הזיקה בין הפעילות הפולחנית והגופנית היתה ידועה בתרבויות הקדומות והחברה הישראלית-יהודאית לא היתה שונה כלל ועיקר מתופעה זו. הכהונה היתה צריכה, במידה מסויימת, להפגין מול הציבור חזות גופנית מרשימה כחלק אינטגראלי מהדימוי העל-אנושי שהיא שיוותה לעצמה.
ושוב, כמעין אתנחתא, ברצוני לטפל בנושא שכבר נידון קודם לפחות בשתי רשימות, והוא ההקשר הספורטיבי של מעמד הכהונה. ומדוע אני שותל רשימה זו דווקא כעת? מהסיבה שמדובר על מינהג שהחל אי-שם בתקופה ההירודיאנית, נמשך לאורך ימי בית שני ונסתיים, מן הסתם, בחורבנו.
הזיקה בין הפעילות הפולחנית והגופנית היתה ידועה בתרבויות הקדומות והחברה הישראלית-יהודאית לא היתה שונה כלל ועיקר מתופעה זו. הכהונה היתה צריכה, במידה מסויימת, להפגין מול הציבור חזות גופנית מרשימה כחלק אינטגראלי מהדימוי העל-אנושי שהיא שיוותה לעצמה. בתקופת ההשפעה ההלנית וההלניסטית, כאשר היסוד החזותי-גופני תפס מקום חשוב בהוויית האדם, היא לא פסחה על הכהונה במקדש היהודי.
לכוהנים היה מינהג “מוזר” שתעודתו נעוצה בספרות חז”ל: הללו היו מרימים חלקים מן הקורבן ומשליכים אותם באויר ואחר-כך קולטים אותם בזרועותיהם. חלקים אלה היו כבדי משקל ופעולה זו נועדה להפגין את כוחם הפיזי של הכוהנים ולשדר בה בעת כי הם מורמים מעם, בבחינת בחירי-אל.
משנת יומא הדנה ביום הכיפורים מעידה על מצווה חשובה במקדש הנקראת בשם תרומת הדשן של הכנת המזבח להקרבה ושל ההקרבה עצמה, כשרק כוהנים מפורסמים היו זוכים בה. עם הזמן מספר הכוהנים התורמים גדל והלך ועל כן החליטו להסדיר את קביעת הכוהנים התורמים בדרך מוזרה, כמעט ביזארית, בדרך ספורטיבית, וכיצד? הקשיבו לדברי המשנה: “בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם, ובזמן שהן מרובין (הכוהנים שבקשו לתרום), רצין ועולין בכבש (של המזבח), וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה (לתרום), ואם היו שניהם שוין (ללא הפרש של ארבע אמות, כלומר מעט יותר ממטר אחד), הממונה אומר להם הצביעו! (כלומר, שלפו אצבעות מאחורי הגב ובעל המספר הגבוה של של האצבעות השלופות הוא המנצח בין השניים)” (יומא ב' א').
תחרות ריצה במקדש? אכן-אכן. לא תחרות שעניינה בקיאות בתורה או בהלכה, לא תחרות של בדיקת מיומנויות מקצועיות ואף לא תחרות של ייחוס בתי אבות. תחרות פיזית ממש, ובבית המקדש ובזיקה לאחד מימי הקדושה הברורים ביותר – יום הכיפורים. נשמע ביזארי? כנראה, ומאין הרעיון? אין לדעת, אם כי ידוע לנו ממינהגים קדומים, ששאלות שונות נחתכו על ידי תחרות כלשהי, נאמר ויכוח לגבי בעלות על חפץ או נכס, ולימים ה”אורדליה” בימי הביניים ואף ה”שלוף” במערב הפרוע של אמריקה. ההנחה שיכולה להתקרב מעט להבנת האירוע הנידון כרוכה בנוהג המיתולוגי היווני של הצתת האש במחתה האולימפית, הרבה לפני הטקסיות הממוסדת, כאשר המון המבקרים היה מוזמן להתחרות בריצה עד המזבח והמחתה, והראשון שנגע בה זכה בכבוד המקודש של הדלקת האש. ובל נשכח את מידת ההשפעה ההלנית-הלניסטית על החברה היהודית ובעיקר על הכהונה במקדש (וקשה שלא להיזכר ברפורמה ההלניסטית של יסון הכוהן הגדול בירושלים ההלניסטית של שנת 175 לפנה”ס ואילך).
ומה התחולל בבית המקדש? כנראה שקבוצת הכוהנים היתה מתייצבת על קו הזינוק בשער שושן, המרוחק כ-120 מ' מהמזבח. לאות הזינוק היו הכוהנים מפשילים את גלימותיהם ויוצאים לדרכם. הם היו עולים-מטפסים על ט”ו המעלות, חולפים על פני שער ניקנור, פורצים למקדש וממהרים למזבח. מי שנגע ראשון במזבח התכבד במימוש מצוות תרומת הדשן. ומדוע ארבע אמות, בבחינת “פוטו-פיניש” של פעם, כדי להבטיח שהניצחון יהיה ברור וודאי, והשופט היה ה”ממונה”.
אז מדוע, בכל אופן נקבעה התחרות הגופנית בין הכוהנים, מעבר לאותה השפעה הלנית-הלניסטית (לכאורה כמובן)? ההצלחה הספורטיבית נקלטה, כך דומה, כרצון האל, מעין אופן אחר של קידוש הטלת הגורל. בכל מקרה נאלצו הכוהנים להתאמן לפני התחרות, כזו שמשכה, כך דומה, קהל לא קטן, הן כדי לא לבייש והן כדי לזכות בתהילה.
מה קרה בתוככי המקדש, בקטע האחרון של הריצה? על כך מספרת המשנה: “מעשה שהיו שניהם שוין (ההפרש ביניהם היה קטן מארבע אמות) ורצין ועולין בכבש (של המזבח), ודחף אחד מהן את חברו ונפל ונשברה רגלו” (יומא ב' ב'). האוירה היתה איפוא מאוד מתוחה והשאיפה לנצח היתה כה גבוהה עד כי התנהלה בין השניים מין מאבק אלים, חד-צדדי, כפי שאנו עדים כדוגמתו בפעילויות ספורטיביות פה ושם עד ימינו אנו.
התוספתא אף מחמירה בעדותה ומספרת כי הכוהן-האצן המותקף “נטל את הסכין (שהיה זמין לעבודת הקרבנות) (ו)תקע לו (לחברו שהמעידו) בלבו …” (תוספתא יום הכיפורים א' 12).
כתוצאה מכך התכנס בית דין מיוחד וקבע כי מכאן ולהבא תיקבע רשימת הכוהנים התורמים בהגרלה שתתנהל ביניהם.
סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק
- חלק א' – סוף בית ראשון וגלות בבל
- חלק ב' – שיבת ציון
- חלק ג' – התקופה ההלניסטית
- חלק ד' – הכהונה במערומיה
- חלק ה' – הכהונה עושה שרירים
- חלק ו' – מתתיהו מתהפך בקברו
- חלק ז' – הכהונה מתחילה לאבד גובה
- חלק ח' – תקופת מלכות הורקנוס
- חלק ט' – הורדוס בוחש בכהונה
- חלק י' – הכהונה וישו הנוצרי
- חלק יא' – יש חיים אחרי הורדוס
- חלק יב' – הכהונה מתעסקת בבגדים
- חלק יג' – הלשכה לחשיפת שחיתויות
- פרק י”ד – הכהונה במי במול
- פרק טו' – הכהונה בפולחן השמש ובתרועת המלחמה
- פרק טז' – יוצאים להלחם ברומאים
- פרק יז' – המרד הגדול והכהונה
- פרק יח' – בלאגן טוטלי בירושלים
18 תגובות
כל הנאמר בתגובה 15 דלעיל , בהתבסס על אירועים חמורים כמו :
בתקופת בית ראשון, כאשר ממלכת ישראל המאוחדת התפלגה , המשך בטבח שעשה מנחם בן גדי בתושבי עיר שלא פתחו לו את שער העיר על מנת לקבל את פניו כמלך ישראל ( לאחר שרצח את שלום בן יבש )
ובממלכת החשמונאים : כמו הטבח שעשה אלכסנדר ינאי, במתקוממים על מעשה הגזל והעושק ( מלחמת אזרחים בלשון ימימו , נהרגו כחמישים אלף איש ), באמצעות שכירי חרב , שלא בחלו בנוהג רומאי אכזרי , וצלבו מאות ממנהיגי המרד .
