לעומת אינספור מקורות הנוגעים למוזיקה במקדש, על מוזיקת החול המידע דל ובכל זאת המחקר מעלה דברים מעניינים
עיקרו של מחקרי, כזה שהתקפל סביב מוסיקת המקדש בימי בית שני ומוסיקת בית הכנסת, זו שבלטה מאד מחורבן הבית השני ואילך, העלתה שני היבטים חברתיים חשובים. הראשון נעוץ היה בעצם כינוסם של המונים כנוטלי חלק, או כצופים בעבודת הקודש, בבית המקדש או בבית הכנסת, כאשר כינוסים אלה, כפי שביקשתי להדגיש, היו קשורים לא מעט במוסיקה שבאה לידי ביטוי בעבודה עצמה. השני נעוץ במאבק בין מעמד הכהונה למעמד הלוויה, שאחד מתוצאותיו בא לידי ביטוי בעליית מעמדם של הלוויים המשוררים בבית המקדש לקראת שלהי ימי הבית השני. ולצידה, תוך השתלשלויות המאורעות בבית המקדש בכל ימי הבית, נקבעה הפסגה המעמדית בריבוד החברתי של משפחת הלוויים, פסגה שעליה נצבו אותם מעטים שזכו להימנות בין אלה השרים והמנגנים על הדוכן שבבית המקדש.
כמו כן, בקשתי להבליט באחד הפרקים היבט חברתי בדמות כת האיסיים, אשר היבדלותה הנודעת מיתר הכיתות מצאה את ביטויה אף בגישה מסוימת ומיוחדת כלפי המוסיקה. גישה זו הזינה אף את לוחמי בן כוסבה במידה מסוימת.
הפרק הנוכחי והבאים אחריו, שונה בתכלית השינוי מקודמיו. לא זו בלבד ששם עסקנו בשירת הקודש, ופה בשירת החול, על כל המשתמע מכך, אלא שאף בחינתו של נושא זה לובשת פנים שונות מקודמיו. ואחת מבחינות אלה, עיקר מהותה נעוץ בכך, שבשירת הקודש היו כל פניני המוסיקה שזורים בחוט אחד ןהוא – בית המקדש או בית הכנסת, כאשר מרכוז כגון זה הקל על כל חוקר כבר מלכתחילה בבואו לטפל בסוגיה. לא כך הדבר בכל הנוגע לשירת החול, מאחר שזו נפרשה על פני תחומים רבים, מה שמערים קשיים רבים על כל עיסוק עיוני-מחקרי בפרשה כולה.
יתירה מזו, מספר העדויות העומד לרשותינו בבואנו לעיין במוסיקת המקדש הוא בבחינת אוצר בלום, וזאת לעומת האיזכורים הדלים, מטבע הדברים, הנוגעים לשירת החול.
ואף זאת, בעוד שמוסיקת הקודש המיוחדת קשורה היתה אך ורק בתקופת בית שני, הרי מוסיקת החול בהוראתה הכללית אינה בבחינת פנים חדשות בעידן הבתר מקראי, ומכאן ששומה עלינו לנהוג משנה זהירות בבואנו למצוא את הייחוד המסויים, פרי הימים הבתר-מקראיים בו נתברכה מוסיקת החול.
אולם, הגם שפזורות אבני נגף רבות בשדה מחקרנו באשר למוסיקת החול, אשתדל בכל זאת למצוא את ייחודה של המוסיקה, מקורותיה ומהותה בתקופה המדוברת.
דומה ששני יסודות חדשים, בולטים, השקועים בתקופה הנידונה. הראשון נעוץ במידת השפעת המוסיקה היוונית-הלניסטית מחד והרומאית מאידך על שירת החול. היסוד השני סובב סביב הכרתם של מנהיגי היהדות, החכמים, בחשיבות תופעות מוסיקליות מסויימות ונטיעתן בנוף החברתי של העם היהודי, או לפחות מתן לגיטימציה לתופעות קיימות.
אולם, דא עקא, קיימות נקודות השקה לא מעטות בין שני היסודות הנ”ל המקשות על חלוקה תכנית-נושאית ביניהן. אי לכך אחלק את הפרק הנוכחי לשלושה חלקים: הראשון יעסוק באיבחון כללי יותר של עצם תופעת ההלניזם בעולם היהודי בכלל והארצישראלי בפרט; השני יעסוק בשירת יהודי התפוצות והשלישי יעסוק בפירות המוסיקליים של תופעות חברתיות מיוחדות.
