הקריאה מונעמת בתורה ובתפילות היתה יסוד חשוב, אימננטי, בהקניית התורה ומדרשיה וחז”ל ירדו לעומק חשיבותה של הנעימה ששימשה אמצעי חשוב לחידוד הזיכרון ופרחה מתקופת המשנה והלאה
היבט הוראתי-דתי
בית הכנסת שימש אף כמקום קריאה בתורה, לימודה ומדרשה. קריאה בכתבי הקודש בציבור, ובפרט המחזורית, היתה מלווה בשירה ובזמרה. זו התמסדה בעיקרה כבר במאה הראשונה לספ’, אולם, עיקר פריחתה – התפרסה בתקופת המשנה ואילך, היינו מדור החורבן הלאה.
קריאה מונעמת זו היתה יסוד חשוב, אימננטי, בהקניית התורה ומדרשיה וחז”ל ירדו לעומק חשיבותה של הנעימה ששימשה אמצעי חשוב לחידוד הזיכרון. כך למשל ציין רבי יהושע, מי שנמנה כידוע על חוג הלויים-המשוררים, מבכירי החכמים בדור השני לחורבן: “כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת”. וענה לו רבי עקיבא, כמשלים לדבריו ומחזקם בחינת הוראה ציבורית: “זמר בכל יום זמר בכל יום” (תלמוד בבלי, סנהדרין צט סוף עמ’ א’-ראש עמ’ ב). רבי עקיבא, מגדולי הדור, שהיה מצוי לפני-ולפנים בעולמו של בית הכנסת השמיע הוראה הנטועה היטב בנוף לימוד התורה, לאור סמיכות הפרשיות הנ”ל, היינו, אם למוד תלמד תורה בנעימה, מובטח לך שלא תשכחנה. והוראתו זו הפכה להיות יסוד מוסד במסורת חז”ל.
חכמי המאה השלישית לספ’ הבליטו במיוחד הוראה זו ודרשו על כוחה של המוסיקה ככוח עצום, כאמצעי להוראה, תילי-תילים של מדרשים. ובשמו של רבי יוחנן, מגדולי דור החכמים שקמו לעם ישראל במאה השלישית לספ’, נאמר דבר שלעניות דעתי שימש שופר ובמה להעלאת רעיון שהוא יסודי מאד בכל הסוגיה הנידונה. רבי יוחנן אמר: “כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: ‘וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים’ (יחזקאל כ’ 25) (תלמוד בבלי מגילה ל”ב עמ’ א). דברים אלה, לא זו בלבד שעשויים ללמדנו עד היכן הגיעה הכרת חז”ל בחשיבות המוסיקה ככלי, כאמצעי להוראה, לעיון בתורה (לשינון ולזכירה). ובמלים אחרות – מוסיקה אשר נושקת לקדושה, ויתירה מזו – לפנינו הוראה מחייבת, תקנה נכבדה אשר נישאה בפיו של גדול הדור דאז, והילכך היא מקבלת מימד מיוחד ומעמד מיוחד. ואף זאת: מרוחה של התקנה אני למד כי לפנינו מגמתיות ברורה של חז”ל לקבוע מסמרות באשר לנחיצותה ולהכרחיותה של המוסיקה כמרכיב חשוב ביותר בכל ההווי הדתי שנהג בבית הכנסת ואף מחוצה לו.
חומרת הדברים עשויה אף להצביע על מצב מיוחד, על מציאות מיוחדת, פרי המשבר החריף שפקד את ארץ ישראל בתקופה זו. משבר זה נתן אותותיו בקהילה היהודית, כשזו, או לפחות חלק ממנה, לא הגשימו מצוות וחובות דתיים. חז”ל היו רגישים במיוחד לנושא זה, ובעיקר באותם ימים שלא היו כתיקונם. וכמה מעניין הדבר לנושא דיוננו, שהחכמים בחרו כאמצעי מוסיקלי להביא, בין שאר האמצעים, את המצב לתיקונו ולתקנתו.
תקופה זו העלתה לראשונה בפני הציבור את דמות ה”מתורגמן”, שדרש על דברי הדרשן, והביא לציבור שהתכנס בבית הכנסת. “מתורגמנין” היו נוהגים לתבל דבריהם בחרוזים, למצוא מסילות ללב השומעים ולמשל, מפי רבי יוסי ממעון שבבית הכנסת הטבריאני אל הכוהנים: “למה לית אתון לעיין באורייתא (לא תעיינו בתורה) / לא יהבית לכון כ”ד מתנתא” (תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ב’ כ’ עמ’ ג). ועליהם אמר המדרש בזו הלשון: “אלו המתורגמנין, שמגביהין קולם בשיר להשמיע את העם” (קוהלת רבה ז’ י”ב). כלומר, שוב ושוב שימשה המוסיקה אמצעי חשוב במערכת המקודשת של בית הכנסת.