בעצם אפשר לתמצת : לו הכהונה היתתה מקדישה מקצת הזמן בחשיבה וניתוח השינויים שמתחוללים בארצות אחרות , כמו ההתפתחות המדעית , הפילוסופית ועוד , בתקופת הדמוקרטיה האתונאית והסנט הרומאי ( שם גם פיתחו התייחסות מדעית למשפט ) , סביר להניח , שההיסטוריה היהודית הייתה טובה בהרבה , אבל הכהונה דאז לא רק שכשלה במחדל זה , היא נהגה בדיוק כפי שהתחולל אצל עמים אחרים שצמחו מאוד , ובמקביל התפתחה צמיחה פנימית של עושק וגזל , עד שקרסו , ודוגמאות רבות לא חסרות .
להחושב בעצמו שלום
תודה על תגובתך המקורית, המחוייכת/מעציבה והמרעננת משהו (ואין בכך משום שמץ של ציניות)
יחיעם
ושוב תודות ד”ר שורק!
ככל שלומד וקורא יותר על בתי קודשנו…הראשון והשני גם יחד …יותר ויותר מרגיש שא י ן מה למהר ולבנות ת’שלישי…
ואולי חייבים התנצלות הסטורית ותודה מאוחרת לנבוכדנאצר …וטיטוס קשישא?…שפטרונו מעונשם.
רק מלדמיין את ה”עסקונה” הרבנית שלנו וחביבי ש”ס למינהם כיום… תופסים עמדות בכירות בניהול המוסד הקדוש והמפואר הזה…והתקציבים…וועדות החקירה…הקבס עולה לי.
וכל זה כשהרב הגאון עובדיה-שפתיים ישק ,דומיו ועוזריו ושאר “הסגל הדיפלומטי של הקב”ה…,מנצחים על המלאכה…רוממות אל בגרונם,ידם האחת עוסקת בהכנת הקורבנות ,השנייה עמוק בקופה הציבורית…וואי…וואי…
הבה נשקול ונדון ברעיון שוב,אה? מה בוער…?
אני?….בחוץ!
פוי!
אין מדובר בסתם קרבן שהיו מדי פעם פקידים רומאים נוהגים לתרום למקדש, כמו גם למקדשים אחרים. מדובר, מה לעשות, בחיוב שרומא כפתה על כל נתיניה ברחבי האימפריום להקריב במקדשיהם קרבן קבוע לאלה רומא ולקיסר.
הפסקת הקרבן לקיסרות הרומית ולדאה רומא: יוסף בן מתתיהו – מלחמות היהודים ב’ טז ב ואילך. ספרות חז”ל גיטין נו ע”א-ע”ב; מיתוס קמצא ובר קמצא וגזירת י”ח דבר על ידי תלמידי בית שמאי.
ההגדרות של הרמב"ם טובות ונאות לתקופתו – מאות 12 ו-13, שהן, אגב, שנו מאלו של רש"י, בעלי התוספות ואחרים, ואין עניינן העידן הקדום, שבו מתעסק מאמרי. גיוון הדעות משקף את המדיניות של ,עשה לך רב".
לא שוללת?! וכיצד תסביר את הדיבר של לא תעשה לך פסל ומסכה … ואת טונות הביקורת של הנבואה המקראית, ואת ניסיונות הרפורמציה של אותם מלכים, ואת כל הכתוב בספרות החיצונית של ימי הבית השני. כולם יצאו בשצף קצף כנגד קידוש הסמלים והפסלים ולמעשה גם ספרות חז"ל ואילך.
העלה כמה פרשנויות שתרצה לגבי ריצת הכוהנים, אך אם תשלול את קיומה, תשלול למעשה את כל ספרות חז"ל. תופעה זו בעידן של השפעות יווניות-הלניסטיות ושל מקבילות ממקומות אחרים תתקשה לשלול את טיעוני.
הריצה אינה קשורה ביום הכיפורים. היא לא התנהלה כל יום אלא אחת לשבוע, לטובת ביצוע תרומת הדשן של המשמר הכהוני שהיה מופקד באותו שבוע על עבדת המקדש.
עייפים? האם צפו בטלוויזיה לילה קודם עד שעה מאוחרת? נו באמת?!
