סיקור מקיף

מתענים או נהנים? איך הפך יום כיפור מחג מחולות ליום תענית

בתקופות שבהן היו המקדשים קיימים, אף אחד לא צם ביום הכיפורים, זה אפילו לא כתוב בתורה. המנהג החל רק מאות רבות של שנים לאחר מכן – בתקופת התלמוד המאוחרת

פסל הכוהן הגדול ליהודה בסגנון הברוק, כנסיית סיינט ניקולס בבריסל, בלגיה. צילום: <a href="http://www.shutterstock.com/gallery-81669p1.html?cr=00&pl=edit-00">Renata Sedmakova</a> / <a href="http://www.shutterstock.com/editorial?cr=00&pl=edit-00">Shutterstock.com</a>
פסל הכוהן הגדול ליהודה בסגנון הברוק, כנסיית סיינט ניקולס בבריסל, בלגיה. צילום: Renata Sedmakova / Shutterstock.com

יום הכיפורים, זה שחל בי' בתשרי, הינו חג ומועד קדמון, מקראי לחלוטין, המקודש מכל חגי ישראל ומועדיו, אלא שבמהותו מתקיימת לכאורה סתירה בין ההתענות להתענגות, מה שמוכיח את העדר האחידות בנושאי הלכה ומינהג בכלל, ומה שמאוד מקובל בעידן הקדמון מחד ועל שינויי נוסח ווכחנות חתימתית באשר לכתבי הקודש – המקרא, וספרות חז"ל שבאה לאחריה.

המקרא דורש מהציבור להתענות באותו יום, ככתוב: "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו בו" (ויקרא טז, 29), ומדוע? ועל כך משיב הפסוק הבא: כדי לזכות בטהרה ובכפרה מכל החטאים.

אפשר לכאורה לכלול את הצום במסגרת אותה התענות אלא שהמקרא אינו מורה כן באופן מפורש. ולו רצה לא חסרו לו המלים הכרוכות בהוראת הצום.

האם המשנה מפליגה ומתייחסת לראשונה לנושא הצום? הבה ונראה. במסכת יומא המוקדשת כולה ליום הכיפורים מפליגה המשנה בתפקידיו המקודשים של הכוהן הגדול ביום זה, אין ולו רמז קל שבקלים על אודות הצום וזאת למעט רמז מפוקפק שממעט הכהן הגדול לאכול הרבה לפני יום הכיפורים, "משום שהמאכל מביא לשינה" (יומא א' ד') ועוד "מציקים" לו בכמה הוראות שחלילה אם ירדם בלילה על משמרתו.

ובהמשך מתפלמסים החכמים גבי נושא הצום ושאר מנהגי התענות, כאשר רובם מתנגדים לכך למעט רבי אליעזר התומך בכך.

מנהג הצום ושאר האיסורים כגון סיכת הגוף בשמן, רחיצה, נעילת סנדל העשוי עור ותשמיש מיטה (היינו יחסי אישות) מופיע באופן מפורש ומחייב מלאחר סיום ניסיון המרד של בן כוסבה והעברת נקודת הכובד מיהודה לגליל, והוראה זו מתקבעת בתקופה המאפיינת את שלהי המאה השניה לספ' או את המשכה של המאה הבאה אם לא למעלה מזה. ובמקום אחר, כאילו בכדי לשקף את המחלוקת בין החכמים, חברי הסנהדרין, מציינים את יום הכיפורים דווקא כיום-טוב משום תהליך המחילה לחטאי העם ובעיקר לחטא הקדמון של פרשת העגל במדבר.זאת ועוד, במקורות חז"ל נתפס יום הכיפורים כיום חניכת הכהונה הגדולה והמקדש, לומר – יום קדוש המשול התענות והסתגפות,ללמדך עד כמה עמוקה היתה המחלוקת בין חברי הסנהדרין בעניין הלכות יום הכיפורים, מטרתו ומהותו.

יתירה מזו, על כך פרסמתי בזמנו מאמר ב"הידען" בעניין ריקוד הבתולות כמינהג מקודש שהתנהל בחברה היהודאית כמו-גם בתרבויות עתיקות בעולם של יום אחד בשנה המוקדש לזיווגים בין פנויים ופנויות, כאשר המקדש (כן-כן, המקדש) בשילה שימש מעין אכסניה סקראלית וגיאוגרפית לקיום מינהג זה – קרי מחולות הבתולות על מנת למצוא חתן ראוי. התאריך אינו נקוב במקרא, אולם יש בו רמז כרונולוגי מעניין.
רמז זה נקלט בתקופת בית שני ולאחריו בקרב חברי הסנהדרין שציינו, לא-פחות-ולא-יותר, את יום הכיפורים יחד עם יום ט"ו באב כימים טובים במיוחד שלא היו כמותם בישראל –כך כלשון המקור (ימים-טובים להזכירנו אינו ביטוי סתמי אלא ריבוי של יום-טוב מקודש), שבו היו הבתולות מרקדות, מחוללות בכרמים על-מנת ללכוד חתנים פוטנציאלים, אף בדברי שיר ומנגינה. ולהזכירנו שמדובר ביום הכיפורים של ימי הבית השני ולאחר החורבן.

הבנות היו לבושות בלבן, ואין הדבר ייקל בעינינו. ומדוע? ובכן ביום הכיפורים היה הכוהן הגדול אחראי אישית על כל הנעשה בבית המקדש. ועבודתו המקודשת, היסודית, הזהירה והמדוקדקת היתה המסד להיטהרות הציבור, ולא בביתו של כל פרט אלא אך ורק דרך המקדש בבחינת צנטרליזם סקראלי מובהק. והכוהן הגדול היה לבוש בבגדים לבנים, אולי בהקשר ללבושן של הבנות הפנויות, המחוללות, שרקדו באותו יום ממש. מעניין דכולי עלמא לאו פליגי.

רב עטוף טלית תוקע בשופר במוצאי יום הכיפורים. איור: לירון פאר, shutterstock
רב עטוף טלית תוקע בשופר במוצאי יום הכיפורים. איור: לירון פאר, shutterstock

אחת הפעולות החשובות שביצע הכוהן הגדול בליל יום הכיפורים היתה תרומת הדשן שעל המזבח, ומי זכה מבין הכוהנים לתרום את התרומה? זה אשר סיים את המירוץ משער שושן ועד לחללו המקודש של המקדש (כ-120 מ'), כאשר המרחק בין המנצח ל"נושף בעורפו" חייב היה להיות לפחות בטווח של ארבע אמות, היינו שני מ' ועשרים ס"מ. מקורה של ריצה זו היה בספורט ההלני באולימפיה (על כך כתבתי באחד מרשימותי ב"הידען").

אז מה היה לנו עד עכשיו: דממת המקרא לגבי הצום, מחלוקת בין חכמים בתקופת בית שני ולאחר חורבן הבית בעניין מנהגי ההתענות ביום הכיפורים, כלומר בין המקלים למחמירים, כשהמקלים היו בדרך-כלל הרוב. וכי הצום נקלט בתקופת התלמוד המאוחרת יותר.

ובמקביל, לצד ההתענות פה ושם, אנו מוצאים תופעות "מוזרות" הרחוקות משהו מהמהות המקובלת בימינו לגבי איך אנו מגדירים את מנהגי יום הכיפורים, כגון ריקודי החיזור (מפגשי הפו"פ של פעם) ותחרות הריצה היישר אל תוך בית המקדש.

