המלך הורדוס ביקש בהתאם למדיניות הרומית לשלב את המלכות היהודית בראשותו בתרבות העולמית של האימפריה הרומאית-הלניסטית
פרשת בניית הגימנסיונים על ידי מנהיגים יהודים התחדשה בימי המלך הורדוס. מלך זה ביקש בהתאם למדיניות הרומית לשלב את המלכות היהודית בראשותו בתרבות העולמית של האימפריה הרומאית-הלניסטית. מדיניות זו היתה נר לרגלי הורדוס בכל ימי שלטונו וזאת ביקש לקיים על ידי מחיקת המחיצות שהקימה התרבות היהודית הבדלנית מסביב לחברה.
לשם כך השתדל הורדוס לסגל את ההשכלה ההלניסטית לחצרו המלכותית ולמשוך יוונים והלניסטים מכל תחומי התרבות באותם הימים לחצרו המלכותית. ואמנם, הבניה המלכותית והחיים התרבותיים של המלך ושל השכבה העליונה של האוכלוסיה שהיתה קשורה ותלויה בו, היו הלניסטיים.
פרט לתרומותיו של הורדוס באשר להחייאת המשחקים האולימפיים הקדומים הוא הקים גימנסיונים ביריחו ובעכו ועל פי רשימות המנצחים בתחרויות בעולם ההלניסטי המצויות בידינו, הרי נמצאו מתקני ספורט הלניסטיים נוספים בארץ ישראל כגון בעזה, באשקלון, בקיסריה-פאניאס, בדיוק ובבית שאן. מתקנים אלו כללו גימנסיונים ואפביונים (לבוגרים), ומכאן – גם פעילויות ואימונים מוסיקליים.
כן יצויין כי בית המרחץ הרומי לא היה אלא הגימנסיון היווני-הלניסטי בלבוש רומי. ואם כן, הרי בניית בתי המרחץ הרבים בסגנון הרומי על ידי הורדוס תרמה אף היא, לא מעט, לפיתוח המוסיקה, הגם שהיתה נוכרית וזרה. גם באזכרות הרבות של בתי המרחץ ההלניסטיים-רומיים בתקופת המשנה והתלמוד, וביקוריהם של חברי הסנהדרין במקום מסייע לנו בהנחה כי היה זה משום עידוד חז”ל לשכבות האוכלוסיה, מטעמים שונים, לבקר בבתי המרחץ וליטול בהם חלק פיזי. ושם ספגו הם מן האווירה התרבותית בנוסח ההלניסטי-רומי.
לסיכום עד כאן נאמר כי אין כל צל של ספק בקביעה כי במקום שנבנה גימנסיון נערכו גם אימונים ותחרויות מוסיקליות. כך בארץ ישראל וקל וחומר בשתי השכנות מצפון ומדרום – סוריה ומצרים בהן היתה קהילה יהודית מכובדת. יחסם של היהודים אל מוסדות החינוך והתרבות הלניסטיים שיקף במידה רבה את מערכת היחסים שלהם עם אזרחי הערים שבהן נושבו. קרוב לוודאי כי במקומות ששררו בהם יחסים תקינים לא סלדו חוגים מסוימים מקרב היהודים אף מנטילת חלק פעיל בחיי מוסדות אלו.
הורדוס לא הסתפק בבניית גימנסיונים ואפביונים, אלא אף ערך תחרויות אגוניסטיות/ספורטיביות בקנה מידה חסר תקדים בארץ.
בשנת 28 לפנה”ס ערך הורדוס משחקים בירושלים בסמיכות מעניינת למשחקים האקטיים שנערכו בניקופוליס לרגל נצחונו של אוקטביאנוס על אנטוניוס. המשחקים הירושלמים ההירודיאנים כללו את שלושת הענפים הקלאסיים היווניים-הלניסטיים והם: גימנסטיקה, מוסיקה ותחרויות רכיבה. לשם כך זימן הורדוס מכל רחבי העולם ההלניסטי-רומאי את המעולים שבמתחרים אשר בכל ענף וענף, ” … שכן הציע (הורדוס) פרסי ניצחון גדולים ביותר, לא רק למתעמלים בשעשועים גימנסטיים, אלא גם לעוסקים במוסיקה כל ימי חייהם והקרויים תומליקין והשתדל מאד שכל המפורסמים ביותר יבואו לתחרות” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ט”ו 270).
אין ספק שהורדוס עשה בדרך זו להחדרת התודעה החיובית כלפי המשחקים בסגנון היווני-הלניסטי בארץ ישראל בקרב הציבור הרחב. והעובדה שמשחקים אלה נערכו בירושלים רק הוסיפה משנה חשיבות לפעולותיו. יתירה מזאת, אין להעלות על הדעת שהורדוס העמיד את המשחקים ללא הכנה מראש, הכנה מדוקדקת וקפדנית, זו אשר התבטאה בעידוד הגימנסטיקה והמוסיקה במוסדות המיועדים לכך הפרושים לכל אורכה ורוחבה של מפת העיור היווני=הלניסטי שבארץ ישראל.
לדעתו של ידידי, הקולגה, פרופ’ מנפרד לאמר (LAEMMER) מהאוניברסיטה המרכזית של קלן, גרמניה, ותוך הסתמכות על התיבה היוונית “תומליקין”, נעזר הורדוס, בכל הנוגע להכנת המשחקים והעלאתם, בגילדות מקצועיות על שם דיוניסוס. אגודות אלו העלו, כאמור לעיל, תרומה חשובה למוסיקה בערים היווניות.
יש חוקרים הטוענים, משום מה, כי תושבי ירושלים התנגדו לקיום תחרויות המוסיקה שקיים הורדוס בירושלים. אולם בדיקת המקורות העלתה כי התושבים היהודים התנגדו אך ורק לשני יסודות שבלטו במשחקים: עריכת קרבות-שעשוע בין פושעים שנידונו למוות לבין חיות טרף והצגת אותות הניצחון, שנחשבו בעיניהם כפסילי עבודה זרה. מכאן, שבתקופה זו, בשלהי המאה הראשונה לפנה”ס, לא ראה הציבור היהודי כל חטא בקיום מופעים גימנסטיים ומוסיקליים. ללמדנו גם על התודעה שהעמיקה בקרב הציבור היהודי כלפי מוסיקה יוונית-הלניסטית. ציבור זה התעלם, בהכרתו, מן המעטה הדתי-פולחני שהיה נסוך על כל המשחקים היוונים-הלניסטיים, ובחן אותן כענף תרבותי בפני עצמו.
בשנת 12 לפנה”ס ערך הורדוס מחזור משחקים דומה בקיסריה לכבוד אוגוסטוס (אוקטביאנוס לשעבר), ואף שם כללו אלה את המשולש הקלאסי של גימנסטיקה, מוסיקה ותחרויות רכיבה. ומעניין, שכאן נמנית המוסיקה בראש רשימת התחרויות, ללמדנו, אולי, על החשיבות הרבה שיוחסה לה במשחקים אלה.
בעקבות הורדוס עשה נכדו, אגריפס הראשון (10 לפנה”ס – 44 לספ’) להעלאת מופעי מוסיקה ופיוט בתיאטרון שהקים בבריטוס (כיום ביירות שבלבנון) – מופעים שרישומם היה עז ביותר. אפשר שהיו אלה קשורים לניהול מדיניותו המיוחדת שלא היתה שונה בהרבה באופיה ממדיניותו של הורדוס, או שמא הושפע מהמתרחש בחצר הקיסרות הרומאית דאז, כאשר קאיוס קליגולה עצמו התמסר לאמנויות התיאטרון, המחול והשירה, ואין ספק שרישומן של פעילויות אלה הגיע אף לחצר האצולה הירושלמית.
בראשית דברינו ציינו כי שני המוסדות הראשוניים שהוקמו בכל עיר פוליס במזרח היו גימנסיון ותיאטרון. הבה ונרחיב מעט את היריעה בכל הנוגע למוסד השני – התיאטרון.
קשה להעלות על הדעת תיאטרון ללא מוסיקהץ המוסיקה תפסה מקום קרדינלי בהצגות התיאטרון ולביצוע התחרויות המוסיקליות בעיר היוונית היה התיאטרון מתקן אידיאלי. ערים רבות בנו תיאטרון נוסף, מקורה, קטן יותר ומתוכנן במיוחד עבור מופעים מוסיקליים, ומדובר באדיאון.
ידועים לנו מספר תיאטראות שהוקמו ביוזמת הורדוס – בקיסריה, בירושלים, ביריחו, בצידון ובצור. הורדוס אנטיפס הקים תיאטרון בטבריה ובציפורי ואגריפס הראשון בנה תיאטרון בבריטוס וערך מחזות לכבוד הקיסר קליגולה בתיאטרון שבקיסריה, תוך שהוא השתדל להגביר את ההתייחסות החיובית לתיאטרון בקרב הציבור היהודי. וכמוהו אף אגריפס השני, ודומה שלא מקרה הוא שמטבע יהודי שתאר את האל היווני פאן הצועד ומחזיק בשמאלו מקל רועים כשהוא נשען על כתפו ומנגן בחליל רועים “סירינקס”) בעל שבעה קנים, כשהוא תופסו בימינו ונושא את הכיתוב: “של המלך אגריפס, שנת 27”. שנת 27 למלכותו, היינו 83 לספ’. ללמדנו, פרט לאיזכורים הרבים בהם עסקנו בפרק מוסיקת המקדש, על הזיקה בין מלך זה לבין המוסיקה.
כן נציין שבארץ נחשפו מספר תיאטראות ואודיאונים שחלקם בני התקופה ההלניסטית וחלקם בני התקופה הרומאית.
מן החורבן המקדשי ואילך הולכות וגוברות הידיעות על אודות הימצאותם של תיאראות בערים היווניות בארץ ישראל. ומן העובדות שחכמי הסנהדרין התירו, הדרגתית, את הליכתם של יהודים לצפות במחזות שהועלו בתיאטרון היווני, ניתן ללמוד על מתן לגיטימציה למעשים שחל עליהם איסור, ושבמרוצת השנים הסכימו עמה לפי הכלל שאין גוזרים גזירה על הציבור, אם רובו אינו יכול לעמוד בה.
אולם צפיה במופעי התיאטרון לחוד ונטילת חלק פעיל בו לחוד. ואם כן נמצאו יהודים אשר נטלו חלק פעיל, אף שמספרם קטן ביותר כזמרים, או כמימיקאים בתיאטראות שמחוץ לארץ ישראל. בכל מקרה דעתם של חברי הסנהדרין על כך היתה שלילית מעיקרה.
תופעה זו של יהודים ששימשו בתפקידים שונים בתיאטרון היווני בערים היווניות הינה בת המאה השלישית לספ’ ואילך. ובין הסיבות לכך ניתן למנות את ההתקרבות לנכרים ואף במידה מאש מסויימת – את המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ ישראל, כבכל מזרחה של האימפריה הרומית, שבעטיו נאלצו רבים וטובים לעסוק בפרנסות שונות מכורח המציאות כאמור. חז”ל, כבמקרים רבים אחרים, ביקשו להמתיק את מרירות הגלולה בסדרת תקנות והוראות פרי השעה אודות קילוף מעטה העבודה הזרה מבחינתם הם, מתופעות פגניות שונות, וזאת כדי להקל על מערכת היחסים בין האוכלוסיה היהודית לזו הנכרית ולאפשר ניהול חיי יומיום תקינים מולה.
אולם הגם שכך, היתה גישתם עדיין מורכבת, ואחת הדוגמאות היותר יפות לסבר את האוזן תתפרש כך: בתלמוד הירושלמי מסופר כי לרבי אבהו שבקיסריה נראה בחלום “פנדקקא” ובנוסח אחר “פנטקקה”. כלומר רשע גמור. וכשהובא זה לפניו שאל אותו לאומנותו, לעיסוקו. הלה השיב כי חמש עבירות עובר הוא בכל יום ויום והן: “משפר מייחרון ומוגר זנייתה ומיעל מניהון לבני ומטפח ומרקד קומיהון ומקיש בבוליא קומיהון”. כלומר מקשט את התיאטרון, שוכר מנגנים ורקדניות ומביא בגדיהן לבית המרחץ ומטפח בידיו ומרקד לפניהן ומקיש בצלצלים.
בסופה של המובאה מתברר כי אדם זה חסיד היה ועזר לאשה אחת שבעלה נחבש בבית האסורים. לשם שחרורו מכר אותו “רשע” את מיטתו ואת כלי אומנותו, והסתבר שבין כליו אנו מוצאים את התיבה “ערסי”, שלדעת אחד החוקרים אינה אלא כתיב אחר של “ארסי”, כלומר התוף שלי.
לפנינו תיאורו של אדם שנחשב לפסולת החברה היהודית בקיסרין ומסתבר שמדובר ב”מימוס” או ב”פנטומימיקון” של תיאטרון קטן בקיסרין, כששני הסוגים נקראו לפנים “ארכיסטס”, דהיינו רקדן וחז”ל גילו יחס שלילי כלפי תופעה זו, והם דרשו משום כך על ספר שמואל (שמואל ב’ ו’ 20) על דויד המלך שכרכר ופיזז לפני ארון יהוה וזכה לכינוי “אחד הריקים” בפי מיכל בת שאול, וחז”ל מקשים: “מהו ‘הריקים’? אמר רבי בא (אבא) בר כהנא: הריקים שבריקים, זו ארכסטיס” (ירושלמי סנהדרין פרק ב’ כ’ עמ’ ב). כלומר “ארכיסטאס” שפירושו רקדן.
אף מדרש אחר שעסק גם הוא בזמר וברקדן יהודי, כנראה בסיטואציה דומה, התייחס בנימה שלילית וביקורתית כלפי העוסקים בכך.
כל האיזכורים הנ”ל אינם מעידים, אולי, על תופעה נפוצה של עיסוק יהודי בתיאטרון, אך בוודאי על תופעה קיימת בנידון. ויש רגליים לשער שיהודים שנשאו משרות ותפקידים כאלה, לא רק נחנו בכשרון של שירה, נגינה או ריקוד, שהדבר בא להם מישיבתם בערים נכריות, כגון בקיסריה, וצפייתם במופעים תיאטרליים שם.
.