ברירת הכוהנים החזקים היא אכן הפועל היוצא של הנוהל המדובר, וזאת בעקבות השפעת התרבות ההלניסטית ואין לך פשוט מושג עד כמה זו חדרה אל ורידיה של האריסטוקרטיה היהודית מזה והכהונה מזה.
עבודה זרה מוגדרת ברמב"ם היטב. אבל אמונה בקדושתם של חפצים ובענינים סגוליים אינה עבודה זרה כלל והתורה לא שוללת אותם. זה שהיה הרבה עבודה זרה בבית ראשון לא צריכים מאמרים מלומדים. התנ"ך כולו מלא בזה וגם כתוב שהיו רק 7000 רגלים שלא כרעו לבעל.
לריצה של הכוהנים יכול כל אחד להעלות אינסוף פרשנויות לפי גחמותיו. אולי הם היו עייפים ( כי זה היה לפני עלות השחר) ורצו לעורר אותם? ואולי רצו לבחור את הכוהנים החזקים ביותר לעבודה ? ואולי? ואולי?
בכלל המאמר מלא סילופים. למשל הריצה הייתה מתבצעת כל יום ולא רק ביום כיפור ועוד רבות.
נחש הנחושת היה אלמנט ריטואלי שהובא, אולי, ממצרים, ואולי על ידי דמות אפונימית כמו משה, או מי-שלא-יהיה, ונקלט במקדש ביושלים. לנחש זה, שנקרא נחושתן, היו היהודים סוגדים וזה בבית המקדש. שני רפורמטורים גדולים כמו חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה ביקשו לעקור את פולחן הנחש אך כשלו. מעניין למה?
והכל חברים מופיע במקורות המקרא.
הקרבנות לכבוד הקיסר לא דמו לאותם קרבנות שעל פי המסורת היהודית נקנו על ידי שליטים רומיים בהקשר לאירועים מיוחדים כגון שאלת העברת הכוחות הרומיים על ידי הנציב ויטליוס ושאלת הכנסת הפרוטומות לירושלים. מדובר בקרבנות ממש. ביטול הקרבנות על ידי חנינא סגן הכוהנים בשנת 66 לספ’ ביטא פורמלית וסימבולית את פרוץ המרד.
נועה. הנחש היה כבר במסעי ישראל במדבר. כבר חז"ל במשנה נתנו את דעתם על מה שהעלית והם פתרו את הבעיה באומרם:"וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים".
הקורבנות שאתה מצטט מחז"ל , לפי חז"ל זה קורבנות שהקיסר שלח שיקריבו לו קרבן לקב"ה כמו כל קרבן אחר . נא לא לסלף.
בקשר לנחש הנחשת לא הבנתי מה הקשר לעבודה זרה.
ומה לגבי נחש הנחושת שהיה בבית המקדש ראשון , עבודה זרה ללא כל ספק
ד"ר שורק,
הייתי שמח אם תביא את המקורות ביוסף בן מתתיהו ובספרות חז"ל על הקרבן שהוקרב לכבוד האלה הרומית. תודה מראש.
במחילה מכבוד הפרוספור המהולל , אתה פשוט לא מבין כלום, הציטוטים שלך תלושים ומנותקים מההקשר האמיתי שלהם, אתה מתיימר להבין אבל המסקנות שלך הבל הבלים. את ההלניזם שלך שמור לעצמך ואל תלעיז על תורתנו הקדושה הרחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה מהמושגים שלך ושל האסכולה שבה אתה דוגל. מדובר במקרה הטוב בחוסר יידע משווע ובמקרה הרע בניסיון מכוון לטמא את הקודש. של נעליך מעל רגליך! לך ללמוד קצת ואז תבין!
לחיים שלום
קח טיפ נוסף – במקדש היהודי מאז ראשית התקופה ההלניסטית ועד למרד הגדול הקרבו בבית המקדש, פרט לקרבנות ציבור ולקרבנות יחיד שני קרבנות נוספים – האחד לשלום הקיסר והשני לכבודה של dea roma – האלה המופקדת על שלומה ובטחונה של מרכז האימפריה. ומאין אנו יודעים זאת? לא רק מכתבי יוסף בן מתתיהו אלא גם מספרות חז"ל. חומר למחשבה.
ואם זאת לא עבודת אלילים, אז אני קוגלגר.