את נושא הצום בסרגל הכרונולוגי ההיסטורי של העידן הקדום נוכל לחלק לארבעה חלקים – ראשית – אי-בהירות מוחלטת בתקופת המקרא, ובוודאי שבית המלוכה היה מרוחק מכך מרחק מזרח-ממערב. שנית – בתקופת בית שני תפסה הכהונה הגדולה, למעט עידן המשפחה החשמונאית, שאף שם התברג המנהיג לדרגה מכוונת, פוליטית משהו, של כהונה גדולה, מקום מרכזי בחיי הציבור, ועל כן כל נושא הכפרה וההיטהרות נזקק ונסמך למקדש ול"כוכבו" – הכוהן הגדול, והציבור מצא עצמו מנוטרל ופסיבי בעניין מנהגי יום הכיפורים. שלישית – מלאחר החורבן, כאשר העדר המקדש הביא להתמוססות מוסד הכהונה מזה ולצמיחת מעמד החכמים, חברי הסנהדרין מזה, כשמליבתם צמח והתחזק מוסד הנשיאות. החכמים הרשו לעצמם מידה של פררוגטיבה, כשמחד התבדר והתפזר מרכז הכובד המקדשי לישובים הקהילתיים הפזורים, כשרבים וטובים "עשו שבת לעצמם", ומאידך ביקש המרכז – ביבנה , לשמור על כבודו וסמכויותיו, אך כשל ברוב המקרים, וכתוצאה מכך לא נהגו כולם במטבע מנהגי אחיד גם לגבי יום הכיפורים. רביעית – מלאחר מרד בן כוסבה, כשהמרכז נודד צפונה, לאושא, מנסחים חברי הסנהדרין ובראשם הנשיא רבן שמעון בן גמליאל לעגן ולבסס אותם איסורים המופיעים במשנת יומא, ובכלל הנהגת הצום ביום הכיפורים, כפי שעולה מן התוספתא.

היתה זו מעין ביקורת אימננטית, כמו גם ביקורות נוקבות אחרות, כנגד התעוררות המרידה ברומאים, כשבן כוסבה הציג עצמו כמלך המשיח והיתה סכנה להפיכה רבתי בכלל החוקים והמנהגים, כתוצאה מכך התעשתו מספר חכמים וקבעו מחדש את חמשת האיסורים של יום הכיפורים, והראשון שבהם היה איסור אכילה ושתיה, אם כי פרסו חברי הסנהדרין לא מעט הקלות בנושאי אותם איסורים. רביעית – רק בשלהי התקופה התנאית וראשית האמוראית נודעה הפסיקה המחייבת של צום ביום הכיפורים, כנראה בהכרעתו של גדול נשיאי ישראל בעידן הקדום, הלוא-הוא רבי יהודה הנשיא.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

34 תגובות

  1. בס"ד
    השלום והברכה,
    קראתי את מאמרך. באמת, כמה פעמים.
    ובאתי להוסיף על קודמיי.
    משתקף ממאמרך, שאתה משתמש בדבריך ובדברי חכמים כקרדום לחפור בו, על מנת למצוא "ספקות" ו- "סתירות" בדברי תורה ובדברי חכמים.
    אלא, שבדבריך ובאופן בו אתה עושה כן, אתה כורה בור דווקא לעצמך.
    אתה מתעלם מעובדות, אתה מתעלם מדברים המופיעים במקורות ושאותם או חלקם אתה מבקש לצטט.
    או בקיצור, בפעם הבאה, תדייק.
    בברכת שבת שלום (או לבטח מבחינתך, סופ"ש נעים).
    אסף חיים פרייס

  2. שלום ד"ר שורק,
    בענין מאמרך מתענים או נהנים.
    בענין עינוי נפש, ראה דעת מקרא ויקרא טז כט.
    בענין המחוללות ראה כתבי ר' אברהם אפשטיין ח"ב עמ' ט-י.
    בברכה,
    נריה

