השופר המככב בראש השנה וביום הכיפורים היה כלי מרכזי מבין כלי הנשיפה בבית מקדש. לצד החצוצרות. הוא עבר הסבה מתפקידיו הקודמים כמודיע על אירועים חשובים – הכתרות מלכים ומלחמות והפך להיות כלי פולחני, ומקרן של יעל הוא קודם לקרן של איל
א – ראש השנה
עיקרו ה”מוסיקלי” של החג – התבטא בשופר ולצידו – החצוצרה, כדברי המשנה – “שופר שלראש (כך בטקסט) – שליעל (כך בטקסט), פשוט (לא כפוף) ופיו מצופה זהב (בקצהו דמוי הפעמון) ושתי חצוצרות מן הצדדין (ושני תוקעים בחצוצרות העומדים משני צדיו של התוקע בשופר). שופר מאריך (בתקיעה) וחצוצרות מקצרות (התוקע בשופר מאריך בתקיעתו לאחר שפסקו החצוצרנים לתקוע). (מפני/ללמד) שמצוות היום בשופר” (משנת ראש השנה ג’ 3). יצויין כי מדובר בשופר של מקדש, וכנראה בהוראה, שהיתה בבחינת חידוש פרי התקופה הנידונה. יצויין כי בהשפעה יוונית-רומית נדחק השימוש בקרן תיש הבר ועלתה חשיבותה של קרן האיל, קרי השופר. וככל אותן ההוראות שהיו כרוכות במוסיקת המקדש שנידונו לעיל, ללמדנו על היבט נוסף בהתארגנות המוסיקה ובמיסודה בין כתלי בית המקדש. ועוד יודגש שאין ספק כי הטקס הנ”ל היה מרהיב ושובה עין ובמיוחד בשל השילוב המוסיקלי והמעניין בין שני כלי הנשיפה שנידונו למעלה. מקורו של שילוב זה במיומנות התוקעים ובאימוניהם, שהרי, בין השאר, היתה הפקת צלילים מדוייקים, קצובים וסדורים מן השופר בבחינת אמנות ואומנות בפני עצמה ובעיקר כשמדובר היה בשילוב מוסיקלי עם החצוצרה.
הגם שחכמים התפלמסו בשקלא וטריא אודות סוג השופר ואופיו, הרי אין מחלוקת על כך שמדובר על השופר בכלל. לכאורה פשוט הדבר, אולם נקודה מעניינת עלתה מן הפרשה הנידונה: בתקופת המקרא היה תפקידו של השופר מגוון כגון במעמדי קודש במלחמה, בהכתרת מלכים, כאות לגאולה וכיוב’, והזיקה בינו לבין ראש השנה מעורפלת מאד.
אבקש כאן לעמוד על תהליך השתלשלות הופעת השופר בזיקה לראש השנה, כשמקורו בלחץ עממי שחז”ל השלימו עם זאת בהמשך התקופה, כשזו עשויה לשמש יתד נוסף באשר לתיארוך התופעה שהוצגה למעלה. היינו, שמדובר על תהליך סופי שהתרחש לקראת שלהי ימי הבית השני, כתוצאה אפשרית של ניצחון הפרושים (נציגי התפיסה העממית-ציבורית, על העמדה הצדוקית והצדוקים בכלל. ואף פולמוס חז”ל, באשר לסוג השופר ואופיו עשוי להצביע על תהליך שהחל להתגבש לקראת שלהי ימי הבית השני.
נכון הדבר שיש מידה רבה מאד של אמת בהנחה, כי השומע את קול השופר אינו מבקש בעצם חוויה מוסיקלית אלא חוויה פולחנית-צלילית, וזו גם הסיבה לעיטור המילה “המוסיקלי” במרכאות למעלה. אולם על אף העובדה שמדובר בכלי אשר מתקופת המקרא ואילך זכה לשימוש ככלי הנותן אות וסימן. הרי חשוב להדגיש כי בתקופה הנידונה בפרק מוצא השופר מקום של קבע במקדש בהקשר לראש השנה וליום הכיפורים ואילו שימושו במלחמה, בטקסי הכתרה ועוד, כבימי המקרא נעלם כליל. ואולי דווקא בשל העלמות זו מצא כלי זה מקום מיוחד באירועים מיוחדים בבית המקדש. ומעניין רק, כדי לסבר את האוזן והעין, להדגיש כי בתקופת המקרא אנו מוצאים בהקשרים שונים 49 איזכורים בשימוש השופר, ואילו ביחס לחצוצרה – 8 בלבד. החצוצרה תפסה במקדש בימי הבית השני מקום נכבד ומהודר הרבה יותר מאשר השופר.
משמעותו של השופר בהקשר המיוחד של ראש השנה נעוצה היתה באווירה הכללית של ציפיית האדם, העם, לפסק דינו של האל, לשבט או לחסד.
המקורות מנו את “סדר תקיעות” בראש השנה כהוראה מחייבת, הוראה שהיתה נטועה היטב בכל ההוראות המוסיקליות שבבית המקדש בתקופה הנידונה. וכך הורתה המשנה: “שלוש (תקיעות. כל אזכרת “מלכיות”, “זכרונות” ו”שופרות” בתפילה זכתה בתקיעות) שלשלוש (כך בטקסט) שלוש (בכל אחת תוקע תקיעה, תרועה ותקיעה). שיעור תקיעה – כשלוש תרועות. שיעור תרועה – כשלוש יבבות” (ראש השנה ד’ 9). אין לפנינו בשום-פנים-ואופן עדות ראיה, אלא הוראה מחייבת, זו שבאה להסדיר את סדר התקיעות בחג.
יש הגורסים כי הטקס הנידון לא נערך במקדש, אלא בשערי מזרח והר הבית, ואחרים טוענים כי מצוות התקיעה נערכה במקדש ונקשרה בקרבנות. כך או כך אין בויכוח זה כדי לגרוע מעצם שימושו של השופר בזיקה מיוחדת לראש השנה, בבחינת מעמד רשמי ומימד לבדי.
ב. יום הכיפורים
אמנם יום הכיפורים לא נמנה בין המועדים שעולים בהם לרגל ולא נתחייבו בו העולים לקרבן ראיה או חגיגה, אלא שאם ביום זה רבו הבאים לבית האל, אם כדי לחזות בעבודת היום המיוחדת ששבה שרת הכהן הגדול ואם מתוך שהקדימו בעלייתם ימים מספר לפני חג הסוכות.
בניגוד לשלושת הרגלים לא נטל העם חלק בעבודה ואף הכהנים שעלו לרגל לא יכלו להשתתף כלל בעבודה באותו היום. הישראלים ככהנים רק צפו בעבודת הכהן הגדול מילאו אחר תפילותיו במענה “אמן” שבמקדש ובהשתחוויות.
אף כן, כבראש השנה, היתה התקיעה בבחינת מצוות היום, והיא מאוחרת, כזו אשר התיישבה בהוראה מפורשת בתקופה הנידונה (אצל בן סירא נ’ 18-14, מצוות היום היא בחצוצרה, ועל כן לקראת סוף ימי הבית השני, אנו עדים לשינוי, לחידוש). ואף כאן, כבראש השנה היתה התקיעה מצוות היום, מצאו חכמים “אישור” מקראי על ידי אינטרפרטציה רצונית. כלומר, הזיקה בין התקיעה לבין יום הכיפורים בתקופת המקרא מעורפלת היטב. בתקופת בית שני הפכו חכמים, הפכו והפכו במקורות המקרא ומצאו, תוך שימוש באותן מידות בהן נהגו לדרוש את פסוקי המקרא, אסמכתא לחיוב התקיעה ביום הכיפורים. מפעלם זה של חז”ל, אם כלגיטימציה לנוהגים עממיים, או במידה של תרומה מטעמם, הרי שבקרקעיתו טמון גרעין חשוב, גרעין של הכרה בחשיבות כלי המוסיקה כאמצעי, אחד מני רבים, לקירוב לבבות עם ישראל לאל ולהאצלת אווירה של קדושה לכל המעמד של יום הכיפורים.
אחד היסודות החשובים שבמעמד יום הכיפורים היה מקופל באזכרת השם המפורש מפי הכהן הגדול, – מעשה שנחשב לבעל כוח מסתורי ועל טבעי ועל מנת שהציבור לא יבין, חלילה, את ההגייה ואת סדר הופעת אותיותיה, היו הכהנים, העומדים בסמוך לכהן הגדול, מבליעים את השם המפורש על ידי נעימה. האפקט הצלילי שהיה כרוך בפרשה זו היה אדיר מאין כמוהו, וברייתא בתלמוד הבבלי (יומא ל”ט עמ’ ב) כרכה את איזכור השם המפורש עשר פעמים עם העובדה שקולו של הכהן הגדול היה מגיע מירושלים אל יריחו.
השתתפות העם בטקס באה בדמות מענה בתיבה של – “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
האפקטים המוסיקליים שהיו גלומים במעמד יום הכיפורים היו נסוכים, מטבע הדברים, בממד מיוחד של אוירה קדושה, וניתן לומר, כבמעמדים אחרים שהתנהלו במקדש, כי נוצרה כאן, במשך ימי הבית השני, מזיגה מיוחדת, כמעט בלתי נפרדת, בין הטקס לבין המוסיקה שהתלוותה לו. מזיגה זו קיפלה בתוכה תרומה דו-סטרית מסויימת. היינו, המוסיקה העניקה ממד מיוחד לטקס והוא – גם לה בבחינת צבת בצבת עשויה, וכאן תצויין תרומת חז”ל והשתתפות העם ב”מענה”.
ג. תעניות ציבור
בשונה מתעניות יחיד, נשאו תעניות הציבור אופי חברתי-ציבורי ויסודן – בחישול הזיקה בין העם למקדשו מחד גיסא ובליכוד העם סביב ההנהגה מאידך גיסא, מאחר ותעניות על הציבור כולו יכול היה לגזור רק ראש העם, ראש המדינה – ראש הציבור. זאת ועוד, בסיטואציה כזו עשויה היתה המוסיקה, כבמעמדים ציבוריים אחרים, לתפוס מקום מיוחד ולשאת אופי מיוחד. פרשה זו תידון בסעיף הנוכחי.
אף תענית הציבור מקובלת היתה בתקיעה, אך הפעם החצוצרה היא-היא שבלטה ואף השופר היה מיוחד. לתמונה זו קורעת המשנה חלון כדלקמן: “בתעניות (ציבור, שהיו תוקעים בהן) בשלזכרים (כך בטקסט) (תוקעים בשופרות של אילים), כפופין ופיהן מצופה זהב, ושתי חצוצרות באמצע (שניים תוקעים בחצוצרות ומימינם ומשמאלם עומדים שניים ותוקעים בשופרות)). שופר מקצר וחצוצרות מאריכות (בשם מימדיהן) (מפני/ללמד) שמצוות היום בחצוצרות” (ראש השנה ג’ 4).
אף כאן נראה דיונם של החכמים אודות כלי התקיעה כמצביע על ההנחה, שלקראת שלהי ימי הבית נעשו ניסיונות לאמץ מנהגים מסויימים ולהופכם להוראה מחייבת. ומכאן שלפנינו היבט נוסף למידת התארגנותה של המוסיקה המקדשים.
יש רגליים לשער, הגם שאין לכך תיעוד מוצק כדבעי, כי סדר התעניות אשר ערכו במצפה, קודם למרד החשמונאים, שימש דגם לסדר תעניות בהמשך ימי הבית השני.
סדר תעניות שמצא הד במקורות העלה שלושה יסודות: א- התקיעות של הכהנים; ב- מענה הציבור בדמות התיבה: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, כתופעה שנטועה היתה היטב בנוף המוסיקלי של המקדש; ג – “חזן הכנסת” כממונה, כאחראי על כל הטקס. הוא שהורה לכהנים מתי לתקוע, הוא שקיים אישית את התפילה ודאג למענה הציבור.
דמותו של “חזן הכנסת” לא היתה ברורה די צרכה, ואף שנבקש לעמוד על אופי תפקידיו בהמשך העבודה (בפרק שידון במוסיקת בית הכנסת), נאמר כאן, כי יש חוקרים שלא ראו כל קשר בינו לבין המוסיקה, ולעומתם אחרים שסברו שקשר זה אכן היה קיים.
כך או כך, ראוי לפחות להדגיש, על פי עריכת השוואה בין המשנה לבין ברייתא תלמודית אודות ה”עובר לפני התיבה” בסדר תענית, שבין תכונותיו הנדרשות אנו מוצאים: “ויש לו נעימה וקולו ערב” (תלמוד בבלי תענית ט”ז עמ’ א). אין ספק שנוהג זה נמשך מן המקדש בחינת גזירה שווה בין “חזן הכנסת” לבין ה”עובר לפני התיבה”.
באשר לטקס עצמו, יש הגורסים כי הטקס לא התקיים כלל במקדש, אלא בשערי מזרח ובהר הבית. ואחרים טוענים כי אכן זה החל בתהלוכה חגיגית בהר הבית, זו שהגיעה עד לשער מזרח, ורק שם התקיים הטקס. כלומר, נערכה התפילה שהכילה ארבעה או ששה קטעים ולאחר כל קטע תקעו הכהנים בחצוצרות ובשופר, והציבור ענה במענה ויתכן שאף השתחווה.
אף כאן, בטקסי תענית הציבור, אנו עדים לאפקטים מוסיקלים שונים, כאלה אשר נסקרו למעלה. אולם, כבכל חג או מועד טקסי שהתקיים בבית המקדש, התייחדו אפקטים אלה בסממנים מיוחדים פרי המעמד המיוחד.
ד. תקיעות נוספות
הזכרנו כבר את התקיעות של הכהנים הבאות להודיע על כניסת השבת ועל יציאתה. נוסיף כאן את העובדה, שעיבור השנה וקידוש החודש בבחינת טקסים שמשכו צופים רבים ונערכו בבית הדין הגדול שבירושלים, היו כרוכים בתקיעה בשופר ובמענה העם. הגם שאין מדובר, כגון בראש השנה, ביום הכיפורים ובתעניות ציבור, באפקט מוסיקלי גרידא, גון בשימוש כלי הזמר של הלויים, הרי בסופו של דבר התקיעה בשופר או בחצוצרה ומענה העם שלובים היו במידה לא קטנה במוסיקה, או בצליליות המגוונת שבקעה במקדש או בירושלים גופה.
ה. מענה העם במקדש
נושא זה כבר הועסק באחד הפרקים הקודמים. בסעיף זה נייחד את הדיבור אודות בעייתיות מסוימת שהתייחסה למענה במקדש.
מענה העם במקדש התחבר ליציאת הכהנים אל המעלות על מנת לברך את העם, בזמן הניסוך, בשיתוף עם מקהלת הלויים ובמענה לשירי ה”הלל”, בהם סיימו הלויים את שירתם.
המקורות הדגישו כי אין עונים במקדש “אמן” אלא במטבע הארוך של “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, או במענה ארוך אחר דומה. מקורות אלה כרכו את המפנה, את המעבר ממטבע קצר למטבע ארוך במפעלו של נחמיה, אולי בבחינת אמת היסטורית או שמא לפני תליה באילן גבוה?!
דומה שפרשה זו התעגנה בנסיבות שלהי ימי הבית, מן המקדש ההירודיאני ואילך, או במלים אחרות: שינוי שהחל בימי נחמיה, לבש צורה ופשט צורה במשך ימי הבית השני עד להתנסחותו הסופית לקראת שלהי ימי הבית, ויסודו של שינוי זה נעוץ היה בהיבט משמעותי ועמוק של הקדושה המיוחדת שבעבודת המקדש.
עשוי הדבר להתפרש אף על רקע התפתחות מוסד בתי הכנסת, שהרי ה”מענה” בדמות “אמן” אפשרי היה אך ורק ב”גבולין”, קרי – מחוץ לירושלים, בבתי הכנסת. והרי ידוע שתחילת התפתחותו של מוסד בית הכנסת נעוץ היה בראשית ימי הבית השני. שמא בקשו חכמים לגדור גדר בין בית המקדש לבין בית הכנסת, ובעיקר, כך דומה, כאשר מרכיב דומיננטי בא לידי ביטוי בדמות מענה הציבור, כחוליה חשובה שקשרה בין העם למקדשו.
ז – “תודות”
שרידי טקס התודות ננעצו במפעלו האדיר של נחמיה כטקס מסורתי שנערך בירושלים. המשנה מספרת על דין אחד לטמא שנכנס לעזרה שבמקדש ולנכנס לתוספת שנוספה אחר כך כששניהם חייבים בקרבן, ועל פי סנהדרין של 71 חברים אף בשתי תודות וב”שיר”, “ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם” (שבועות ב’ 2).
פרשה זו מתבארת בתוספתא כשתי תודות שערך נחמיה בירושלים ושמטרתן היתה לקדש את החומות ולטהרן, והשיר הנזכר לעיל במשנה הוא כאותו השיר שהלויים ליוו את שתי התודות וניגנו על כינורות, נבלים ומצלתיים “על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים” (תלמוד בבלי שבועות ט”ו עמ’ ב). והמזמור שהושר לקוח היה מתוך מזמורי תהילים (מזמור ל’ במיוחד).
קרוב לוודאי שטקס זה היה דומה לטקס שנערך במקדש בימי נחמיה. כלומר – סביב החומה החדשה (חומת אגריפס) אל ירושלים גופה, לאורך סמטאות העיר. טקס זה קיבל מימד מיוחד על ידי האפקט המוסיקלי האדיר וניתן רק לדמיינו נוכח תושבי העיר וסביבותיה.
לסיכום עד כה – בתקופה זו התארגנה מוסיקת המקדש, התגבשה והתמסדה בדמות הזיקה לקרבנות התמיד היומיומיים, למינויים המוסיקליים, להוראות המוסיקליות, לגיבוש מעמד הלויים ואבחון סופי למשימות הכהנים ולהצגת הכלים והאביזרים המוסיקליים השונים. נוצקה הזיקה בין המוסיקה לבין החגים השונים בבחינת הדדיות מעניינת, כשזו מחשלת את הקשר בין העם למקדשו. כמו כן היינו עדים להופעה מעניינת של כלי המוסיקה השונים, כנראה בקומפוזיציה מיוחדת.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
ראוי לציין כי נבחרה המילה “שופר” כדי לציין סופרלטיביות ברורה בזיקה לכלי המוסיקלי המקודש כגון הוד והדר, פאר, נוי ועוד ממין זה. כלי זה שמציין את מקורו מהיעל שבאזורים המצוקיים אשר ביהודה ממש בקרבת ההתיישבות הדרומית שבמדבר יהודה. ואין זה משנה מה קדם למה, שם הכלי המוסיקלי או הצד הסופרלטיבי שלו, בפשטותו ובקדושתו