- חלק ראשון – ההלניזם
בתלמוד, מפי רבי יונתן דבית גוברין (ובנוסח אחר מופיע רבי נתן דבית גוברין), שכידוע היתה עיר פוליס הלניסטית-רומית מרכזית (אלאוטרופוליס), אנו שומעים כי: “ד’ לשונות (=שפות) נאים (ראוי) שישתמש בהן העולם ואלו הן – לעז לזמר, רומי לקרב, סורסי לאילייא, עברי לדיבור, ויש אומרים – אף אשורי לכתב” (תלמוד ירושלמי מגילה, פרק א’ ע”ב עמ’ ב).
תיבת “לעז” אין הוראתה אלא שפה יוונית. ראוי לעמוד כאן על הסיבות לקביעה המעניינת הנ”ל, כזו שיש בה הרבה יותר מהוראה אינפורמטיבית שכן מאחוריה הסתתרה גישה מגישות חז”ל שהכירה בחשיבותה של השירה היוונית. ויש בה, בצירוף עדויות אחרות, משום רמיזה על השפעתה של זו על היהדות.
ההלניזם מצא את ביטויו בארץ ישראל, אם כתוצאה של השפעה חיצונית, לא יהודית, שמקורה במגמות של מלכים הלניסטים ותושבים זרים בארץ, ואם מתוך נטיות יהודיות פנימיות.
אחד הכלים החשובים דרכו חדר ההלניזם לארץ נקשר לערים היווניות-ההלניסטיות שנוסדו בארץ. בתקופה ההלניסטית נוסדו בארץ כשלושים ערים, או כאלה ששינו את דמותן של הערים המזרחיות לדמות הלניסטית. קל-וחומר באזורים שמחוץ לארץ ישראל, ועד למידה כזו שניתן לומר כי הפך המזרח, עד המאה הראשונה לספ’ לפסיפס של ערים “יווניות”.
עיר שנוסדה, או עיר ששינתה את דמותה, לא היו אלא ערי “פוליס” יווניות, כך שכל גלגול של עיר מזרחית ב”פוליס” גררה אף הלניזציה של מרקם חייה החברתיים. הפוליס כמוסד מדיני, ציבורי ותרבותי, שימש מרכז חיקוי לערים אחרות, לכפרים השונים שבפריפריה הטריטוריאלית של העיר ולתושביה שהזדמנו אליה לרגל עסקי מסחר ועוד.
הגימנסיון והתיאטרון
שני מוסדות שהיו בבחינת תנאי בל יעבור להקמת עיר פוליס, או לשינוי דמותה המזרחית לפוליס, היו הגימנסיון והתיאטרון.
הגימנסיון שימש מרכיב מרכזי בחינוך האזרחים בפוליס היוונית וההלניסטית. חינוך זה כלל שני תחומים עיקריים: התחום הגימנסטי של תרבות הגוף והתחום המוסיקלי והיה בבחינת תו הצורפים של ההלניזם.
תלמידי הגימנסיון נטלו חלק בתהלוכות דתיות ססגוניות והם נדרשו לשיר במקהלה לכבוד האלים. פרט לכך, ולהוציא את אימוני הגימנסיון הספורטיביים נטלו תלמידיו, או בוגרי ה”אפביון”, שהיה מוסד שנועד לחינוך דומה לצעירים שסיימו את חוק לימודיהם בגימנסיון בגיל 18/17 לערך, או לאזרחים מבוגרים (מעין “קנטרי-קלאב”) חלק פעיל בתחרויות עירוניות מקומיות ובתחרויות בין-עירוניות, שכללו את ענפי תרבות הגוף והמוסיקה. תחרויות אלו היו קשורות היטב לדת ולפולחן כגון בטקסי הפולחן המקומי.
יצויין כי בהקשר לאותן תחרויות ותהלוכות עירוניות, עלתה דמותה של אגודה מקצועית הכרוכה במוסיקה ולתחרויות מוסיקליות בכלל ולמופעים תיאטרליים שנקראה בשם “האמנים בשירות (האל) דיוניסוס”, ואשר כבר בתקופה ההלניסטית נשאה אופי של אגודה בינלאומית. בימי הקיסר הרומי טריאנוס התאגדו אגודות אלה לגוף בשם “אירגון (סינוד) אויקומני (עולמי) קדוש”, שכלל לא רק זמרים, נגנים ושחקנים, אלא גם משוררים ושחקני תיאטרון. עדויות אלה שנסקרו כאן ישמשו אותנו אחר כך, בהמשך הדברים, ובינתיים נחזור לפרשת הגימנסיון.
בשנת 174/175 לפנה”ס הקים יסון (ישוע), הכהן הגדול מטעם השלטון הסלאוקי-הלניסטי הסורי, גימנסיון ואפביון בירושלים, כמוסדות שנועדו לשרת את האוכלוסיה היוונית ואת האצולה היהודית שאורח חייה היה הלניסטי. אין זה מעלה או מוריד אם הפכה ירושלים, כולה או חלקה, לפוליס יוונית/הלניסטית, או שנתפתחה שם מעין חברה יוונית אשר מרכזה בגימנסיון. כך או כך לעובדת ייסוד הגימנסיון בירושלים אין כלל עוררין.
אין ספק שלצד האימונים הגופניים עברו חניכי הגימנסיון הירושלמי אימונים/לימודים מוסיקליים, שהרי אין להעלות כלל על הדעת קיום חיי גימנסיון ללא מוסיקה. ואף תעיד על כך התיבה היוונית – “חורגיון” בטקסט היווני במקור (מקבים ב’ ד’ 15). כלומר, המקהלה הגימנסיונית. זאת ועוד, אף הצופים באימוני הגימנסיון שנמנו על שכבת הכהונה היהודית, בעיקר הגבוהה, וקל וחומר שאר יהודים שהזדמנו אז לירושלים, ספגו בוודאי מן החוויה שבאימוני החניכים, כשהגימנסיון לא היה מורכב מחדרים ואולמות הסגורים לקהל.
מפעליו של יסון לא היו תלויים ועומדים באוויר. ספר קוהלת שנכתב במאה השלישית לפנה”ס הבליט את האקלים החברתי-תרבותי ששרר בקרב החוגים האמידים של האצולה הירושלמית, דהיינו אקלים של תרבות הלניסטית.
קודמיו של יסון – משפחת בני טוביה שגרו מכתב בשנת 257 לפנה”ס לאפולוניוס, שר הכספים של תלמי השני “פילדלפוס”, ובו הודגש כי נשלחים אליו ארבעה עבדים “בעלי חינוך טוב”, שהיו מיועדים לשעשעו בנגינה על כלי זמר, ריקוד ועוד. אף נכדו של טוביה, הורקנוס, הצטייר כעין “מלך” יהודי אשר מפעליו היו משופעים בסממני האצולה ההלניסטית.
תכונה דומה לספר קוהלת עלתה אף מכתבי בן סירא (180-200 לפנה”ס) ואף לאחר ימי יסון לא השתנתה התמונה. המקבים עצמם הושפעו לא מעט מן התאוריות האפלטוניות ויצויין כי אפלטון ייחס חשיבות רבה וערך רב הן לחינוך הגופני והן לזה המוסיקלי.
החשמונאים אף הם חפשו דרכים להתאים את ההלניזם ליהדות ותחת שלטונם הפכה יהודה לממלכה הלניסטית. הסממנים היו אמנם חיצוניים כגון סממני הכתרה מלכותית, אימוץ שמות יווניים (כגון אריסטובולוס, הורקנוס, אלכסנדרוס ועוד), הקמת צבא במתכונת הלניסטית, קיום חיי חצר הלניסטית ועוד. אולם מאחורי המלבוש החיצוני הזה עמדה מהות זרה אשר זכתה ללגיטימציה ודרך חיים הלניסטית שהיתה נפוצה בקרב חוגי האצולה היהודית. תרומתם של מלכי בית חשמונאי לספורט, לאימוץ תרבות הגוף ההלניסטית מקרבת אותנו יותר ויותר להנחה, כי אף בשדה המוסיקה לרא היו הללו קוטלי קנים ולא טמנו ידיהם בצלחת.
