מצפון תיפתח הרעה

התמרדות היהודית כנגד הרומאים במצרים, קפריסין ומסופוטמיה בתקופתו של הקיסר טריאנוס, 118-114/5 לספ' אינה מוכרת כל כך

ד”ר יחיעם שורק

באחת מרשימותי התייחסתי למרידה לא-כל-כך-נודעת לציבור, אם כי על שולחן המחקר היא נידונה בהרחבה ובהעמקה, והכוונה להתמרדות היהודית כנגד הרומאים בתקופתו של הקיסר טריאנוס, 118-114/5 לספ'. ברשימתי בקשתי להבליט את הממדים המורכבים של מרידה זו, ובעיקר בזיקה לגורמי התפרצותה.
למרידה זו היו שלושה מוקדי פעילות: צפון-אפריקה (מצרים וקיריני), קפריסין ומסופוטמיה. החוקרים די תמימי-דעים ביניהם באשר למוקד המרכזי והראשוני לפעילות המרדנית, והדברים מכוונים למרידות במצרים ובקיריני, שאכן זוכות לכיסוי מאוד רחב וציורי של היסטוריונים קדומים, מימצאים כתובים (בעיקר כתובות) ושרידים ארכיאולוגיים.
המוקד הצפון-מזרחי של האימפריה הרומית, קרי מסופוטמיה, הוזנח משהו בהתייחסות המחקרית, וברצוני להאירו (ולהעירו) פה במאמרי.
הימים היו ימי שלטונו של הקיסר טריאנוס, אשר שאף מחד לייצב את גבולות האימפריה הרומית על-ידי ניהול מלחמות, ומאידך להביא את האימפריה לימי שקט ושלווה, ואולי יותר מכל מסמל התואר המכובד ששואף פליניוס הצעיר, נציבה של ביתיניה (פרובינקיה רומית באסיה הקטנה) להצמיד לחזהו של הקיסר והוא “אבי המולדת” = Pater Patriae.
בשלהי שלטונו ניהל טריאנוס, במישרין ובניהול אישי, מדיניות מיוחדת במזרח האימפריה. זו התמצתה בשרשרת של מלחמות, שנועדו לייצב את מערכת היחסים עם האתנוסים השונים שחיו מעבר לגבולות האימפריה.
באביב, שנת 114 לספ', יצא הקיסר טריאנוס לכיוון ארמניה. הוא הופך אותה לפרובינקיה רומית וצרפה לאימפריה.
כעבור שנה, לאחר חניית חורף, חצה הצבא הרומי את הפרת ופלש לצפון מסופוטמיה. וכמעט ללא קרבות הסתפחה זו לאימפריה הרומית בדמות הפרובינקיה מסופוטמיה. הקיסר ביקש להשלים את מסע ההשתלטות על כל פרתיה, אלא שרעידת אדמה פטלית התחוללה בעיר הסורית אנטיוכיה, שם חנה הקיסר בחורף 115, והביאה לשינוי מה בתוכניתו.
בראשית שנת 116 השתלט הצבא הרומי על ממלכת חדייב (אדייבנה) שבצפון מסופוטמיה והפך אותה לפרובינקיה חדשה בשם “אסיריה” (אשור), כך שבהתחברותה עם ארמניה שבצפון ומסופוטמיה שבדרום – אף היא נהייתה לפרובינקיה רומית בשם “פרתיה” – נוצר קו עומק מבוצר למזרח האימפריה הרומית מהמפרץ הפרסי ועד הים הכספי והים השחור.
יש הטוענים כי טריאנוס חלם לממש את יצירת האימפריה המזרחית של אלכסנדר הגדול ממקדוניה (400 שנה לפניו).
וכאן אנו מתחילים להתחבר לענינינו: הפרתים חוללו מוקדי התנגדות ומרדנות כנגד הרומאים, וחלקים ממסופוטמיה נשרו מהאימפריה הרומית וחזרו לשליטה מזרחית. בחורף של שנת 117 לספ' נטש טריאנוס את המערכות במזרח, שב לרומא והפקיד את המשך ניהול מדיניותו בידי קרובו, הדריאנוס, מי שיהיה לימים (מ-118) יורשו.
באותה תקופה, משנת 115 לספ', התנהלו כנגד הרומאים מרידות שונות ברחבי האימפריה, כנראה בשל שמועות שהגיעו מן המזרח, בשל העדרו הממושך של הקיסר מן המרכז ברומא ובשל דילול כוחות רומיים באזורים שונים על-מנת לעבות את הליגיונות שלחמו במזרח.
נקודה חשובה הראויה לציון היא התייחסותו של ההיסטוריון הרומי, דיו קסיוס, שנחשב למהימן, למינוף תנועת המרדנות. הוא מדבר על מרידה כוללת במסופוטמיה, ולדבריו: “בשעה שהפליג (טריאנוס) אל הים הגדול (המפרץ הפרסי, כך דומה) ושב משם, גרמו כל העמים הכבושים לפרץ של מהומות והתקוממו. חילות המשמר שהוצבו ביניהם גורשו או נשמדו”. דיו קסיוס ממשיך ומספר על מרידות היהודים במצרים, בקיריני ובקפריסין, אלא שלגבי מסופוטמיה הוא ממלא פיו מים – היהודים אינם נזכרים שם כצד במרידה, כצד כלשהו, וזאת בשונה מתיאוריו אודות הפעילות היהודית בצפון אפריקה ובאי קפריסין.
על מרידת היהודים בשטחי מסופוטמיה כנגד הרומאים מספר מקור נוצרי בשם אורוסיוס, ואב הכנסיה, המעין היסטוריון, אוסביוס, מתנסח בלשון “מוזרה” כדלקמן: “הקיסר (טריאנוס) חשד שגם היהודים במסופוטמיה עלולים לתקוף את היושבים שם, וציווה על לוסיוס קווייטוס לבערם מן הפרובינקיה (המסופוטמית). הלה (טריאנוס) נערך למלחמה וטבח שם המון רב. מכיוון שהביא לתיקון המצב מינה אותו הקיסר לנציבה של יהודה” (היסטוריה כנסייתית, ד, 2, 5). במקור כנסייתי אחר משל היירונימוס נמסר כי “משמרדו היהודים במסופוטמיה, ציווה הקיסר טריאנוס ללוסיוס קווייטוס לבער אותם מן הפרובינקיה (מסופוטמיה)”.
מן הקטעים הנידונים ברור, ידוע, נחקר ופורסם, כי בתקופת הקיסר טריינוס מרדו היהודים בארבעה מוקדים: מצרים וקיריני (שהם המוקדים המרכזיים, וקיימת מחלוקת במחקר לאור הנתונים הכתובים והארכיאולוגיים בשאלה- היכן זה פרץ, האם במצרים או בקיריני) מזה וקפריסין ומסופוטמיה מזה.
מרידת היהודים בימי הקיסר המדובר “נלעסה”, כאמור, במטבח המחקרי, והובלטה, הגיונית, בזיקה למצרים ולקיריני, כאשר סיפורה של ההתקוממות בקפריסין ובמסופוטמיה נדחק לשולי ההתעניינות.
העדויות על האירועים בקפריסין דלות הן ביותר, ולעומת זאת מעטפת המידע אודות מסופוטמיה רחבה יותר, ויש לה השלכה גם על תוצאות המרידה לגבי יהודה עצמה, ועל כן בחרתי להרחיב ברשימתי זו את היריעה הנידונה.
תולדות יהודי מסופוטמיה די לוט בערפל. ברור לנו, לאור המידע המקראי ובעיקר על בסיס פרשנות התיאורים המופיעים בספרי עזרא ונחמיה, כי חלק לא קטן (כמה, אין לדעת) מן היהודים שהלכו לגלות לאחר חורבן בית ראשון, נשארו בבבל, הקימו קהילות ואף בנו להם “מקדשי מעט”, מה שאולי מקובל כבתי כנסת.
המקרא עוד “מספיק” לספר לנו על נביא הגלות, מי שחי בגולת בבל – יחזקאל ועל חזונו-הוראתו של הנביא ירמיהו שהופנתה לגולים: “בנים בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין” (ירמיהו כט, 5), כאישור תחזיתי שהגלות תהיה ארוכה וממושכת, ואף, פה-ושם, התייחסויות של הדמויות חגי וזכריה לגולה ולגולים. אף המחקרים הארכיאולוגיים בעיר הקדומה ניפור מעידים על נוכחות יהודית פורחת במקום(באחד ממחקרי העליתי השערה בדבר הזהות בין ניפור לנהרדעא).
התחנה ההיסטורית הבאה המשדרת, אם כי ברמיזה בלבד, על היות הקהילה היהודית בבבל יישות חיה ו”בועטת”, ממוקמת מאות שנים לאחר ימי הנביאים, והיא מנחיתה אותנו למגרשו של המלך הורדוס. הלה דאג, מטעמים פוליטיים, לחיזוק הקשרים עם יהודי בבל, בזיקה, למשל, לבניית בית המקדש. הוא ממנה את חננאל, כוהן מבבל, לראשות הכהונה במקדש, ומקדם את מעמדו של הלל שהגיע מגולת בבל. הורדוס גם הציע הצעות מפתות ליחידות של קשתים יהודים מבבל לבוא ולהתיישב בספר הצפון-מזרחי של ישראל (בטרכון ובבשן), ולטובתם הוקמה קולוניה צבאית במקום. מנהיג הקשתים נקרא זמרי, או בשמו המיוון – זאמאריס.
יוסף בן מתתיהו מספר על אודות אירוע מעניין, שדרכו ניתן להציץ אל האווירה הבעייתית שהתפתחה בבבל לקראת שלהי המאה הראשונה לפנה”ס. מדובר בשני אחים אורגים בבבל, חסינאי וחנילאי, אשר הסתכסכו עם המפקח על עבודתם, אחזו בנשק, קיבצו סביבם צעירים, דלי אמצעים וממורמרים, והשתלטו על סביבתם. הללו התעצמו והתחזקו, הקימו צבא מורדים, בנו מצודות ומעוזים, ופיתחו מדינת מרד. ניסיונות הדיכוי הממלכתיים כנגדם לא צלחו, ולבסוף משכם המלך הפרתי, ארטבנוס ה-3, לצידו, כדי שיסייעו לו מול אצלים מרדנים שסיכנו את אדנותו וסמכויותיו.
מדינת המרד של חנילאי וחסינאי פעלה למעלה מ-15 שנים, משנת 10 לספ' והתפרקה בשל סכסוכים פנימיים.
יוסף בן מתתיהו מרחיב בהזדמנות אחרת את היריעה על מלכי חדייב (אדיאבנה) אשר בצפון בבל – מסופוטמיה, שהתגיירו, וחלקם, כמו המלכה הליני, עלו לירושלים וסייעו לה כלכלית ואדריכלית.
יצויין, כי בין המורדים בירושלים – ימי המרד הגדול ברומאים – נמצאו לוחמים, בני משפחת המלוכה שבחדייב, ואולי גם כוחות יהודים שהגיעו מבבל לעזרת המורדים.
ציוני דרך היסטוריים אלה יש בהם, כך דומה, להבהיר את הייחוד שבהתמרדות היהודים בתקופת שלטונו של הקיסר טריאנוס (117-115). המרידה היהודית במצרים ובקיריני, החלה מעימות עם האוכלוסיה ההלניסטית על בסיס פוליטי-משפטי, כלכלי-חברתי ואף אידיאולוגי-קנאי (כתוצאה מהסתות הזויות, משיחיסטיות של מורדים יהודאיים, כאלה שנמלטו מן הרומאים בשלהי המרד הגדול (73 לספ'), ועל כך עמדתי כאן באתר “הידען”, באחד ממאמרי), והתגלגלה למלחמה ממש מול הרומאים, אשר, כצפוי, תמכו באוכלוסיה ההלניסטית שבערים המרכזיות – אלכסנדריה שבמצרים וקיריני שבקיריני. לעומת זאת ההתנגשות בין יהודי בבל לגייסות הרומיים היתה ייחודית. הללו, בהנחה שאכן מרדו, הצטרפו לכוחות הפרתיים אשר לחמו את מלחמת ההישרדות הריבונית שלהם מול הרומאים. היהודים, ושוב בהנחה שמרדו ממש, חשו עצמם מקומיים מבטן-ומלידה, ובתור שכאלה, הגדירו את הרומאים כפולשים מסוכנים, ועל כן אחזו בחרב ההתנגדות.
ראוי להבליט את העובדה, שהמקור הנוצרי והמגמתי – חיבורו של אוסביוס – מציין כי היהודים בבבל לא מרדו ממש, אלא הקיסר חשד/חשש שהם ימרדו, ועל כן עט עליהם וטבח בהם. קשה להניח שהרומאים היו תוקפים את היהודים אלמלא התחוור להם כי הציבור היהודי בבבל רוקם קשר, יחד עם המקומיים, כנגד הרומאים.
קושי נוסף שעולה מכל הפרשה, ויש בו, אולי, להתחבר עם הפיסקה הקודמת, והוא מיקום הריכוז היהודי בבבל. כלומר, העימותים בין הכוחות הבבליים-פרתיים לבין הרומאים התחוללו בצפון, במסופוטמיה, ואילו ריכוזי ההתישבות היהודים התמקדו בדרום.
נקודה נוספת הראויה לעיון עולה מספרות חז”ל הדנה בכמה ממאמריה בביטוי “פולמוס של קיטוס”. היות ש”פולמוס” הינו מרד, התקוממות, התנגדות מחד, ו”קיטוס” הוא, כך דומה, שיבוש שמו של לוסיוס קווייטוס, המצביא הרומי, אשר בזכות פעולות הדיכוי שהנחית על הפרתים, שודרג כנציבה של פלייסטינה, מאידך. יש להתייחס בחשיבות מחקרית ראויה מול איזכורי התיבה “פולמוס של קיטוס”. ובכן, באחד הטקסטים החז”ליים הללו נזכרות שתי דמויות מעניינות: פפוס ולוליינוס, אשר ארגנו מין מיזם כספי ונידונו למוות על ידי הרומאים בימי טריינוס.
במגילת תענית (יב) נאמר כי “שתפס (טריאנוס) את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר : 'אם מעמיו של חנניה, מישאל ועזריה אתם, יבוא אלוהיכם ויציל אתכם מידי' … אמרו: לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלי (= יחידות צבא) של רומא ופצעו את מוחו בגזירין ובבקעות”. אין ספק שמדובר כאן בצמד מורדים, ולא רק בשל איזכור שמו של טריאנוס, אלא על שום עונשם הקשה, הראוי למורדים, כנהוג אצל הרומאים (צליבה או ביקוע ראש). מעניין להדגיש כי כשמותיהם המיוונים של ראשי המורדים במצרים, הקיריני ובקפריסין, כמו לוקואס, לומפסואס, ארטמיון, כך גם כאן נזכרים המורדים בשמות מיוונים כגון לוליאנוס ופפוס.
מה עשו, איפוא, אותו צמד של מורדים, שבגין המעשה התחייבו במיתה משונה. המדרש (בראשית רבה סד, ח) מספר על תוכנית רומית לחדש את בניית בית המקדש, אשר לכבודו ניהלו פפוס ולוליאנוס מבצע של העברת כספים מסוריה, מלודקיא (לאודיקיאה. היום לטאקייה) לירושלים. לבסוף חזרו בהם הרומאים מתוכניתם, ומהלך זה עורר קבוצה מרדנית בבקעת בית רימון להניף את נס המרד. המרד נמנע לאחר ניסיון פיוס מעניין ביוזמת רבי יהושע בן חנניה.
אין ספק שאותו צמד מורדים, מנהיגי מרד, סייעו, במקביל למפעל הזרמת הכסף לירושלים, גם להזרמת כוחות ליהודה מן הצפון. מאין? מגולת בבל.