סוגיה זו מביאה אותנו שוב לחכוך בדעתנו בשאלה הפרובלמטית: האם מצויים היו תווי נגינה אצל היהודים? כבר עסקנו בשאלה זו באחד הפרקים הקודמים ובקשנו להראות כי אין על כך ידיעות מוסמכות, נוקבות וברורות. אך היות ועל מוסיקת המקדש נסב הדיון קודם לכן, וכעת הנושא הנידון הוא בית הכנסת, ראוי להתייחס לעדויות חדשות בנידון.
ובכן, בתלמודים בלבד מופיע טרמינוס טכניקוס בשם “פיסוק טעמים, או “טעמי תורה”. מונחים אלו נישאו בפיהם של חכמי בבל, למעט איזכור ארצישראלי אחד בלבד, ותוארכו למאה השלישית לספ’, בבחינת מונח ברור.
נכון הדבר שפרשנים ימי-ביניימים כגון רש”י, הרא”ש, רבי עובדיא מברטנורא ועוד, נטו לראות במונחים הנ”ל כאלה הקשורים לכתב מוסיקלי כלשהו. הגם שכך בל נשכח כי מדובר בפרשנות אשר מתאריך האזכרות התלמודיות הנידונות ועד ימיה של פרשנות זו חלפו עברו למעלה מ- 600 שנה – פרק זמן שלא זו בלבד שארוך וממושך היה, אלא היה עד להתפתחות השירה בבית הכנסת ולתמורות רבות במצב היהדות. ויתירה מזו, מדובר על יהדות שנפוצה בקרב ארצות שונות ופרשני ימי הביניים שקפו לא אחת ולא שתיים מנהגים והווי שהיו משוקעים בארצות אירופה של הימים ההם. אם כן, נראה לי כל היטל אנכרוניסטי לאחור, מתקופת ימי הביניים לתקופה התלמודית, כבלתי זהיר ובלתי אחראי מן הבחינה ההיסטוריוסופית.
יתירה מזו, בדיקת הקונטקסט התלמודי שבתוכו השתקעו כל האזכרות הנ”ל מראה בעליל כי מדובר על אמצעי כלשהו להבנת המקרא. ואמנם, הגם שבתקופה מאוחרת כלל המונח “טעמים” משמעות מוסיקלית עד ימינו אנו, אולם האזכרות התלמודיות כמות שהן, על הרקע על הרקע הסיפורי-תיאורי ממנו הן לקוחות, אינן מספקות לנו יסוד סביר ומספיק להניח שאכן בתווי מוסיקה מדובר.
יש להניח, הן לגבי מוסיקת-המקדש והן לגבי מוסיקת בית הכנסת, שמדובר על שיטת לימוד המבוססת על מסורת שבעל-פה. מסורת, שחרף סודיותה בתקופת המקדש השני, וחרף נפיצותה בתקופת המשנה והתלמוד, טרם בחרו חז”ל שיטה גראפית כלשהילרישום מדוייק של הוראתה. הנחה זו, לא רק שאינה פוגעת, ולו כהוא זה, בעצם קיום המוסיקה שרווחה בבית הכנסת, אלא נהפוך הוא: זו העניקה לה מימד ונופך מיוחדים, כאלה שהוד של קדושה קסומה נסוך עליהם.
השופר
בפרק הקודם בקשתי להבליט את מידת תרומתו של ריב”ז להנחלת צלילי השופר בקרב הציבור היהודי, חרף חורבן הבית והפיכתו של כלי זה לאחד והיחיד שבית הכנסת התברך בו.
השופר, שצליליו נשמעו בעיקר בראש השנה וביום הכיפורים, קיבל בתקופת המשנה והתלמוד את הסימבוליקה העמוקה של עקידת יצחק כדברי המקורות השמים את המשפט הבא כנאמר מפי הגבורה: “תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני …” (תלמוד בבלי ראש השנה ט”ז עמ’ א’- עמ’ ב), בבחינת אמירה חודרנית ובעלת עוצמה המעניקה הן לשופר והן לאיל (קרן האיל = שופר) ושלא לדבר על ההקשר הלשוני בין שופר לבין שפר.
