער שמדובר על מעין “גונג”. ככלי שהיה מקובל במזרח הרחוק ונדד, לימים, למזרח הקרוב. כלי זה, יתכן והיעה שלו היה בדמות המגרפה לגריפת הדשן שבבית המקדש. וכך נוכל לדמיין בעינינו את התמונה הבאה: לוח הכלי, כתבנית צלחת גדולה (מחתה) של נחושת, היה תלוי בין האולם למזבח, ולידו היה תלוי, במרחק מדויק, היעה. ועל ידי חבטח היעה – זריקתו אל מרכז הלוח, היה נשמע הצליל האדיר, צליל שזעזע את אמות הספים.
העובדה שכלי זה לא זכה לכל פירוש, אם במשנה עצמה ואם בתוספתא, תורמת לא מעט לערפול הסוגיה. ניתן כמובן לגרוס, כי העדר הפירוש מיוסד על העובדה, שחכמים ידעו לבטח הסברו של כלי זה מהו. אולם הגם שכך, אין אנו מנועים מלשלול את המסתורין המעניין האופף את הכלי הנידון.
- העוגב
בתוספתא אנו קוראים כי “רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדאולים לא היו במקדש, מפני שמערבב (הכלי) את הקול ומקלקל את הנעימה” (ערכין א’ 14). בתלמוד הבבלי מובאים הדברים בשמו וחכם בבלי הבהיר את הגדרת הכלי כ”טבלא גורגדנא” (ערכין י’ עמ’ ב), היינו תוף גדול “מפני שקולו ערב (צריך להיות – “עבה”) ומערבב את הנעימה”. אף שם נאמר – “לא היה במקדש” ומעניין, אגב, שבכמה נוסחים נמחקה המילה “לא”, כשההוראה היתה – “הרדולים היה במקדש”.
התלמוד הירושלמי הבהיר משמו של רבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש) כדלקמן: “רשב”ל אמר: עוגב זה ארדבלס”. תני רשב”ג – לא היה ארדבלים בירושלים מפני שהוא סורח את הנעימה” (סוכה פרק ה’ נ”ה עמ’ ג’).
יש הסוברים כי מדובר בחליל או באבוב (קיהן, עמ’ 60) ויש הגורסים כי מדובר בעוגב-מים (קרויס, ארכיאולוגיה תלמודית, עמ’ 92-91), כאשר “הרדאוליס”, “הרדוליס”, “ארדבלס”, או “ארדבלים” נגזרו מן היוונית, ובתעתיק לעברית – “אידראולוס”, “אידראולס”. כשכלי זה הומצא על ידי קטסיביוס מאלכסנדריה (221-246 לפנה”ס) וזכה לפריחה מחודשת בימי קיסרותו של נירון (68-54 לספ’). (ח. אבנארי, איזרבלין וכורבלין, תצליל ב’, 1961, עמ’ 66). ומדובר, כך יצויין בעוגב מים.
הנחה זו מחוזקת לטעמי מן ההיבט הסמנטי יווני-לטיני ואף מסמיכות פרשיות מעניינת אשר במקורות חז”ל.
המשנה מספרת על מתקן אוטומטי, מנגנון מכני מסובך ומורכב הקשור במים אשר נמצא במקדש. בסמוך לו, ממקור מקביל מסופר על שער ניקנור שבמקדש אשר הובא מאלכסנדריה שבמצרים. במקדש המצרי נמצאו מתקנים אוטומטיים מעניינים, ויצויין, שפאוסניאס סיפר על מתקן אוטומטי גאוני שנמצא במקדש הירושלמי. אין זה מן הנמנע להניח כי בן קטין שעשה , שהתקין “מוכני (מוכנה מיוונית שמשמעו מתקן מכני) לכיור במקדש, אשר יהיו מימיו נפסלין (נפסקים) בלינה” (משנת יומא ג’ 10), הושפע מן ההמצאה האלכסנדרית, או אף נעזר במומחי אלכסנדריה (כמו גם בשער בית המקדש), שהיו שם-דבר בכל הנוגע למתקנים ומנגנונים מכניים.
זאת ועוד, התוספתא, לאחר שהעידה על אודות ה”הרדאולים” מפי רשב”ג הנשיא, הרחיבה את היריעה על מספר מקרים הכרוכים בכלים מסוימים ששימשו במקדש. למשל – “צלצל שבמקדש, של נחושת היה (ומעניין, אף שער ניקנור מנחושת היה), ומימות משה היה (וזו דוגמה, כפי שציינתי לעיל, למסורת האגדית, שכרכה מסורות מוסיקליות בדמות של משה), נפגם! שלחו חכמים (חברי הסנהדרין) והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, שתקנוהו, ולא היה קולו ערב כמות שהיה” (תוספתא ערכין ב’ 3). תמונה זו, יצויין, חוזרת גם בנידון מכתש הנחושת שבמקדש.
