ראשיתו של מוסד בית הכנסת נעוץ בכינוסי העם במקדש בימי עזרא הסופר וקריאת התורה מפיו. תחילה נועדה ההתכנסות לקריאה בתורה ואילו היסוד הליטורגי נוסף מאוחר יותר וכמותו המדרש ולימוד התורה
- תמונת הנושא
באחד הפרקים הקודמים כבר עסקנו במוסד בית הכנסת, וזאת לרבות התייחסויות שוליות פה-ושם בעבודתי. הגם שכך, ומאחר שהמוסיקה נהגה ושימשה בבית הכנסת והיתה אפופה בסממנים מיוחדים, בחרתי לייחד פרק נפרד לנושא זה.
ראשיתו של מוסד זה נעוץ בכינוסי העם במקדש בימי עזרא הסופר וקריאת התורה מפיו. תחילה נועדה ההתכנסות לקריאה בתורה ואילו היסוד הליטורגי נוסף מאוחר יותר וכמותו המדרש ולימוד התורה.
התפילה לא באה, בשום-פנים-ואופן, במקום הקרבנות, אלא נועדה להוסיף היקף ועומק לחוויה הדתית-הרוחנית, למחשבה החברתית ולמשמעות של ציבור ועדה.
יש הגורסים את זמנה של קביעת התפילה כיסוד-מוסד בבית הכנסת למאה הראשונה לספ’, מה שמקובל היום בין חברי קהיליית המחקר המודרני. ויצויין שהבחנה זו עשויה לשמש נדבך יסודי ומשמעותי בנושא העומד כאן לדיון.
שונה היתה התפילה בבית הכנסת, תפילת הציבור, מזו שנהגה בבית המקדש. לא רק שהיתה קצרה מאד אלא אף לא נאמרה באזני הציבור על ידי “ממונה” או “כוהן”, אלא על ידי שלוחו של הציבור עצמו (שליח ציבור / ש”צ). חידטש זה הוא אשר נתן לבית הכנסת מימד מיוחד שהיה חסר, במידה מסוימת, בבית המקדש. בית הכנסת, מטבע הדברים, לא יכול היה להכיל מספר כה גדול של מתכנסים/מתפללים/מאזינים, כפי שהיה הדבר רווח בבית המקדש, וכך הפך כינוס מצומצם זה של ציבור את המוסד למיוחד במינו.
התפילה המונעמת, המושרת, הפכה להיות יסוד חשוב בעבודת בית הכנסת, ואין ספק בכך שזו הושפעה ממוסיקת המקדש, ובכלל – מן האווירה המוסיקלית שבמקדש. התפתחותה של התפילה במאה הראשונה לספ’, התקופה שבה הגיעה מוסיקת המקדש לשיא פריחתה, הינה יותר מאשר צירוף מקרים סתמי בלבד. ההמונים שחזו במוסיקת המקדש ונטלו חלק במענה המוסיקלי, ובעיקר בשלושת הרגלים, אימצו לעצמם את נוהג הנעמת התפילות והשרתן, עם שובם איש-איש לקהילתו העירונית או הכפרית. בתחילה, כך דומה, חדרו נוהגים אלה ואחר כך תורגמו מלשון הלכה לדבר מעשה.
זאתו עוד, אפשר שהמוסיקה אשר פרחה בבית הכנסת , זו שהיתה בעיקרה קולית ולא כלית, אימצה לעצמה איפיון זה. מאחר שהשימוש בכלי זמר בבית הכנסת, כאשר עמד עדיין המקדש על מכונו, ובעיקר אותם כלי זמר מיוחדים ששימשו במקדש בהקשר בולט ואמיץ להקרבת הקרבנות, עשוי היה להתפרש כמעין גילוי מסוים של תחרות מול המרכז המקדשי – בין מוסד בית הכנסת לבין בית המקדש.
ויצויין כי אף גישתה של הכנסיה הקדומה כנגד שימוש בכלי זמר, הגם שיסודה במגמת התנגדות לסממנים הפגאניים הכליים, הושפעה במידה מסויימת על ידי בית הכנסת, כשמדובר על מגמות דומות בהוראתן הכללית.
התפילה על קישוטיה השיריים, לרבות הקריאה בכתבי הקודש, כיצירה חדשה ומהפכנית בעלת אופי וצביון מיוחדים משלהם. תפילה שאיננה עוד תופעת לוואי לעבודת הקרבנות אלא עבודה ברשות עצמה, מציירת לפנינו תמונה שבה הופך ציבור המתפללים לגוף פעיל הנושא בעצמו את העבודה, התפילה, ללא ממונה מיוחד.
אם כן, לקראת שלהי ימי הבית, החל מוסד בית הכנסת לקבל את צביונו המוגדר, כזה אשר ייחד את מהותו על התפילה המונעמת, המושרת. ונדגיש כי שנים אלה הן שנות פעילותו הראשונית של ריב”ז. אולם, כל עוד עמד המקדש על תילו, על מכונו, חסה הראשון בצלו של האחרון.
עם חורבן הבית עלה חשש, כפי שבקשתי להבליט בפרק הקודם, באשר לעצם קיומו של בית הכנסת עצמו, מאחר וזה היה קשור בקשרים הדוקים מאד, עקרונית, לקיום הפולחן בבית המקדש. אולם לזכותם של חז”ל ייאמר כי הללו דאגו לחזק ולאשש את יסודותיו של בית הכנסת, לא ככוח המשמר, שרירותית, את מסורת המקדש, אלא כזה אשר ישמש מסגרת חדשה, מעושתת, אשר תלכד סביבה את כל היהודים באשר הם שם, בארץ ובפזורה, לחטיבה דתית אחת. היה זה מפעלם של חכמים כגון ריב”ז ונשיא הסנהדרין רבן גמליאל, אשר עשו רבות לקביעת נוסח התפילה ועריכתה ועוד. ועליהם נוספו חכמים כגון רבי חלפתא ורבי חנניא התנאים. היתה זו אם כן תקופה של גיבוש התפילה ועריכתה.
דומה שהתפילה הגיעה לשיא פריחתה, ולפחות מן ההיבט המוסיקלי, למן המאה השלישית לספ’ ואילך, כתופעה המיוסדת על קוניונקטורה היסטורית מיוחדת, ועל כך אבקש לעמוד בהמשך הדברים. אך ראוי להדגיש כבר עתה כי גיבושה של התפילה, מדור החורבן ואילך, מיוסדת על מציאות היסטורית מסויימת. כלומר, תקופה זו לא הצטיינה במיוחד בתנאי חיים קלים ושקטים: טרם הספיק הישוב להתעשת מהמצב הכללי הקשה בעקבות המרד הגדול (73-66 לספ’) וכבר שקע הוא לתוך הקלחת של מרד בימי הקיסר טריאנוס (117-115 לספ’) וכעבור מספר שנים הזדעזע למשמע תרועות הקרב בהתנצחות בין מורדי בן כוסבה לבין הגייסות הרומיים.
תקופות אלו היו עדות לצעדי ענישה מטעם הקיסרות הרומית לבד מגזירות שנתכו על הציבור היהודי בעקבות ארועי המרידות. גזירות שפגיעתן היתה קשה ושבקשו לאיים על עצם קיומה של היהדות דאז.
סכנה ריחפה, כאמור, על עצם קיומו של העם בארצו וחז”ל, מתוך ראיה ברורה והבחנה אחראית של המצב הקשה והפירות הבאושים העתידים להקצר, בקשו, השכם והערב, לחזק את רוח העם, להקים את סוכת דוד הנופלת, וזאת בדמות הוראות ותקנות פרי השעה הנוגעות לחיי בית הכנסת, לחיי אותו מוסד שכינס בתוכו את היהודים בכל קהילותיהם. הוראות אלה, פרי תקופת “בפרוע פרעות בישראל”, המקופלות בעיקר בכל מערכת התפילה, הפכו במשך הזמן מהוראת השעה להוראת קבע.
- היבט דתי-חברתי
אפשר לומר כמעט בביטחון מלא כי אחד ההיבטים החשובים של עבודת המקדש בכלל ומוסיקת המקדש בפרט מקופל היה ברצון לקשור את העם למקדשו ולטעת בו הרגשה של נטילת חלק פעיל ואף אם מסויים בטקסיות עצמה.
מגמה זו פעלה אף ביתר שאת בבית כנסת, שהרי הדעת נותנת שמוסד זה, שנפוץ בכל קהילות היהודים, שימש מרכז להיקפים קטנים יותר של קהל, ובמסגרת זו נקבע יחס אישי יותר ובלתי אמצעי של היחיד, כחלק אינטגרלי של הכלל אל אלוהיו. ואת אחד הביטויים הבולטים לכך אנו מוצאים בדמות המענה הציבורי, מענה ה”אמן”, אשר עוד בימי הבית נבדל, כפי שהראינו בפרקים הקודמים, ממענה הציבור במקדש, מן המענה הארוך של “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
מענה ה”אמן” ב”גבולין”, היינו בבית הכנסת מחוץ לירושלים “על כל ברכה וברכה” (תספתא תענית א’ 10) הקםידו חז”ל על אמירתו הנכונה ודאגו לפארו, כדברי רבי יוסי: “גדול העונה אמן יותר מן המברך (תלמוד בבלי ברכות נ”ג עמ’ ב). זאת ללמדנו כי חז”ל הכירו בחשיבות ההיבט החברתי-דתי של הציבור שהתכנס בבית הכנסת. ואגב, בשל סיבה זו פשט מענה זה בכנסיות הנוצריות.
יצויין, כי מן המאה השלישית לספ’ ואילך בלטה מאד אזכרתו של ה”אמן”. וחז”ל ייחסו לו כוח עצום, חסר תקדים בממדיו.
יש להניח, כפי שנאמר המענה הארוך במקדש בנעימה, נאמר גם המענה הקצר, ה”אמן”. בבית הכנסת באופן דומה.
מענה ה”אמן” מעלה בפנינו את הסוגיה הסתומה של “חזן הכנסת”, יש חוקרים הדוחים כל קשר בינו לבין המוסיקה בתקופה הנדונה ויש אשר מצביעים על קשר הדוק דווקא.
החזן הופיע במקורות כנושא תפקידים מגוונים: מלמד דרדקי, קורא בתורה בציבור שמש בית הכנסת, שליח בית דין ועוד. אולם קטע מעניין בתוספתא, מפי רבי יהודה, סיפר על ה”דיפלסטון” המפורסם אשר באלכסנדריה המצרית/הרומית, שהוא “כמין בסילקי גדולה”, עם סטווים וקתדראות, ” … ובימה של עץ היה באמצע וחזן הכנסת עומד על הקרן והסודרין בידו. נטל לקרות, הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן על כל ברכה וברכה. הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן …” (תוספתא סוכה ד’ 6).
מעניין, שתפקידו של החזן מזכיר את תפקיד ה”סגן”, “סגן הכוהנים העומד “על הקרן” ונותן סימן ב”סודרין” לבן ארזא, מנצח תץזמורת הלויים ומקהלתה, לתחילת השירה.
רבי יהודה דיבר בשבחו של בית הכנסת שבאלכסנדריה, שיתכן כי הנהיג מנהגים שונים שהיו נפוצים בבית המקדש. כך או כך, תפקיד החזן היה קשור אמנם במוסיקה אך אינו מוסיקלי טהור וצרוף. החזן הוא-הוא שנתן את הסימן לקהל לומר את מענה ה”אמן”. תפקיד דומה, בארץ ישראל, מצוי במקורות, בטקס תעניות. שם הוא מורה לכהנים מתי לתקוע בכלים ולהריע.
יתכן, כאמור, שאין מדובר בתפקיד מוסיקלי, אך מדובר, ללא ספק בדמות מרכזית בבית הכנסת, המנצחת על המענה ועל התקיעות. והיא נטועה היתה היטב בנוף החברתי-ציבורי של מוסד זהץ.
דמות אחרת שהשתלבה היטב בסוגיה הנדונה והפיצה עליה אור, מקופלת היתה בדמות “שליח ציבור”. רואים בו כממלא תפקיד טכני – להשמיע את תפילות הציבור בקול רם, כמתווך שבכוחו המוסרי היה לעורר את העם לתפילה, וככזה שהוציא את הציבור ידי חובתו בתפילה, אבחנת המקורות. ויש הרואים בו בחינת מנצח הכבוד המנהל את כל השירה הדתית ונעזר במענה של ציבור המתפללים.
דומה, שהבחנה אחרונה זו קרובה היתה לרוח המקורות והעידה על התפתחות היסטורית מסויימת. במשנה אנו קוראים כי בתענית “מורידין” לפני התיבה, לפני ארון הקודש, “זקן ורגיל” (משנת תענית ב’ 2-1). כלומר מי שרגיל היה בתפילת תענית, והוא קרא בפני הציבור את כ”ד הברכות.
בברייתא בתלמוד, מפי רבי יהודה, ביחס לתיבה – “ורגיל”, אומר הוא, כי בין התכונות הנדרשות והכשירויות הנחוצות לאותו אדם אנו מוצאים את הבאות: “ויש לו נעימה וקולו ערב … זה שליח ציבור” תלמוד בבלי תענית ט”ז עמ’ א’ – עמ’ ב’). כלומר בתקופה שלאחר מרד בן כוסבה בקשו חז”ל להבהיר כי שליח-צבור חייב להיות בעל קול ערב ובעל ידע מוסיקלי על מנת שיאמר את התפילות בנעימה.
לפנינו תופעה מעניינת שמקורה בעצם ייחודו של בית הכנסת. מוסד זה היה עממי יותר בגישתו ובמבנהו מאשר בית המקדש, ויכול, ורשאי היה לשמש בו “חזן” כל מי שהתאפיין כבעל קול ערב ולאו דווקא ממשפחה מיוחדת, מיוחסת, כגון משפחת הלויים.
גילוי חברתי-ציבורי נוסף בא בדמות מענה אחר, פרט ל”אמן”, שבו נקשרו גם ה”חזן” וגם שלוחי-ציבור אחרים, ומדובר בקריאת ה”הלל”. ה”הלל”, שמקומו במסגרת מוסיקת המקדש היה מכובד ביותר, פרח והתפשט בבתי הכנסת עוד בימי בית שני, כעולה מעדויות בספרות היהודית החיצונית.
חז”ל הכירו בחשיבות ה”הלל” מן ההיבט החברתי-ציבורי, כאשר התכנסה העדה בבית הכנסת בחגים ובימים-טובים, והיא היתה קשובה ודרוכה לקולו של קורא ה”הלל”, על מנת לקיים את המענה וליצור אחדות אחת קיבוצית שבה הגיעה החוויה הדתית למיטבה, לשיאה. על רקע זה ניתן להבין את היתרם של חכמים לומר את ה”הלל” ב”כל לשון”, בחינת מטרה המקדשת את כל האמצעים, למען אותן קהילות, בארץ ובתפוצות, שישבו בערים הלניסטיות ורומיות ודברו בשפה המקומית, האימפריאלית משהו.
לעיתים מדובר ב”חזן” כזה ה”מקרא את ההלל” בציבור, ולעיתים התכנה הוא “קטן” או “גדול”. כך או כך המחלוקת בין חז”ל חשפה כמה טפחים באשר לדרך מענה הציבור. בעניין שירת הים אמרו בני ישראל שירה, לדעת רבי עקיבא “כקטן שהוא קורא את ההלל בבית הסופר (נוסח אחר: בבית הכנסת), ועונין אחריו על כל עניין ועניין”. לדעת רבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי – “כגדול שהוא מקרא את ההלל בבית הכנסת (נוסח אחר – “בבית הסופר”), ועוין אחריו עניין ראשון” (תוספתא סוטה ו’ ב-ג). כלומר, לדעת רבי עקיבא ענה הציבור אחר הקורא, ולדעת רבי אליעזר חוזר הציבור רק על פיסקה ראשונה מן הקריאה.
מחלוקת זו עשויה להתפרש ולהתבאר על רקע העובדה שבקהילות שונות התקיימו נהגים שונים וכל עוד לא הפריע הדבר לעצם קדושת המקום וקדושת המעמד, לא מיחו חכמים בידם.
וכהרי זאת פסקה המשנה כי “מקום שנהגו לכפול (כל פסוקי ה”הלל”) – יכפול. לפשוט (שלא לכפול) – יפשוט. לברך אחריו (אחר ה”הלל”) -יברך אחריו. הכל כמנהג המדינה” (משנת סוכה ג’ 11). כלומר הכל כמנהג המקומי, שיסודו בנציאות קיימת ונפוצה.
נציין רק שעניין “בית הסופר”, היינו בית הספר שנזכר לעיל עשוי ללמדנו על החשיבות שייחסו ושיוו לאמירתו הנכונה של ה”הלל” ולהחדרתו כמטבע אחיד בקרב הציבור באזורים שונים כמנהג המדינה. והעובדה שאמירה זו נעשתה בנעימה עשויה להעניק מימד מעניין לחינוך היהודי דאז.
אף בסוגיה זו מרובה היה העיסוק ב”הלל” ובחשיבותו כנחלת חז”ל. בני המאה השלישית לספ’ ואילך,וכמוהו אף בתפילת ה”הודיות”. תפילה אחרונה זו, שאף דרכה ניתן לבחון את ההיבט החברתי-ציבורי של בית הכנסת.