יצויין כי השופר נטל לעיתים את תפקידה של החצוצרה אשר היתה מקובלת בימי הבית השני, ולמשל, להורות בתקיעות את כניסת השבת ויציאתה, בחינת תפקיד שיוחד לחזן הכנסת. רבן שמעון בן גמליאל הנשיא הדגיש כי לעומת המנהג הארצישראלי של שש תקיעות בשופר, היו הבבליים תוקעים חמש בלבד.
התקופה שלאחר חורבן הבית השני הבליטה את חובתו של כל איש-ואיש מישראל להתחייב בתקיעה, בעוד שבימי הבית השני היתה התקיעה במקדש שמורה לממונים בלבד. חובה זו, הטעימו חז”ל, התקיימה חרף העובדה ש”ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר … ” (תלמוד בבלי ראש השנה כ”ט עמ’ ב), ואף בדברי רבן שמעון בן גמליאל בהוראה כוללת ש”היה קולו (של השופר) דק או עבה, או צרור – כשר, שכל הקולות כשירין (בשופר)” (שם), ניתן ללמוד על הקושי שבהפקת צלילים מוגדרים מכלי זה, מהשופר, ולכן אף כולם כשרים. זוהי מין מהפכה בעלת משמעות כוללנית, עממית, “דמוקרטית”. ושהרי הפקת צלילים נאים מכלי זה, מהשופר, שהיתה בבחינת אמנות ואומנות גם יחד, אל לה לשמש תירוץ בידי אלה שביקשו לפטור עצמם מן התקיעה. מדובר אם כן בכלי שהוא ספק מוסיקלי, ספק לא, שבאמצעותו ביקשו חז”ל לקרב כל בריה מישראל אל עולמה המגוון של הדת, וזו בהחלט מעין רפורמה חברתית הנושקת במהפכה שקטה. ואכן, המקורות מספרים לנו על אב המלמד את בנו ומורה את תלמידיו, לתקוע בשופר.
עדות זו, ובעיקר הסיפא שבה, היתה בבחינת חידוש חסר תקדים. עדות שאין לה אח ורע מן ההיבט העממי בתקופת בית שני, והופעתה בתקופת המשנה כמותה כהכרת חז”ל בחשיבותו של כלי זה.
ההוראות הרבות הקשורות בשופר – בדרך התקיעה, בצורת הטיפול בכלי (בשופר) ובאחזקתו, עשויות לקרבנו יותר ויותר אל ההנחה, שכלי זה, לא רק שקנה את עולמו בתקופת המשנה והתלמוד, אלא שחז”ל דאגו לשמור על כללים מסוימים שנקשרו בו על מנת שלא יהפוך זה לחוכא ולאיטלולא בקרב הציבור הרחב שהתעסק בו, וזאת מאחר שאין מדובר במוסיקת המקדש, שבה הופרדו ממונים מיוחדים על הכלים, אלא בתקופה שחז”ל דרשו להפוך את הכלי לבעל משמעות ציבורית, לשימוש כל איש-ואיש בישראל.
מפי חז”ל אנו שומעים על דיון במקרים מיוחדים כגון – ציפוי השופר מבפנים או ב”מקום הנחת פיו” (תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ג’ נ”ח עמ’ ד), סתימת נקב בשופר ועוד. ומעניין לדעת כי החכמים התירו ביצוע פעולות כאלה ובדומה להן בתנאי אחד מפורש: שהדבר לא יפגע בצליל השופר, ומכאן שעלול לעכב את התקיעה. וכך ללמדנו על החשיבות הרבה אותה ייחסו לצליליו הטבעיים. ולכן, למשל, הותר לצחצח את השופר במים או ביין כדי שיהיה קולו צלול.
כבר עמדנו מספר פעמים על העובדה, שהפקת צלילים ערבים ונעימים לאוזן מן השופר היתה מלאכה לגמרי לא קלה, ורק בודדים, מוכשרים ומיומנים, צלחה ידם (צלח גרונם) בכך. וכעת, בתקופת המשנה והתלמוד, כאשר הכלי הנידון הפך לכלי עממי, נוצר חשש שהתקיעות במעמדים ובטקסים הקדושים תהפוכנה לקקופוניה אחת גדולה. חז”ל היו מוכנים להקריב את הצליליות העריבה על חשבון היעד החברתי-ציבורי, אולם על אף כל זאת בקשו החכמים שלא לפגוע, עד כמה שאפשר, באפקט הצלילי של השופר, וכעדות לכך השתקעו המסורות הנ”ל במקורות.
אסמכתא נוספת, המעידה על החשיבות שייחסו לשופר, התקפלה במאמרו של רבי אלעזר: “והתניא, שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת” (תלמוד בבלי שבת קל”א עמ’ א), כהרי הפסיקה של ימי הבית השני, שכלי שיר מעכבין את הקרבנות.
מקומו של השופר בטקס מכובד יותר היה במעמד תענית, שאז לא היו התוקעים אלא הכהנים והללו תקעו לאור הוראותיו של חזן הכנסת.
בשולי הסעיף הנידון עלתה שוב השאלה – האם עיקר שירה בפה או בכלי? שאלה זו התחדדה לאור החשיבות שייחסו לשופר. ובכן, ניתן במשפט כולל לומר, כח בתקופת המשנה היה עיקר שירה בפה ולא בכלי. בבית הכנסת היתה המוסיקה הווקאלית עיקר ולא טפל, ולצידה עלה קרנו של השופר. קונסטלציה זו אינה דומה, בשום-פנים-ואופן, למערכת המוסיקלית שנהגה במקדש השני.
המאה השלישית לספ’ ואילך
כאמור, ראינו שאפקטים מוסיקליים שונים היו בעיקר נחלתה של המאה השלישית לספ’ ואילך, ונפתח הפעם בעדות חיצונית, עדותו של קלמנס האלכסנדרוני, ששנת 202 לספ’ מצאה אותו בארץ ישראל, שם הזדמן לו להאזין למוסיקה היהודית ולקריאת כתבי הקודש. מוסיקה זו משכה את לבו ועד כדי כך שמצא אותה כמתאימה ביותר לתפילה ולהודיה בכנסיה הנוצרית הרבה-הרבה יותר מאשר הנגינה היוונית האלילית.
אין לי כל צל של ספק שהמוסיקה היוונית, זו שהיתה רוויה במגוון עשיר של כלי זמר, היתה מפותחת הרבה יותר מאשר המוסיקה היהודית. אם כן מה הועיל חכם זה (קלמנס האלכסנדרוני) בתקנתו ?! דומני, ואני מסתמך על הסיפא שבדבריו, בהדגישו את הנגינה היוונית הפגאנית. היינו, שלא יסוד מוסיקלי צרוף עמד ביסוד טענתו. נראה לי שקלמנס הושפע דווקא מן הטקסיות המוסיקלית אשר נפוצה בבית הכנסת בחינת – “וכל העם שרים” כטקסיות שסמלה אחדות קדושה. וחוויה זו היא-היא אשר סייעה בידו, כנראה, לגבש דעה פילו-ליטורגיה-יהודית ואנטי-אטינסטרומנטלית יוונית. זאת ועוד, אין להוציא מכלל אפשרות שהמוסיקה אותה שמע היתה גם בעלת אפקט מוסיקלי נאה ביותר, מה שחיזק, כנראה, את טיעונו ודרישתו הנ”ל.
ומעניין לעניין באותו עניין נטעים, כי באשר לתפילה הדגישו מקורות התקופה הנידונה, כי קול ערב בתפילה, בחינת נחיצות הוא. הללו שבחו את ישראל השרויים בבית הכנסת ומתפללים: “בכיוון הדעת, בקול אחד, בדעה וטעם אחד” (שיר השירים זוטא ב’ 16). ואז האל מאזין לקולם. וחשוב, העידה המסורת, שהללו יקראו “בפה אחד, בקול אחד, בנעימה אחת” (שיר השירים רבה ח’ 15). כלומר, האחדות והאחידות שאפיינה את המוסיקה היא-היא שפלסה נתיבות ללב האל. ואף המדרש, במקום אחר, שהדגיש – “כי קולך ערב בתפילה” (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ב’ מהדורת הורוביץ-רבין עמ’ 94), נטוע היטב בנוף התקופה ובנושא הנידון כאן.
מקורות התקופה דרשו רבות, באופן בולט הרבה יותר מן המאה השניה לספ’, על שירת המלאכים, המלאכים שזמרו לכבוד הקב”ה. וכבר עסקנו בנושא זה, היינו הבלטת המקדש-של-מעלה כבבואה למקדש-של-מטה. וכאן, בהוראה כללית – צבא המלאכים כבבואה לצבא המתפללים, כאשר אלה ואלה מעלים את קרן האפקט המוסיקלי.