באחד הסעיפים הקודמים ראינו כיצד נזדקקו חכמים בזמן תקופת המינויים החדשים בבית המקדש בעשור השנים האחרון לימי הבית השני, למומחים אלכסנדרוניים, ואף כאן, גם ביחס לכלים מוסיקליים מסויימים. העליתי למעלה את האפשרות בדבר קשר בין המתקנים האוטומטיים שבמקדש לבין הטכניקה הזרה בהקשר למים, ויתירה מזאת, בהמשך התוספתא אודות כלים שנפגמו וקראו לחכמי אלכסנדריה, העיר רשב”ג על התכנית להרחבת מי השילוח, והרי ההידראוליס נזקק למים.
זאת ועוד, דומה שנתהווה קשר מסויים בין מערכת היחסים עם אלכסנדריה לבין המלך אגריפס השני, כמי שרקם קשרים עם מצרים, דאג לקיום תחרויות מוסיקליות, היה מודע לחשיבות המוסיקה וערכיה ואף העניק פריבלגיות למשוררי המקדש שבירושלים.
יתירה מזאת, בפרשת הזעקת אומני אלכסנדריה ואמניה הביאה הברייתא את הסיפור הבא: “תנו רבנן – אבוב (על פי נוסח אחר – חליל) היה במקדש. חלק היה, דק היה, של קנה היה ומימות משה היה. ציווה המלך (כנראה אגריפס השני) וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב. נטלו (קילפו) את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה” (ערכין י’ עמ’ ב). וידוע שאגריפס השני דאג להשלמת בנין בית המקדש, ובעיקר בכל מה שנגע לקישוטים האדריכליים ולצפויי הזהב השונים אשר על הקירות והעמודים.
ונחזור לסוגיית ה”הידראוליס”. דומה, לעניות דעתי, כי דבר רשב”ג אשר הופיעו במקורות, בניסוח זהיר, רמזו על כך, שכנראה נעשה ניסיון (שנועד אולי לרצות את פניו של הקיסר נירון), אך ללא הצלחה מרובה, לשלב את העוגב במערכת הכלים המוסיקליים אשר בבית המקדש. אולם הצלילים שבקעו ממנו, שהיו אדירים על פי המקורות) איימו “לבלוע” את צלילי הכינורות והנבלים, ולכן נגנזה התכנית הנ”ל. הגם שכך, יש מקום לשער כי מוסיקת המקדש התארגנה והשתכללה כשהיא מבקשת לשפר את האפקט הצלילי של התזמורת המקדשית. פסילתו של העוגב היתה מיוסדת על העובדה שצליליו לא השתלבו במערכת המוסיקלית הנ”ל ותיקונו, התקנתו לבסוף הכשירו את השתלבותו מחדש.
אחת ההוראות המוסיקליות שבמשנת ערכין הנ”ל הטעימה כי “ולא היה מכה באבוב של נחושת, אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב” (ערכין ב’ 3). כלומר נעשה ניסיון “להכות בחליל של נחושת”, אך ללא הצלחה מרובה. יתירה מזאת, גם התיבה, שהיתה בבחינת טרמינוס טכניקוס – “ולא היה קולו ערב”, או “והיה קולו ערב”, חוזרת ונשנית בכל המקרים שנמנו לעיל – ה”הידראוליס”, החליל או האבוב שהיו במקדש, דומה שלפנינו צירוף מקרים בלבד.
זאת ועוד, בהמשך לסוגייתנו נזכיר שנית את העובדה כי התמנה גוף אשר שמו “צעירי הלויים”, או “צוערי הלויים”. אלה ששוררו יחד עם מקהלת נלויים, “כדי ליתן תבל (“תבלין”, מקדם מוסיקלי) בנעימה” (משנת ערכין ב’ 6). היינו, נערך שידוד מערכות באשר למוסיקת המקדש, כזה שיסודו בבחינת ובבדיקת האפקטים המוסיקליים המתאימים – שם באשר לאפקט האינסטרומנטלי, וכאן – באשר לאפקט הווקאלי.
לסיום הסעיף הנידון ולסיכומו נאמר, שהמוסיקה המקדשית התארגנה והתמסדה לאור בחינות וניסיונות משמעותיים, שבעזרתם למדים לדעת את ההרכבים המוסיקליים המתאימים והרצויים ביותר. ניסיונות אלה, יש בהם כדי להצביע על מידה של השפעות זרות; על מעורבות מסויימת של בית המלוכה, בית הורדוס/אגריפס, תוך קשירת קשרים עם המומחיות האלכסנדרונית, ובהוראה כללית מצביעים על תודעה עמוקה, על הכרה בחשיבותה של המוסיקה בהקשרה המקדשי-פולחני – בחינת תופעה שהיתה נטועה היטב בנוף התקופה הנידונה : במכלול כל החידושים המשמעותיים במוסיקת המקדש.
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
תודה לך. יום טוב
תודה