  3. המילה תענית נפש מתוארכת לדעתי לכל המאוחר 1000 לפנה"ס. אם מקבלים לפי דרך המחקר המקראי המדעי את התפיסה שחלק מעם ישראל מקורו במצרים וחלק באור-כשדים (מקובל גם על פרופסור פינקלשטיין זוכה פרס דן דאור), ובארץ הם התאחדו והתפלגו חליפות: ממלכת ישראל ויהודה נניח. לפי החקר החילוני יצר יאשיהו את הקודקס המיתולוגי דברים ב 622 לפנה"ס כדי לתבוע בעלות על בלעדיות הקרבת קרבנות בירושלים ולא פיצולה למחוזות כגון האתר בתל-מגידו שבו עלו לרגל (רגל היה אל). מגילות קדומות הרבה מזה היו בידי הכוהנים שלו כשהגדיר את ספר דברים.
    החלק שלא ניתן להוכחה היסטורית מדעית ברורה, וכאן אני מביע את אמונתי אך לא דיעה ברורה מדעית, הוא שהיה קודקס לא רשמי מיתולוגי עם יסוד אמיתי לחלק העם שיצא ממצרים וזה מתארך את הנוהג לפחות ל 1500 לפנה"ס. יציאת מצרים לא נמשכה כנראה 40 שנה, אלא אולי כ 400 שנה, ועשרת המכות התפזרו על תקופה ארוכה. אך יש מקורות היסטוריים מצליבים לתורה, על עם צבאי בשם חבירו שכבש את מצרים לכ 200 שנה ומכאן השם עבירו ומכאן עברי. השמות אברהם, יצחק ויעקב מתועדים בהירוגליפים במצרים, והפלא ופלא גם "הצילני נא" ולא בתורה. גם יוסף שר אוצר אשר לפרעה סתי מתועד בהירוגליפים.
    אותו עם חבירו הורד בדרגה לבנאים וגורש ממצרים. יש גם עדות על אביו של תות-ענח אמון שניסה לבצע מהפכת אמונה באל אחד אמון אל השמש, במצרים. המהפכה נסתיימה במרד. ייתכן שאותם מאמינים באל אחד מצאו עצמם מגורשים לכיוון כנען.

    גם לפני חתימת המשנה ע"י רבי יהודה הנשיא והתלמוד אחריו שנוצר באזור 298 לספירה, היו מגילות קיימות הרבה לפני, עוד מימי כנסת הגדולה וסנהדרין, אך כשהקודקס נחתם, נוצרת ספרות אחת מחייבת ונשללות כל הגרסאות שהיו בבבל, ובארץ.

  4. חברים. אני חולק. המילה תענית היא נרדפת בתנ"ך לצום. הראיתי כבר שמישעיה 735 לפנה"ס המילה צום מוזכרת. עכשיו המילה תענית. אני בחור חילוני, המאמין בהפרדה מוחלטת דת ומדינה אבל מאמין בבורא.

    ויקרא כג כו-לב
    וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…

    וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם…
    במדבר כט ז-יא

    ומה שאמרתי על הקרבת קורבנות אכזרית. השעיר לעזאזל שנזרק מההר
    וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל… וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם, אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה..

    מטרתו של היום כמוגדר בתורה:
    "…כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ

  5. לניסים,
    אברהם כמובן צודק.
    התורה היא חמשת החומשים הכתובים בספר תורה. שם אין את המילה צום. בשאר התנ"ך המילה צום והשורש צום מוזכרים כמה וכמה פעמים.

    דוד

  6. ניסים,אני מניח ש"הלו זה דוקטור",התכוון שבחמשת חומשי תורה לא מופיע השורש צום.
    כידוע, התנ"ך מחולק לתורה,נביאים וכתובים.

  7. החלטתי.
    יום כיפור כפי שהוא מוזכר בתורה, ובנביאים כולל צום.
    (בד"כ אני מאד נהנה עם כתבותיו של ד"ר שורק, ולכן הדברים נאמרים כחילוקי דעות כלפי
    אדם שאני מכבד מאד ובהיותי חובב גם היסטוריה, נעים לי מאד שיש פינת היסטוריה).
    החלטתי.
    בהיותי תומך ההשקפה המדעית בחקר המקרא, ולפי תיאורית המגילות המדעית, את הטקסטים של התורה אני מתארך לרפורמה של יאשיהו מלך יהודה 622 לפנה"ס (ספר דברים בעיקר) ואת הנביא ישעיהו בן אמוץ אני מתארך ל 735 לפנה"ס או 788 לפנה"ס לפי הדילמה ישעיהו הראשון או השני. כלומר לפחות 735 לפנה"ס היה לדעתי צום ביום כיפור וזה ימי בית ראשון. אין לי זמן, אבל אם חוקר מקראי ייכנס לתורה, הוא ימצא לדעתי גם צום, למרות שאני מסכים שעיקר החג הקדמון היה הקרבת קורבנות (די אכזרית), וכניסת כוהן גדול לקודש הקודשים, שהוכנס בשלשלאות, ע"מ למשוך אותו, כי לא תמיד הם יצאו משם חיים, ואמירת השם המפורש שנמנעו מלאמרו אחרת.

    לגבי התנ"ך ככלל לדברי אין בו הוכחה לקיום אלוהים, לזה אין הוכחה לדעתי.
    + יש בו עדות מאד מודרנית מלפני כ- 3000 שנה, שאין באף טקסט אחר, לאמונה באל אחד מופשט ורוחני. זה אם נתארך את התורה ליאשיהו 622 לפנה"ס ספר דברים, ונניח שבראשית היה כבר כמגילה לפני חתימת התנ"ך. אינני מתארך ליעקב המיתולוגי, כי אין לזה הוכחה מדעית.
    יעקוב אומר: קטונתי מכל החסדים…אשר עשית לעבדך. …הצילני נא. שפה מאד מודרנית וברורה, וחדשנית בעת ההיא.

    + באופן כללי: התנ"ך, המישנה והתלמוד נראים לי מקור היסטורי חשוב, ששורד ביקורות מעולות של פרופסור פינקלשטיין למשל שקראתי את חומריו.

  8. הלו, זה דוקטור?
    אני לא רוצה להתווכח עם מה שאתה אומר, אבל אתה מצליח להתווכח עם עצמך:

    1) כתבת "בתורה לא מוזכר השורש צום"
    2) כתבת " בלשון דוד המלך בתהלים (לה, יג) עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי."
    וכן "ובלשונו של ישעיהו (נח, ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? "
    וכן "בישעיהו (נח, ה) הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ."
    וכן "עזרא (ח, כא) וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל הַנָּהָר"

    אולי תחליט? 🙂

  9. הטקסט לא אלוהי לדעתי. אנושי לגמרי. הדגש בו על ספרותיות ופחות על היסטוריה והתיארוך בו מוטעה לעיתים.
    ובכ"ז הרבה מאד פרטים בו מתבררים בהצלבה ממקור חיצוני כנכונים.

    גם התלמוד (סידרה חכמים, ד"ר רב בנימין לאו בוגר אוניברסיטה עברית) שתיארוכו עד 298 לספירה, מכיל מידע היסטורי. למשל הסיפור על ישוע שאולי/כנראה מצביע על ישו מחוץ לברית החדשה. הפרטים בסיפור הנ"ל תואמים את התיאורשל ישו בברית החדשה, היחס עויין אך לא לגמרי. יש ביקורת עצמית של רבו של ישוע על החמרתו עם תלמידו.

  10. אנחנו מדברים על רב המכר של כל הזמנים -התנ"ך. בכל פעם חוקרים מטילים ספק בנכונות הטקסט, וכל פעם צצות ראיות שמפריכות את הניסיונות. בטקסט שמדבר על יעקב אבינו שהוא דמות מיתולוגיתנאמר:
    הנא אני עובר במקלי את הירדן, נחלקתי לשני מחנות, ירא אניאת אחי עישו, הצילני נא.
    עדות בת 4000 שנה לפחות לאמונה אישית של אדם פשוט אל אחד.
    אין עדות כזו כל כך מוקדמת,שלא ניתן לטעות בכנותה.

  11. בכל יום כיפור אני קורא את הפרשה בתורה שבה מתואר יום כיפור ואת סדר העבודה בבית המקדש והמידע בכתבה לא בטוח תואם את הטקסט המיקראי. מבחינתי מדעית הטקסט בין 3000 שנה לפחות, מגילוי ספר דברים ע"י מלך יהודה והרפורמה במקדש. ייתכן ואני טועה ובכ"ז גם ספר ישעיה: הלא זה יום צום אבחרהו.
    פתח חרצובות רשע והתר אסירים לחופשי. ביקורת הנביא על הקפדה יתירה במצוות העשה של יום כיפור לעומת אדם לחברו.

    לגבי נכונות הטקסט המקראי. פרופסר שהיה מכובד עלי מאד בתל אביב הוציא ספרים על קטנותם של דויד ושלומה כמלכים והנה נמצאה מצבת הגולן ובה מוזכר בית דוד ברמת הגולן.ואם שמע בית דוד הגיע לשם אז דוד פחות שליט עירוני ויותר שליט מדינתי.

  12. אם רוצים לחזור לימים ההם.אני סבור שממשלת ישראל צריכה לפרק את גשר העץ שמוביל להר הבית.ולהנות גשר מרשים מאבן ,אשר ינגיש את הר המוריה,לכל אדם.( גם נכה).

  13. כאדם הגולש באתר הידען להתעדכן בחדשות המדע אני מצפה למצוא מאמרים הכתובים בהגיון והתואמים למציאות. הבה נבחן מאמר זה.

    המחבר קובע בכותרת:
    "בתקופות שבהן היו המקדשים קיימים, אף אחד לא צם ביום הכיפורים, זה אפילו לא כתוב בתורה. המנהג החל רק מאות רבות של שנים לאחר מכן – בתקופת התלמוד המאוחרת".
    יש פה 3 טעויות.
    האם זה אכן לא כתוב בתורה? האם זה בודאות לא כתוב בתורה?
    ואילו זה לא היה כתוב בתורה, האם נבדק אם זה לא נכתב מאוחר יותר אך הרבה הרבה לפני תקופת התלמוד המאוחרת?
    וגם אילו זה לא היה כתוב. הניתן להסיק מכך בודאות שלא צמו עד אז – שלאורך כל הדורות לא פירשו את דברי התורה כחובה לצום, אלא רק בתקופת האיזכור שמצא המחבר?

    המחבר מבאר במאמר את מקורות מסקנותיו:
    "המקרא דורש מהציבור להתענות באותו יום, ככתוב: "תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו בו" (ויקרא טז, 29)… אפשר לכאורה לכלול את הצום במסגרת אותה התענות אלא שהמקרא אינו מורה כן באופן מפורש. ולו רצה לא חסרו לו המלים הכרוכות בהוראת הצום".
    המחבר מבין איפוא שיתכן שניתן לפרש את אותו עינוי כצום, אלא שלטעמו רצוי היה שהמקרא ינסח זאת באופן שונה – באופן יותר "מפורש".

    הכשלים בלוגיקה זו:
    א. השפה מתפתחת, לשון התורה שונה מלשון חז"ל ושונה מלשון זמנינו. ומנין הקביעה שאין משמעות המילה עינוי בלשון התורה – צום? תכף נראה שאכן כך הוא, והמילה צום אינה נמצאת בתורה.
    ב. לו גם היה זה ניסוח מעורפל יותר, וכי ניתן לחייב את המשורר באיזה אופן להתנסח? ואולי הוא מעדיף להתנסח ברמז – ובאופן שהיה מובן לאנשי דורו לכל הפחות?
    ג. לו גם היה זה ניסוח מעורפל, האם ניתן לקבוע משום כך בודאות שלא צמו, ולא פירשו את האיסור כצום, רק משום שהמחבר החליט לפרש זאת אחרת?

    ועתה נבחן את העובדות.
    איך אומרים לצום בלשון התורה? בתורה לא מוזכר השורש צום, אולם מוזכר בדברים ח, ג: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, כבר בתורה עצמה מפורש איפוא הקשר בין עינוי לבין רעב. וגם בלשון חז"ל ועד היום – המילה תענית גזורה מהשורש עינוי.
    ועוד יותר ברור ומפורש בלשון דוד המלך בתהלים (לה, יג) עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי.
    ובלשונו של ישעיהו (נח, ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? – עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?
    וכן בישעיהו (נח, ה) הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ.
    ובלשונו של עזרא (ח, כא) וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל הַנָּהָר אַהֲוָא לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ.
    בכל הפסוקים האלו מפורש שעינוי הוא צום, וכל אלו היו זמן רב מאוד לפני התלמוד, או התלמוד המאוחר.

    דוד

  14. אלמנטים רבים ביהדות כפי שהיא מוכרת לנו היום נכתבו בתקופת המשנה 0 עד 600 לספירה
    זאת מכיוון שהמשנה והתלמוד עשו סדר חשוב וגם הביאו את התורה שבע"פ לכתב, וליהדות העולם.
    היהדות התקדמה המון במהלך 1000 שנים הראשונות ואין שום חדש או פסול בזה שבהתחלה לא קיימו חלק מהחוקים וזה בגלל שרבים לא ידעו או הכירו אותם. השאלה הגדולה היא האם היהדות יכולה דתע להתאים את עצמה גם לעולם המתקדם החדש של יהדות דורות העתיד.

  15. אפרופו כפייה ואלימות, זרקו היום אבן מישוב מסורתי על הרכב של קרוב שלי שחזר לביתו בכביש בינעירוני.
    אלו הן לא דרכי התורה! אלו קיצונים בורים ועבריינים שהשתלטו על הדת! ושאר חבריהם לדת שמגבים אותם, נותנים להם קול ובמה ומצדיקים אותם, מתסיסים ומסיתים את השאר ועוד יוצאים בטענות ציניות של אנטי-ליברליזם נגד כל מי שמקיים דיון משכיל על המקורות ושלא מתנהג בקיצוניות כמוהם…
    לאן הגענו?!!!

  16. "האם המשנה מפליגה ומתייחסת לראשונה לנושא הצום? הבה ונראה. במסכת יומא המוקדשת כולה ליום הכיפורים מפליגה המשנה בתפקידיו המקודשים של הכוהן הגדול ביום זה, אין ולו רמז קל שבקלים על אודות הצום וזאת למעט רמז מפוקפק שממעט הכהן הגדול לאכול הרבה לפני יום הכיפורים, "משום שהמאכל מביא לשינה" (יומא א' ד') ועוד "מציקים" לו בכמה הוראות שחלילה אם ירדם בלילה על משמרתו.

    ובהמשך מתפלמסים החכמים גבי נושא הצום ושאר מנהגי התענות, כאשר רובם מתנגדים לכך למעט רבי אליעזר התומך בכך."

    תגיד,אתה רציני?אתה אשכרה כתבת את זה? לא יאומן…רבי אליעזר *מקל* בכמה פפרטים (שבכלל לא קשורים לצום)וחכמים לא מסכימים איתו על ההקלות האלו. הנה הטקסט של המשנה שעוסקת בצום במסכת יומא:
    ח,א יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר; וחכמים אוסרין. [ב] האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעניתה, והשותה במלוא לוגמיו–חייב. כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו; האוכל והשותה, אינן מצטרפין."
    לא מובא שום מחלוקת במסכת יומא על עצם הדין של הצום אלא על פרטים כאלה ואחרים,הנה הטקסט של מסכת יומא במשנה,הפרק האחרון עוסק בדיני הצום:http://www.mechon-mamre.org/b/h/h25.htm

  17. לכל המגיבים הדתיים
    המאמר כולל עובדות, וכלל לא נועד לקריאה של דתיים. אתם שוב נוגסים בעץ הדעת, ומצפונכם מציק לכם?

  18. לכל המגיבים פה: כן לא נעים לשמוע את האמת, במיוחד אם היא מתנגשת עם האמונות שגדלתם עליהן. אתם יכולים מהיום עד מחר להתאים את המציאות לאמונה שלכם, לדבר על הזוהר, ספירות ושאר חרטבונות. אבל זה לא יעזור לכם. זכותכם להאמין במה שאתם רוצים אבל אל תחשבו שזו המציאות זה הכל.

  19. אנשים המציאו חוקים, ואנשים אחרים נולדו לתוך מערכת החוקים הזאת, וכיום עדיין חיים לפייה.
    אין שום דבר רע בזה, בסופו של יום דת אמורה להיות בחירה בעורך חיים מסוים, אבל למה
    תמיד זה מגיע ל"אני צודק, אתה לא" ? כל עוד אתה לא עושה רע לאחר, אתה לא יכול לחטאות.
    למעשה את כל התורה ניתן לסכם במשפט חכם אחד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

  20. אני כל הזמן צופה בכתבות שלך ובכל מקום אתה מנסה להתעלם מתורתנו ,ונתלה לסמלים חסרי ערך ואחיזה במציאות
    לכן המון אנשים לא מגיבים ולא רק שגם אמונות אחרות כגון בני דודנו הישמעלים שמחים בכתבים שלך ובזה הם חושבים שדתם אחת ויחידה. והצעה לי אישית לך תנבור באיסלם ובנצרות כי כאן יש לך יותר מדאי חופש דיבור.

  21. אבי,
    ביקורת?? והיא אמורה להיות מדעית? אם כך יש פה כמה כשלים מדעיים רציניים ביותר וזה אי היסטוריזם, פרשנות שגויה וחוסר הכרה בסיסית של המקרא. כתבה דיי הזויה ומגמתית…

  22. כזה גיבוב של שטויות לא קראתי המון זמן. אם התורה כותבת לענות, צום זו פרשנות די ליגיטימית לציווי הזה (כאילו תענית, דה!) וכנראה שזה היה כל כך אובוויס שזה לא הוזכר לפני כן.
    בחרת להאמין באלוהי ישראל, אז תצום ואין כאן מקום לפרשנות המעוותת שלך
    בחרת שלא להאמין, אז אין טעם לצום, לא משנה מה עשו או לא עשו לפני אלפיים שנה

  23. מחמוד אחד מהמאפיינים של ליברליזם היא ביקורת, כולל ביקורת עצמית. וחוץ מזה, הכתבה עוסקת בסקירה הסטורית של עובדות. איפה יש בכך תקיפה על היהדות? אם היינו רוצים לתקוף יש מספיק כפיה דתית בהווה שצריך להפסיק אותה.

  24. חוסר הבנה טוטאלית של כותב המאמר .
    נכנס קצת יותר עמוק דרך הזוהר ביהדות יש עשר ספירות הספירה שבה אנחנו נמצאים היא ספירת מלכות כבית המקדש היה קיים עם ישראל היה מחובר ל 6 הספירות שמעל ספירת מלכות לאחר שחרב בית המקדש נותקנו מהספירות העליונות. זאת אומרת המערכת הרוחנית אז ו היום היא לא אותו הדבר בכלל.

    דרך אגב פעם גם לא היה תפילות ביהדות והיו מקריבים קורבנות בבית המקדש אך אחרי שבית המקדש חרב עם ישראל פתח את התפילות במקום הקרבת הקורבן המאמר הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו"

  25. סוקרטס: אני משתמש בשמי האמיתי. ואתה באמת הוגה דעות??
    בעניין הרצל-אוגנדה, הריקוד היה באזור שנקרא "קרמוג'ה" שהוא אזור מדברי כמעט בלי אוכלוסיה, על גבול אוגנדה-קניה. האנגלים (לא הרצל) רצו לדחוף אותנו בדיוק לאזור ההוא.

  26. מחמוד
    למה אתה דואג לאשש את הסטיגמה שדת שקול לחוסר מחשבה? אף אחד לא תוקף אף אחד במאמר. אבל תמיד יש איזה דתי שלא יבין …..

  27. איזה כיף,עוד כתבה שתוקפת את היהדות. אנשים גענים חולניים, אתם אמורים להיות ליברליים וסובלניים? לכו תמצאו חיים.

  28. ריקוד הבתולות לא היה מוגבל לתרבויות עתיקות. אני ראיתי ריקוד כזה באוגנדה לפני הרבה שנים.
    אבל היו הבדלים: לא כולן היו בתולות, הנוהג, כפי שהוסבר לי, היה שהריקוד מתרחש אחת לשנה. החל בבגרות מינית של הבנים והבנות הם נפגשים לריקוד ומוצאים בני זוג, אבל רק לשנה. רק לאחר כמה שנים הם יכולים להשאר זוג אם שניהם רוצים. גם מי שבוחר את בני הזוג הן הבנות. שני המינים רוקדים, בניהול המכשפים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן