היהודים במרחב היווני-הלניסטי היו מעורבים יותר בכל הקשור למנהגים יווניים שחדרו ליהדות כמו הגמנסיון ובעיקר המוזיקה
בחלק זה הנני מעונין להעלות התלבטות אישית כדלקמן: לאמיתו של דבר במהלך איסוף החומר לנושא מחקרי הגדול, העליתי במוחי את ההנחה כי מן המקורות העומדים לרשות החוקר הפוטנציאלי, קרי הספרותיים, האפיגרפיים והארכיאולוגיים, תתפוס, כנראה, המוסיקה שהתפתחה בארץ ישראל את המקום הנכבד יותר, או את החלק הארי שבמחקר, ואילו בכל הנוגע למוסיקה היהודית שמחוץ לארץ ישראל הקדומה – בתפוצה היהודית במצרים, בבבל, בסוריה, באסיה הקטנה או ברומא, תזין זו רק פרק אחד בעבודה.
ברם, כשנכנסתי לפני ולפנים של המחקר במוסיקה היהודית, נוכחתי לדעת כי דלות העדויות אודות מוסיקת יהודי התפוצות הנ”ל כובלת את ידי. אולם, הגם שכך, אבקש להרחיב מעט את היריעה בענין זה, מאחר ועלול להתקבל רושם מוטעה כאילו לא זכתה המוסיקה היהודית בתפוצות למקום הראוי לה בעבודתי.
ובטרם נרחיב את היריעה ברצוני לציין ולהדגיש כי ניתן היה לפצל נושא זה בין הפרקים העוסקים בשירת הקודש והחול, אולם, שוב, בשל דלות העדויות היה זה נבלע ללא ספק במטען העצום והעשיר של המוסיקה בארץ ישראל. והגם שביקשתי להטעים פה ושם אודות תרומתם של יהודי התפוצות לנושא המוסיקה, אם כשמדובר באמני אלכסנדריה או בהפניות מפילון, הרי יש צורך לרכז את העדויות על מנת לשפוך אור מלא על כל התופעה. והיות שהמוסיקה של יהודי התפוצות הושפעה מאד מן המוסיקה הזרה, המקומית בחרתי לייחד לה חלק נפרד כאן, בפרק זה, אשר בו מודגשת ההשפעה הזרה על המוסיקה היהודית,
הפזורה היהודית למעט זו שבבבל, תעתה אמנם בין שני עקרונות הסותרים זה את זה: בין השאיפה להתבוללות לבין הדבקות במסורת. אולם, מטבע הדברים, היא נחשפה הרבה יותר להשפעות הלניסטיות מאשר המרכז הארצישראלי. השפעות אלו מצאו ביטויין בתחומים רבים – השפה היוונית שהיתה שגורה מאד על לשונה; השמות שהיו יווניים ואף סדרי הקהילות שהתיוונו כאשר המוסדות הפוליטיים הזרים שמשו מופת ליהודים. בקצרה – כל הדפוס החיצוני של חיי הקהילה היהודית היה לפי המתכונת של החיים הציבוריים בפוליס היוונית.
יהודים נטלו, פה ושם, חלק פעיל בחיי הגימנסיון והאפביון היווני-הלניסטי. חלק שהיה רב יותר מחבריהם שבארץ ישראל. בעיני פילון היוו חיי הספורט על התרגילים הגופניים ויתר פעילויות הגימנסיון ענין של חיי יום-יום ומכאן שלא מצא בהם כל דופי. במילטוס שבאסיה הקטנה היה מקום מיוחד וקבוע בתיאטרון השמור למען צופים יהודים; כתובת מאסיה הקטנה הזכירה יהודי שנדב סכום כסף בן מאה דרכמות לעריכת חגיגה לאל דיוניסוס’ וצמד כתובות מתבאיס שבמצרים העידו על תודה יהודית לאל. הללו נמצאו במקדשו של האל היווני פאן, מי שהיה מופקד מיתולוגית על המוסיקה בהקשר אתלטי. יצוין שהן דיוניסוס והן פאן היו קשורים במישרין במוסיקה היוונית וההלניסטית.
אין ספק שאותם צעירים שנטלו חלק פעיל בחיי הגימנסיון, התבסמו לא מעט מריחה של המוסיקה היוונית-הלניסטית, זו ששימשה יסוד מוסד בחינוך הגימנסיוני והאפביוני. אף הצופים הקבועים בתיאטרון חוו חוויות מוסיקליות.
זיקתם של היהודים לחינוך הגימנסיוני באלכסנדריה
פרשה מענינת בפני עצמה היתה שאלת זיקתם של היהודים לחינוך הגימנסיוני באלכסנדריה, בתקופתו של הקיסר הרומי קלאודיוס (54-41 לספ’). שאלה זו התקפלה בעדות המוכיחה שהיהודים בקשו להתקבל כחברים בגימנסיונים ובדרך זו לזכות באזרחות האלכסנדרונית המכובדת.
פרשה זו, דומה שזכתה לענין מיוחד בהתייחסותה לבית הכנסת היהודי שבאלכסנדריה. בית הכנסת המפואר הנ”ל, כזה שנבנה בסגנון יווני-הלניסטי ואשר סדריו מזכירים מעט את מבנה בית המקדש, ובעיקר את דמות ה”ממונה” עם ה”סודרין”, שניצח לאור המשנה על מענה ה”אמן” של הציבור (תוספתא סוכה, ד’ 6).
בית כנסת זה, ששימש גם אכסניה לאגודות מקצועיות יהודיות, על פי מקורות חז”ל, היה דומה מאד לבית הכנסת היהודי שנחשף בעיר סארדיס (Sardes) שבאסיה הקטנה, לא רק בכך שאף האחרון היה קשור לאגודות מקצועיות יהודיות, אלא, ובעיקר, באשר לזיקה בין בית הכנסת והגימנסיון המקומי. בית הכנסת האלכסנדרוני היה סמוך לגימנסיון העירוני, ובסארדיס, בקרבת הגימנסיון העירוני נחשף בית הכנסת המפואר הנ”ל, כך ששניהם – בית הכנסת והגימנסיון יצרו אחדות ארכיטקטונית-מבנית אחת, ממש כמו האולם לעבודת הפולחן האלילי של האפביים בגימנסיון היווני.
עדות ארכיאולוגית זו העידה על נטילת חלק פעיל בחיי הגימנסיון העירוני, ולא בכפייה חלילה. אולם, שמא יתכן ובדוחק רב נוכל לשער כי יש בה כדי להצביע על השפעת מה באשר למוסיקה הגימנסיונית שהושמעה בסמוך מאד לבית הכנסת.
יצויין ראשית- כי הקרבה הארכיטקטונית בין שני המבנים הנ”ל, במצרים מזה ובאסיה הקטנה מזה, מעידה על רצון לחקות הקשר דומה בארץ ישראל ההירודיאנית, בירושלים מזה ובקיסריה מזה; שנית – פעלה כאן השפעה סביבתית נכרית באשר לזיקה בין המוסיקה לבין הפעילות הגופנית; שלישית – מדובר על תהליך אסימילטיבי של הקהילה היהודית נוכח השפעת הסביבה הנכרית, היוונית, ההלניסטית ואחר כך הרומית; רביעית – ובהיזרקות משהו לעידן המודרני הן בארה”ב והן בקנדה לדוגמה משמש מבנה בית הכנסת מעבר ומחוץ לימי ולשעות התפילה, גם לפעילויות חברתיות, גופניות, מוסיקליות ואף תיאטרליות עד ימינו אנו. וזה ברשותכם ממקור אישי ויזואלי.
ההנחות הנ”ל עשויות לסייע בהזרקת אור על פרשה דומה, קודמת, שנזכרה בהקשר למוסיקת המקדש. כלומר, נודעו מספר מקרים בהם פנו ל”אומנים שבאלכסנדריה” על מנת לתקן כלי מוסיקלי כזה או אחר שהתקלקל במקדש. שמא אותם “אומנים” לא היו אלא אלה שהשתייכו לבית הכנסת האלכסנדרוני המפואר, בבחינת האגודות המקצועיות שהתכנסו שם. וכמה מעניין הדבר, שבאותם מקרים שדנו בתיקון הכלים המוסיקליים הנ”ל, מדובר היה על ציפויים בזהב, והמקורות הנ”
ל שהרעיפו שבחים על בית הכנסת המפואר שבאלכסנדריה, העידו בעיקר על אגודות ה”זהבים” וה”כספים” היהודיים שהתאכסנו בבית הכנסת הנידון.
שמא, ולו בדוחק רב, נעלה כי סיבת העדר ההצלחה של אותם “אומנים” ביחס לכלי המקדש, היתה נעוצה בעובדה, שהללו בקשו, מטבע הדברים, לתקן את הכלים על פי מידת מומחיותם ומיומנותם, שהלניסטית היתה מטבעה, והדבר לא היה נוח לרוח המוסיקה היהודית שפרחה בבית המקדש. אולם זו השערה דחוקה בלבד.
כך או כך, נראה שהמוסיקה היהודית במצרים הושפעה לא מעט מן המוסיקה הזרה, ההלניסטית, שהיתה מפותחת מאד במצרים.
פילון האלכסנדרוני שניסה לגשר בין שתי התרבויות
פרשה בפני עצמה התקפלה בעדויותיו הרבות של פילון האלכסנדרוני. פילון שראה ברעיונותיו הפילוסופיים ייעוד שעשוי היה לגשר על פני התהום שנפערה בין ההלניזם ליהדות. פילון דן ביסודות המתמטיקה של המוסיקה, כפי שנקבעו בהשקפת גדולי היוונים, במוצאו להם מכנה משותף לשפת הצלילים הכללית. פילון הרחיב את הדיבור על היחסים בין ארבע ההתאמות המוסיקליות שנכללו בספרה 4 ועל הקשר בין המוסיקה והמספר 7.
הקורא בעיון את האזכרות המוסיקליות המשוקעות בכתבי פילון יתקשה למצוא בהם מקוריות מהותית ועקרונית פרי עטו של אותו פילוסוף יהודי. על פי רוב מדובר בתיאוריות יווניות-הלניסטיות אשר שמשו נר לרגליו, בחינת מודל שעל פיו נהג. הדבר יפה, אגב, גם ביחס לשפע העדויות הפילוניסטיות אודות התרבות הגופנית, קרי הגימנסטיקה.
אולם, הגם שכך, בחינותיו ועיוניו המוסיקליים, כהרי אלו הנוגעים לגימנסטיקה ולאגוניסטיקה, עשויים לשפוך אור על מידת השפעת ההלניזם על החברה היהודית הגבוהה האלכסנדרונית, כזו שבניה חונכו על ברכי הפילוסופיה הנ”ל ועל דפוסי ההתנהגות והתרבות הנ”ל, דפוסים אשר המוסיקה תפסה בהם מקום נכבד, להלכה ולמעשה גם יחד, ובאשר לגישה היהודית ניתן לומר, כי כתבי פילון מכוונים יותר למוסיקת החול מאשר לקודש.
כן נציין שיהודי אלכסנדריה בילו את הלילה, לאחר מאסרו של אויבם, פלאקוס, בשירת המנונים ושירי ניצחון. ובאוצר הכתובות של יהודי מצרים נזכר יהודי שמקצועו – “מנגן על חליל” והוא נמנה על המושבה הצבאית אשר בסמריה באזור פאיום.
יהדות מצרים, כגולה ירדה כמעט כליל מעל במת ההיסטוריה בעקבות המרד האכזרי שהתחולל במצרים (בעיקר באלכסנדריה), והכוונה למרד נגד הקיסר הרומי טריאנוס בין 115 ל-117 לספ’.
בטרם נפנה לגולה הבבלית נציין כי ברומא נזכרו מספר יהודים שנטלו חלק בהופעות ה”מימוס” בתיאטרון, ומרטיאלס סיפר על זמר או שחקן יהודי אשר התאמן לפני קהל באמצע הפאלייסטרה, היא זירת ההאבקות אשר
בגימנסיון, כאיש מקצוע מקובל.
באשר לגולה הגדולה אשר בבבל, הידיעות אודותיה התחילו למעשה משנת 219 לספ’ ואילך, היא שנת ירידת רב (אבא אריכא) לבבל, זאת למעט ידיעות קלושות, ספורדיות, פה ושם, כגון מרד האחים חנילאי וחסינאי, תרומת מחצית השקל שנאספה בנציבין ובנהרדעא, נסיעת רבי עקיבא וירידת חנניה אחי רבי יהושע לבבל, כשעל הכל פרסמתי עדויות בחיבור לקבלת התואר מוסמך במדעי הרוח, עמ’ 11 ואילך). כך שמעטות ביותר הן ידיעותינו על הגולה הבבלית בתקופת הבית השני ובימי המשנה.
באשר למוסיקה היהודית בבבל מן המאה השלישית לספ’ ואילך, יש להפריד בין שתי עובדות יסוד: ציטטות בבליות ומוסיקה יהודית.
באשר לציטטות הבבליות נאמר כי חכמי בבל החזיקו בעדויות רבות אודות מוסיקת המקדש והיבטים מוסיקליים ארצישראלים שלאחר החורבן. מעדויות אלה ניתן לשער מה עמוקה היתה התודעה המוסיקלית בקרב חלק, לפחות, מחכמי בבל, אולם אין זה עשוי ללמדנו על המוסיקה היהודית בבבל.
באשר למוסיקה בבבל ייאמר כי מבדיקת כל המקורות הבבליים שהופיעו בתלמודים ניתן לומר כי הנוהגים המוסיקליים בבית הכנסת הבבלי לא היו שונים תכלית השינוי מאלה שהיו מצויים בארץ ישראל. השימוש בשופר, המזמורים וסוגי מענה הציבור, וזאת למעט שינויים מספר ומעט הבדלים (כגון 6 התקיעות שנהגו בארץ ישראל, ולעומתן 5 בלבד בבבל).. כל הפרשה הזו, ובכללה הדימיון הרב אשר נמתח בין בבל לארץ ישראל, כרוכה לדעתי במידת ההשפעה של המרכז הארצישראלי על זה הבבלי.. כשהשפעה זו התחזקה מאד מימי נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה ואילך, לכל אורך התקופה התנאית.
בבל לא העתיקה אפקטים מוסיקליים שרווחו במקדש השני מטעמים ברורים. אולם כך היה בתקופת המשנה והתלמוד, שאז נוח היה להעתיק מיני פורמולות מוסיקליות ממוסד בית הכנסת הישראלי. כשמוסד זה נפוץ בכל הקהילות היהודיות בארץ ישראל, ולא היה כאן משום קריאת תיגר על הסמכות הארצישראלית. ההיפך היה הנכון – בכך נוצק הקשר החשוב בין המרכז לבין התפוצות.
לא כן הדבר ביחס לכלי הזמר, כלי הזמר שבחול. מכלים אלה שנפוצו בבבל, ניתן היה לומר בהוראה כללית כי כאן בלטה ההשפעה של הסביבה הזרה, היינו הסביבה הבבלית-פרסית. זו עצמה ינקה שינקה לא מעט מן המוסיקה היוונית-הלניסטית. בעיקר ובעיקר עם הכיבוש המקדוני.
ניתן לסכם עד כאן ולומר כי המוסיקה היהודית בתפוצות, כפי שעלתה מן המקורות, אם במישרין ואם בעקיפין, קרובה היתה מטבע הדברים להיחשף בפני השפעות זרות באשר לשירת החול, בעוד שמוסיקת הקודש לא היתה רחוקה מזו שפרחה בבתי הכנסת שבארץ ישראל. אולם,כאמור, מיעוט העדויות ודלותן אינו מאשר לנו, לערנו, למצוא להן מקום נכבד על מדף ספרי המחקר של המוסיקה היהודית בתקופה הנידונה.
עוד בנושא באתר הידען:
