בפרק זה נסקור את התפתחות כלי המיתר
א) כלי מיתר
1 נבל
הנבל המקראי היה מטיפוס “הארפ”. דהיינו כלי בעל גוף תהודה מוארך, שאליו התחברה בזווית או בהמשך מתעגל, זרוע וממנה נמשכו המיתרים אל המשטח העליון של גוף התהודה. אפשר שהיה דומה לנאד עור מאחר שבמקרא זכה לשימוש גם כמיכל. אך דמיון כזה לא התיישב כלל עם צורות ה”הארפ” של המזרח הקדום.
מספר מיתריו היה שונה – 10 או תריסר – לקראת ימי הבית השני והפורט היה פורט עלי הנבל באצבעותיו. הנבל בעל עשרת המיתרים נקרא “נבל עשור” (תהילים ל”ג 2). מקורות אלה מיוחסים לימי הבית השני, ויש הגורסים כי דווקא העובדה שהובלט שם “נבל עשור” מלמדת אותנו שהיו גם נבלים בעלי מספר מיתרים שונה, כפי שנרמז בספרות האפוקריפית כגון חכמת שלמה. ויתכן שהמונח “בנבלים על עלמות” (דברי הימים א’ ט”ו 20) כרוך היה במספר המיתרים או בסוגם או על כלי שיר שממנו התגלגל השם היווני “אאולוס”).
צלילי הנבל היו רמים וחזקים מצלילי “קרוב משפחתו”
– הכינור. הדבר נבע מכמה סיבות: מספר מיתרי הנבל היו רבים יותר ועבים יותר ועל כך העיד רבי יהושע במשנה ביחס לכבש או לתיש: “… מעיו לנבלים (דהיינו למיתריהם), בני מעיו לכינורות” (קינים ג’ 6)ועל הנבל היה מתוח עור לחיזוק ההד. ולכן, לא בכדי קבעו ההוראות המוסיקליות של המקדש, כי מניינם של הנבלים יהיה מצמד ועד ששה, ואילו ביחס לכינורות יהיה זה מתשעה “ועד עולם” (משנת ערכין ב’ 5) וכי דרשו על שמו – “נבל” מאחר שהוא “מלבין כמה מיני זמר” (תלמוד ירושלמי סוכה פרק ה’ נ”ה עמ’ ג). “מלבין”, אולי מבייש, עולה על … …
באוצר מטבעות המרד של בן כוסבה התגלו שני סוגי “לירות” : א) בעל גוף דמוי “שק” רחב ונמוך. זרועות הכלי סמלו קרני חיה. מספר המיתרים נע בין 3 ל-6 (עשר דוגמאות). מימצאים אלה היו בני המאה הראשונה והשניה למרד. המימצאים, יצויין, הינם בני השניה השניה והשלישית למרד בן כוסבה. כלומר שנת 135/134 לספ’; ב) גוף דמוי “דלי” בעל זרועות לינאריות הכפופות פנימה והחוצה. מספר המיתרים היה שלושה ובמקרה אחד ארבעה ומדובר על 16 דוגמאות. המימצאים היו בני המאה השניה והשלישית למרד. כלומר בין 134 ל135 לספ’.
יש הגורסים כי אותה “לירה” השתייכה לסוג הראשון שמאחז מיתריה היה מעוגל וניצב מעל לכלי ולא בחזיתו ומספר מיתריו היה שש, והוא-הוא כנראה הנבל, בעוד שהסוג השני, הקטן והעדין יותר היה כנראה הכינור. וכך יתכן כי לא היה הנבל אלא טיפוס ה”לירה” החורג והמקומי, שראשיתו כמין סוג של “לירה” – “כינור”, כזה שגופה דמוי ארגז ועשוי עץ.
וייתכן, כאמור, שסוג זה שלא היה לו מקביל מדוייק מחוץ לאזור המזרח התיכון. וזאת לעומת המין השני שהיה מקובל בעולם היווני-רומי, והוא הנבל ששימש, אולי, בבית המקדש השני.
נציין כאן, מה שעשוי לחזק את ההשערה הנ”ל, שהיה כנראה הבדל, לאור המקורות, בין נבל המקדש לנבל החול. הראשון התכנה בשם “נבלי בני לוי”, והשני “נבלי השרה”.
2) כינור
הכינור השתייך למשפחת ה”לירות”. הוא הורכב מגוף תהודה ושתי זרועות המחוברות על ידי עול. הכינור השמי הצטייר כתבנית לוח מרובע, מאורך, חציו שלצד המנגן אטום וחציו נגזר באמצעיתו והיווה מסגרת מרובעת. ששה נימים היו מתוחים לאורכו כשהחלק האטום של הלוח היה מקוער במקצת, מה שהוסיף הד ונעימות לקול הנימים. יצויין כי לנבל המקראי היו זרועות בלתי סימטריות.
אף כאן היו מספר מיתרי הכלי שונים. במקורות בית שני אנו שומעים על 10 מיתרים ועדות מעניינת עולה מפי רבי יהודה: “שבע נימין בכינור בזמן הזה … (אמצע המאה השניה לספ’). לימות משיח – 8 … לעתיד לבוא – בעשרה” תוספתא ערכין ב’ 7). ואילו במקבילה, בברייתא תלמודית דיווח אותו חכם תנאי על אודות “כינור של מקדש של שבעת נימין היה” וזאת למרות שלא חזה בימיו, מימיו, בכינורו של מקדש. מכאן נוכל ללמוד, כפי שהראינו ביחס לנבל, כי הכינור המקדשי היה מיוחד, כנראה , ושונה מיתר הכינורות על פי מספר נימיו-מיתריו. ואגב, דומה שזה אך טבעי שבתזמורת המקדש יובלט החסוד של הספרה 7, כאחד מהמספרים הקדושים, על אף שבכלים משוכללים יותר גדל מספר המיתרים.
פרשת המיתרים שנויה במחלוקת בין החוקרים, וזאת על חודו של פסוק מדברי הימים, שם נמנו מספר לויים: ” … בכינורות על השמינית לנצח” (דברי הימים א’ ט”ו 21). יש הרואים בתיבה זו מין סוג של כינור בעל שמונה מיתרים. יש הגורסים כי מדובר על אופי הנימים ולא על מספרם. כלומר, רווח הקולות בין מיתר אחד למשנהו, כשמדובר על כלי שהפיק טונים בעלי שמיניות, אוקטבות, כלי שהיה מוכר ליוונים בשם “מאגאריס”. אחרים רואים בכך שימוש מיוחד בסולמות נגינה.
בסעיף הקודם עמדנו על ההבדלים בין מיתרי הנבל לכינור, על המשתמע מכך, ונציין כאן רק שמקורות חז”ל דרשו על השם “כנרת”, שפירותיה מתוקים כצלילי הכינור, כך כדברי רבי יוחנן איש טבריה. ובל נשכח את הקשר הויזואלי בין ימת כנרת לבין תצורתו של הכינור.
חידוש חשוב, בן תקופת הבית השני, התקפל בדרך תפעול הכלי. בעוד שבתקופת המקרא פרטו עלי כינור בצביטה באצבעות, הרי בימי הבית השני השתמשו במפרט, דהיינו במקלון קצר עשוי קרן או עצם שנקרא plectrum.
יצויין שהן לגבי הכינור והן לגבי הנבל נדרשה מיומנות רבה להפיק מהם צלילים ערבים ומדויקים ומיומנות זו היתה נחלתם של הלויים-המשוררים.
לסיום נאמר, כי מספר המיתרים השונה בכלים; אי הבהירות במקורות חז”ל באשר לתיאור הכלי ותרומת הארכיאולוגיה בכל הכרוך בממצאי ה”לירות” על גבי המטבעות הכוסביות, כשחלק מהם מקרבנו לידי הנחה, כאמור, שמדובר בכינור ובנבל. כל זאת עשוי לחזק את ההשערה, כי יתכן וחלו מספר שיבושים במקורות, בעיקר באלה שלאחר חורבן הבית השני, בהבחנה בין כינור לבין נבל. כך למשל יש מי שטוען בעקבות רש”י כי כינור הינו “ארפה” ועל אודות הקרבה בין נבל לכינור.
3) כלי מיתר שונים
בספר תהלים מופיע הביטוי “מינים” (כגון מ”ה 9) כמושג כולל לכלי מיתר, או ככלי העומד בפני עצמו. ופרט ל”קיתרוס”, ל”סבכא” ול”פסנתרין”, שהוזכרו בפרק הקודם ושעשויים לקרבנו להנחה בדבר השפעת הגומלין שבין המזרח הים תיכוני לבין מערבו, נזכיר את ה”בטנון” (משנת כלים ט”ו 6), שיתכן והוא ה”קיתרוס”, או “כמין כינור גדול הניתן לפני הבטן וך מזמרין (מנגנים) בו” (ערוך השלם, ערך “בטן” ב’ עמ’ מ”ב).
א) כלי מיתר
1 נבל
הנבל המקראי היה מטיפוס “הארפ”. דהיינו כלי בעל גוף תהודה מוארך, שאליו התחברה בזווית או בהמשך מתעגל, זרוע וממנה נמשכו המיתרים אל המשטח העליון של גוף התהודה. אפשר שהיה דומה לנאד עור מאחר שבמקרא זכה לשימוש גם כמיכל. אך דמיון כזה לא התיישב כלל עם צורות ה”הארפ” של המזרח הקדום.
מספר מיתריו היה שונה – 10 או תריסר – לקראת ימי הבית השני והפורט היה פורט עלי הנבל באצבעותיו. הנבל בעל עשרת המיתרים נקרא “נבל עשור” (תהילים ל”ג 2). מקורות אלה מיוחסים לימי הבית השני, ויש הגורסים כי דווקא העובדה שהובלט שם “נבל עשור” מלמדת אותנו שהיו גם נבלים בעלי מספר מיתרים שונה, כפי שנרמז בספרות האפוקריפית כגון חכמת שלמה. ויתכן שהמונח “בנבלים על עלמות” (דברי הימים א’ ט”ו 20) כרוך היה במספר המיתרים או בסוגם או על כלי שיר שממנו התגלגל השם היווני “אאולוס”).
צלילי הנבל היו רמים וחזקים מצלילי “קרוב משפחתו”
– הכינור. הדבר נבע מכמה סיבות: מספר מיתרי הנבל היו רבים יותר ועבים יותר ועל כך העיד רבי יהושע במשנה ביחס לכבש או לתיש: “… מעיו לנבלים (דהיינו למיתריהם), בני מעיו לכינורות” (קינים ג’ 6)ועל הנבל היה מתוח עור לחיזוק ההד. ולכן, לא בכדי קבעו ההוראות המוסיקליות של המקדש, כי מניינם של הנבלים יהיה מצמד ועד ששה, ואילו ביחס לכינורות יהיה זה מתשעה “ועד עולם” (משנת ערכין ב’ 5) וכי דרשו על שמו – “נבל” מאחר שהוא “מלבין כמה מיני זמר” (תלמוד ירושלמי סוכה פרק ה’ נ”ה עמ’ ג). “מלבין”, אולי מבייש, עולה על … …
באוצר מטבעות המרד של בן כוסבה התגלו שני סוגי “לירות” : א) בעל גוף דמוי “שק” רחב ונמוך. זרועות הכלי סמלו קרני חיה. מספר המיתרים נע בין 3 ל-6 (עשר דוגמאות). מימצאים אלה היו בני המאה הראשונה והשניה למרד. המימצאים, יצויין, הינם בני השניה השניה והשלישית למרד בן כוסבה. כלומר שנת 135/134 לספ’; ב) גוף דמוי “דלי” בעל זרועות לינאריות הכפופות פנימה והחוצה. מספר המיתרים היה שלושה ובמקרה אחד ארבעה ומדובר על 16 דוגמאות. המימצאים היו בני המאה השניה והשלישית למרד. כלומר בין 134 ל135 לספ’.
יש הגורסים כי אותה “לירה” השתייכה לסוג הראשון שמאחז מיתריה היה מעוגל וניצב מעל לכלי ולא בחזיתו ומספר מיתריו היה שש, והוא-הוא כנראה הנבל, בעוד שהסוג השני, הקטן והעדין יותר היה כנראה הכינור. וכך יתכן כי לא היה הנבל אלא טיפוס ה”לירה” החורג והמקומי, שראשיתו כמין סוג של “לירה” – “כינור”, כזה שגופה דמוי ארגז ועשוי עץ.
וייתכן, כאמור, שסוג זה שלא היה לו מקביל מדוייק מחוץ לאזור המזרח התיכון. וזאת לעומת המין השני שהיה מקובל בעולם היווני-רומי, והוא הנבל ששימש, אולי, בבית המקדש השני.
נציין כאן, מה שעשוי לחזק את ההשערה הנ”ל, שהיה כנראה הבדל, לאור המקורות, בין נבל המקדש לנבל החול. הראשון התכנה בשם “נבלי בני לוי”, והשני “נבלי השרה”.
2) כינור
הכינור השתייך למשפחת ה”לירות”. הוא הורכב מגוף תהודה ושתי זרועות המחוברות על ידי עול. הכינור השמי הצטייר כתבנית לוח מרובע, מאורך, חציו שלצד המנגן אטום וחציו נגזר באמצעיתו והיווה מסגרת מרובעת. ששה נימים היו מתוחים לאורכו כשהחלק האטום של הלוח היה מקוער במקצת, מה שהוסיף הד ונעימות לקול הנימים. יצויין כי לנבל המקראי היו זרועות בלתי סימטריות.
אף כאן היו מספר מיתרי הכלי שונים. במקורות בית שני אנו שומעים על 10 מיתרים ועדות מעניינת עולה מפי רבי יהודה: “שבע נימין בכינור בזמן הזה … (אמצע המאה השניה לספ’). לימות משיח – 8 … לעתיד לבוא – בעשרה” תוספתא ערכין ב’ 7). ואילו במקבילה, בברייתא תלמודית דיווח אותו חכם תנאי על אודות “כינור של מקדש של שבעת נימין היה” וזאת למרות שלא חזה בימיו, מימיו, בכינורו של מקדש. מכאן נוכל ללמוד, כפי שהראינו ביחס לנבל, כי הכינור המקדשי היה מיוחד, כנראה , ושונה מיתר הכינורות על פי מספר נימיו-מיתריו. ואגב, דומה שזה אך טבעי שבתזמורת המקדש יובלט החסוד של הספרה 7, כאחד מהמספרים הקדושים, על אף שבכלים משוכללים יותר גדל מספר המיתרים.
פרשת המיתרים שנויה במחלוקת בין החוקרים, וזאת על חודו של פסוק מדברי הימים, שם נמנו מספר לויים: ” … בכינורות על השמינית לנצח” (דברי הימים א’ ט”ו 21). יש הרואים בתיבה זו מין סוג של כינור בעל שמונה מיתרים. יש הגורסים כי מדובר על אופי הנימים ולא על מספרם. כלומר, רווח הקולות בין מיתר אחד למשנהו, כשמדובר על כלי שהפיק טונים בעלי שמיניות, אוקטבות, כלי שהיה מוכר ליוונים בשם “מאגאריס”. אחרים רואים בכך שימוש מיוחד בסולמות נגינה.
בסעיף הקודם עמדנו על ההבדלים בין מיתרי הנבל לכינור, על המשתמע מכך, ונציין כאן רק שמקורות חז”ל דרשו על השם “כנרת”, שפירותיה מתוקים כצלילי הכינור, כך כדברי רבי יוחנן איש טבריה. ובל נשכח את הקשר הויזואלי בין ימת כנרת לבין תצורתו של הכינור.
חידוש חשוב, בן תקופת הבית השני, התקפל בדרך תפעול הכלי. בעוד שבתקופת המקרא פרטו עלי כינור בצביטה באצבעות, הרי בימי הבית השני השתמשו במפרט, דהיינו במקלון קצר עשוי קרן או עצם שנקרא plectrum.
יצויין שהן לגבי הכינור והן לגבי הנבל נדרשה מיומנות רבה להפיק מהם צלילים ערבים ומדויקים ומיומנות זו היתה נחלתם של הלויים-המשוררים.
לסיום נאמר, כי מספר המיתרים השונה בכלים; אי הבהירות במקורות חז”ל באשר לתיאור הכלי ותרומת הארכיאולוגיה בכל הכרוך בממצאי ה”לירות” על גבי המטבעות הכוסביות, כשחלק מהם מקרבנו לידי הנחה, כאמור, שמדובר בכינור ובנבל. כל זאת עשוי לחזק את ההשערה, כי יתכן וחלו מספר שיבושים במקורות, בעיקר באלה שלאחר חורבן הבית השני, בהבחנה בין כינור לבין נבל. כך למשל יש מי שטוען בעקבות רש”י כי כינור הינו “ארפה” ועל אודות הקרבה בין נבל לכינור.
3) כלי מיתר שונים
בספר תהלים מופיע הביטוי “מינים” (כגון מ”ה 9) כמושג כולל לכלי מיתר, או ככלי העומד בפני עצמו. ופרט ל”קיתרוס”, ל”סבכא” ול”פסנתרין”, שהוזכרו בפרק הקודם ושעשויים לקרבנו להנחה בדבר השפעת הגומלין שבין המזרח הים תיכוני לבין מערבו, נזכיר את ה”בטנון” (משנת כלים ט”ו 6), שיתכן והוא ה”קיתרוס”, או “כמין כינור גדול הניתן לפני הבטן וכך מזמרין (מנגנים) בו” (ערוך השלם, ערך “בטן” ב’ עמ’ מ”ב).
עוד בנושא באתר הידען:
