בראשית ימי-הביניים מופיעה במקורות תמונה מעניינת ביחס לנושא בזו הלשון: “מנהג בבבל ובעילם. הבחורים עושים צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהם ארבעה וחמישה ימים, וביום הפורים עושין מדורה גדולה ומשליכין אותה הצורה באש ומשליכין עליה מלח הרבה, כדי לעשות לה קול.
הקפיצה, כיתר ענפי הספורט, התפתחה בתקופת האבירות ואחר-כך בתקופת הרנסאנס.
בראשית ימי-הביניים מופיעה במקורות תמונה מעניינת ביחס לנושא בזו הלשון: “מנהג בבבל ובעילם. הבחורים עושים צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהם ארבעה וחמישה ימים, וביום הפורים עושין מדורה גדולה ומשליכין אותה הצורה באש ומשליכין עליה מלח הרבה, כדי לעשות לה קול. והבחורים עומדין סביבה ומזמרין בכל מיני זמר ושמחין. וגם יש לה טבעת תלויה באש, שתולין בה המן, וקופצין מצד האש לצד האחר” (גארניקה ב’ עמ’ 3).
באותו מקור מסופר גם על שעשועים דומים ביום הפורים, כגון: “דפוריא שקופצין מצד לצד ועוברין בתוך האש כעוף הזה (עוף החול האגדי, הפויניקס) … דרך ההעברה” (שם). ברם בכך לא הסתפקו, אלא היו מציבים שורה של לבנים, אשר בין שני צדדיה בערה אש, ושם ביצעו את ה”משורתא דפוריא”, כלומר את בית-הקפיצה של חג הפורים. וערמו לבנים על לבנים, אשר הבחורים היו קופצים ועוברים עליהן, ומי שהצטיין בקפיצותיו, בונה “שורה”. כלומר מעלה את רף הגובה. קפיצות ממין אלה היו גם לגובה וגם למרחק.
בעל ה”ערוך השלם” במאה ה-11 מזכיר את הטבעת הנ”ל הכרוכה בשעשועי פורים, וטוען כי “אותה טבעת נקראת משוורתא, כלומר בית הקפיצה” (ערוך השלם, ח’ עמ’ 42). העובדה שמאורע זה חזר ונשנה במאה ה-11 עשוי ללמדנו כי מינהג זה קנה לו שביתה בקהילות היהודיות בפורים.
רש”י במאה ה-11 טרח אף הוא להתייחס ל”משוורתא דפוריא”, ואמר כי הקופץ “אינו מעביר ברגליו, אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות (כלומר הנערים) קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בוו והוא קופץ משפה לשפה” (רש”י לסנהדרין סד עמ’ ב’).
רבי אלעזר בר נתן (1170-1090) תרגם “פסיעה גסה” בשבת כ”קפיצה”, כלומר “שקופץ ועוקר שתי רגליו מן הארץ” (ספר הראב”ן סימן שס). וראינו למעלה כי “פסיעה גסה” בדרך כלל מתייחסת להליכה מהירה. עם זאת אצל כמה מנהיגי הקהל היתה פסיעה כזו בחזקת קפיצה, כי הרי ההולך הליכה מהירה נראה כרץ או קופץ.
גם רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא”ש, בעל “הטורים” וגם בעל הסמ”ק מאשכנז בן המאה ה-13 מעידים על “בחורים המתענגים בקפיצתם” בשבת, וכי ספורט זה הותר על פי פסיקת הרבנים. ועוד זאת נלמד כי אירועי הספורט שבוצעו ביום השבת היו לרצון הרבנים ומנהיגי הקהל. אלו האחרונים ראו בפעילות זו בבחינת “עונג שבת” כשעשוע. בכך הם עוררו את הספורט היהודי במישרין. וכך מעיד בעל “הכל בו” מאשכנז בתקופה זו על “בחורים המתענגין במרוצתן ובקפיצתן מותר (כלומר בשבת) כי אינן רוצין להרוויח וכן לראות כל דבר שמתענגין בו לראותו” (כל בו סימן לא).
כלומר, דעת החכמים לא היתה נוחה מהמצב בו התחרו הבחורים בריצה ובקפיצה, כשהמנצח זכה בסכום כסף מסויים, ללמדנו שהיה מקובל לעיתים לערוך תחרויות ממין אלה בין הבחורים. ואם החכמים הסכימו לקיים תחרויות ספורט בין היהודים בשבת לשם הנאה, והנה התירוץ, כ”עונג שבת”, הרי לפנינו עידוד נוסף מצד המנהיגות הקהילתית באר לקיום מפגשי ספורט.
רבנו חננאל, בפירושו לתלמוד הבבלי, מסביר את הביטוי התלמודי “דחק קפיזא” בלשון זו: “כגון שחקק חריץ בקב במקום שהוא מידת קפיזא (קפיצה)” (שבת קג עמ’ א’). מה שעשוי להורות על מרחק ממוצע של קפיצה לרוחק, או שמא קביעת קו הזינוק לבין בור הקפיצה לרוחק כמקובל היום בספורט.
בעל ה”שולחן ערוך” במאה ה-16 חזר על ההיתר לקפוץ בשבת לתענוג והבהיר כי אם אדם הולך (בשבת) ומגיע לאמת-מים מותר לו לדלג ולקפוץ מעליה … “אפילו אם כוונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה, שרי (כלומר, מותר) …” (אורח חיים, הלכות שבת, סימן שא ג’). כאן מופיעה הקפיצה כחלק מתרגילי עימול, אם כרפואה מונעת או בכלל חימום לפני פעילות. בכל מקרה החיבור הנידון שיצא פרסומו למרחוק מסכם את עמדת ההנהגה כלפי תופעה עממית שבלתי ניתן למחוק אותה, כאן כמו גם במקרים רבים אחרים כפי שמנינו.
הרמ”ף בן המאה-16 בצפון איטליה מתגעגע לאותם ימים בהם קפצו ורצו הבחורים לתענוג ולשעשוע, וכמוהו אף הר”י ממודינה במאה ה-17 באיטליה, מכיוון שבימיהם נהגו הבחורים לערוך את אירועי ושעשועי הספורט על בסיס כספי. כלומר, שהמנצח זכה בסכום כסף. ברור שתופעה כזו ביום השבת עמדה בניגוד להוראתם של ראשי הקהל, אך גם כאן ניצחה לבסוף המציאות.
הקםיצה בלטה במסגרת השמחה בחסידות. כך למשל דיבר רבי יאיר חיים בן משה שמשון בכרך בזכות הקפיצה והריקוד אצל החסידים ובשבח אותן פעילויות.
השעשועים למיניהם היו קשורים בקשר הדוק עם התפתחות התיאטרון היהודי בימי הביניים כאשר חג הפורים הפך לקרנבל יהודי אשר בעקבותיו נולדו משחקי פורים.
יהודי איטליה בתקופת הרנסאנס מילאו תפקיד בעל חשיבות רבה בהתפתחות התיאטרון, כש”משחק הפורים” נתן להם הכשרה יסודית לכך. וידוע כי משחק זה עורר עניין רב אצל שכניהם, שנהרו לראותו, כל זמן שיכלו לעשות כן מבלי להיענש. התיאטרון היהודי זכה להתפתחות חשובה בעיר מנטובה (מנטואה) שבאיטליה וכן בוונציה ובערים צפניות אחרות, כאשר במסגרת אותן הצגדות תיאטרליות באו כל מיני שעשועים גופניים לידי ביטוי.
בעל ה”ערוך השלם” במאה ה-11 בערך “אנקטמין” מעיד על צורת חמור שנשאוהו אותם הליצנים על כתפיהם, וכמוהו גם רש”י במאה-11 המתרגם “חמרא דאכפי” כביטוי המופיע בתלמוד. בעל ה”ערוך השלם” מספר כי “מביאין ב’ עצים ארוכים, דקים ה’ אמות, ויש בהן בד’ אמות מקום לרגליים ואמה העליונה אגודה עם שוקיו (של אותו להטוטן), ועומד עליהן למעלה ומהלך ומרקד בהן” (כרך ו’ עמ’ 296). ובערך “פדאמי” אמר ה”ערוך השלם” כי זה “דומה לעטרה של מלכים, והיא של נחושת, ומניחה אחד בראשו ומביא כמין סוס של עץ ורוכב עליו ומשחק בו” (שם). אותם פרשנים מתארים, לאמיתו של דבר, את המציאות שבימיהם בקרב יהודי אירופה.
ראוי לציין, כי מקורו של סוס הקפיצות בימינו, או חמור הקפיצות, הינו באימוניהם של אבירי ימי הביניים, מה ששילב פעילות מיומנותית-מקצועית ושעשוע. עשוי להיות פה קשר מעניין בין השעשוע האבירי לבין השעשועים היהודיים שצויינו למעלה.
הרשב”א במאה ה-15 מעיד, בעקבות שאלה שהופנתה אליו מיהודי העיר מארסיי שבצרפת על ראובן ושמעון (שני שמות שאולים המציינים את נפיצות התופעה כמעין פלוני ואלמוני) שעשו “שחוק” בביתם בחג הפורים וגרמו נזקים כבדים למבנה, כשהכוונה היתה לשעשועים גופניים והרשב”א הקל מאוד בפסיקתו לעניין זה.
בין הלהטוטנים היהודים בספרד במאה ה-14, נזכרו שני בניו של הרופא המפורסם שמואל אלפאקי מפמפלונה.
אברהם קולורני מאיטליה של שלהי המאה ה-16, מתפאר בכשרונותיו הרבים כממציא,כמהנדס צבאי … וכלהטוטן, ורבי שמחה לוצאטו, בן תקופתו, מעיד על עיסוקם של יהודי וונציה בשעשועים בימי השבת.
אף בחסידות בולטים מעשי השעשועים הלהטוטים. כך למשל, מסופר על רבי אברהם מקוליסק, שעמד בראש חבורת חסידים, ואלו התפרסמו בדרכם “להתלוצץ מכל הלומדים … להתהפך תמיד בראש למטה ורגל למעלה” (אגרת רבי שניאור זלמן מלוזנא, פרי הארץ, בית רבי, חלק א’ 85-84). השעשועים לא נתפסו בחסידות כביטול תורה, אלא להיפך, מה שעדים לכך עד עצם היום הזה. ואולי ניזכר בכך, כפי שציינתי באחד הפרקים הראשונים על הפעילות הגופנית בתקופת המשנה והתלמוד, על נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שהיה מלהטט בפומבי בשמחת בית השואבה, ובמקור אחר במשנה נמסר על מנהג דומה של “חסידים ואנשי המעשה (ש) היו מרקדין לפניהם (לפני הכוהנים שערכו את טקס ההדלקה) באבוקו של אור שבידיהן” (סוכה ה’ ד’), כדי ללמוד על ההמשכיות בכלל הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי.