מקורות התקופה מלאים שבחים על השירה בכלל, על הכול המיוחד הגלום בה – הכוח השמיימי וקשרו אותה עם ה”אתחלתא דגאולה”. רבי תנחומא הטעים כי “הגיע זמן שיעשו ישראל זמירות להקב”ה” ובהמשכו של המדרש הנ”ל הופיעה התיבה: “הגיע זן בית המקדש שייבנה” (שם ב’ 28-25) כרעיון מאד מעניין ומשמעותי שחידוש בית המקדש ושכינת השכינה במקום יתקיימו אם יזמרו ישראל לקב”ה. וברוח זו נבין את המדרש: “צהלי קולך – בבתי כנסיות” (פסיקתא דרב כהנא דברי ירמיהו ה’). ובסמוך לו, מפי רבי אלעזר בן פדת: “יונתי בחגווי הסלע … השמיעיני את קולך … זו השירה … כי קולך ערב … -זה השיר …” (שיר השירים רבה ב’ 31).
אמירה כזו בהחלט מהפכנית בנושא דיוננו.
חכמים, בני התקופה הנידונה, הרבו להשתמש במונח “קלס”, בחינת שמחה הכוללת שירת הלל לאל. ושמא מונח זה אשר אינו מופיע במקרא ובמקורות הקדומים למאה השלישית, מקורו מן היוונית = “קאלוס”), אם מסיטואציה דתית או מקוניונקטורה חילונית.
המקורות עטרו את הקילוס כפניני שבח של קדושה, כגון האמונה שמלאכי השרת מקלסים לאל, רק לאחר שהעם עושים כן. או: “כל קילוס וקילוס שישראל מקלסין להקב”ה, הקב”ה יושב ביניהם”שיר השירים רבה ב’ 21). ועד למידה כזו של אמונה, שאדם אינו נולד אלא כדי לקלס לה’, ומי שמקלס מובטחים לו חיי נצח.
אין ספק שחז”ל הושפעו מן המנהג שרווח מאד בתקופה הנידונה. מדובר היה במנהג הכיבודים שהיו בני הערים מכבדים את השליטים המקומיים. ושמא מכאן חיזוק למינוח היווני הנ”ל. כלומר, מונח זה התוודע היטב ליהודים וחז”ל בקשו לנצלו למטרותיהם הם: להגביר את תודעת התפילה המונעמת אצל הקהל היהודי. היינו – כהרי המנהג החילוני הזר יש לראות את האל כשליט הדורש שיכבדוהו ב”קילוסין”.
יצויין שאף ה”קול” זכה למקום מכובד בקרב חכמי התקופה הנידונה. הקול, צירופיו, חלוקתו, גובהו וכוחו, ואין פרשיה זו עמדה תלויה באויר. זו היתה נטועה עמוק בנוף התקופה ובנושא הנידון כאן.
לסיום הסעיף הזה אבקש להתחקות אחר אותה תופעה, קרי – מדוע דווקא במאה השלישית לספ’ ואילך התבלטה ועלתה חשיבותה של המוסיקה בהקשר לתפילה בבית הכנסת, הרבה-הרבה יותר מן התקופה שקדמה לה.
דומה שאת המפתח לכך יש לחפש בתנאים המיוחדים של התקופה וביהדות. התקופה הנידונה שהתכנתה בשם תקופת האנרכיה הרומאית. ידעה משברים רבים: צבאיים, פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואף דתיים-תרבותיים. ארץ ישראל סבלה לא מעט מפירותיה הבאושים של תקופה זו: אינפלציה דוהרת,עול מסים כבד, עוני משווע, ירידה מן הארץ ועוד. יתכן, ולו בדוחק רב, לשער כי חכמים בקשו דרך הבלטת ערכה של התפילה המונעמת בבית הכנסת ללכד את הציבור בצוק העיתים הנ”ל סביב המרכז הדתי הנידון. ויתכן גם לשער כי ההתעוררות המשיחית של התקופה הנידונה נכרכה בצורה זו או אחרת לנושא הנידון. אולם, שוב, מדובר בהשערה בלבד.
לסיכום נאמר כי מוסד בית הכנסת, אשר קם בראשית ימי הבית השני, והתפילה כיסוד חשוב בו, קרי התפילה המונעמת, המתמסדת לקראת שלהי ימי הבית, בלטה חשיבותה בעיקר מן החורבן ואילך, כמעין ירושה של בית המקדש, ואז רווחה בו המוסיקה, הליטורגיה, אשר כמוה כיסוד מלכד ומאחד את הציבור.
עוד בנושא באתר הידען:
