הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ו': מתתיהו מתהפך בקברו

בניו של מתיתיהו הפכו לכוהנים גדולים. האם ממשיכי השושלת לאחר יהודה המקבי גם המשיכו את רוח המרד? לא בטוח

הרשימה הקודמת, החמישית במניין, נחתמה בעדות מעניינת על כהונתו של יהודה המקבי, זו שנועדה להנציח את מעמדו ואת הישגיו.

בזיקה לנ”ל התעורר מצב בעייתי וחריג – מחד מכהן יהודה המקבי ככוהן גדול ומאידך ממשיך בית הכהונה המתיוון לתפקד ואף מחזק את מעמדו כתוצאה מקשריו עם בית המלוכה הסורי-סלאוקי ומתוך מניעים טקטיים של בית המלוכה הנ”ל לנטרל את כוחם של המורדים. הבלבול אחז ללא ספק בציבור היהודי ובעיקר זה הירושלמי והקשה על התיפקוד של בית המקדש.

בשנת 161 לפנה”ס נופל יהודה בקרב אלעשה אל מול הגייס ההלניסטי וכל “אוהבי יהודה” – כך על-פי הטקסט המקבי – נועדו יחד והעבירו את מטה ההנהגה לאחיו, ליהונתן – “ועתה בחרנו בך היום להיות לנו לר ולראש להילחם מלחמתנו, ויקבל יהונתן בעת ההיא את השררה ויקם תחת יהודה אחיו” (מקבים א' ט'). מהלך זה נראה לכאורה משקף את ריבונותה של יהודה, אך פני הדברים היו שונים. מעבר לעובדה ששמעון, האח הבוגר, אמור היה לרשת את כס הנהגתו של יהודה, כפי שעולה מצוואת מתתיהו, אך “נבעט” הצידה מפאת “מצב החירום”, נאלץ יהונתן לקבל את הגיבוי הסורי להנהגתו.

אותו זמן התחוללה בממלכה הסוריה מיני-מהפכה בין שני טוענים לכתר – דמטריוס ואלכסנדר באלאס – ויהונתן מצא עצמו מחוזר משהו על-ידי כל אחד מהמתמודדים הנ”ל. דמטריוס הבטיח ליהונתן הרים וגבעות, מכל טוב הארץ, לו, לירושלים וליהודה, אלא שיהונתן בחר דווקא לתמוך באלכסנדר באלאס בפרט משום שזה הבטיח לו את הכהונה הגדולה. הכהונה הגדולה, כאמור נמשלה למעין מלוכה, ובעיקר כשמרד המקבים פרץ בעטיה ויהודה המקבי תיפקד בהנהגתה. המעמד וההמשכיות היו חשובים איפוא ליהונתן ובשל כך נענה לחיזורי באלאס ודחה את מתנותיו לדמטריוס.

בשעה שיהונתן מתמנה לכוהן גדול הוא מנציח את ירושת האח והאב וכמו ממלא את משאלת לבו של מתתיהו. אלא שאליה וקוץ בה: המינוי ולפחות אישורו, היה זר, הלניסטי, ולא נתקל בהתנגדות מרדנית כלשהי. מפליא? שהרי אחד ממניעי המרד המקבי/חשמונאי היה ההסתייגות ממינויי השלטון ההלניסטי כגון נוכח מינויו של ישוע (יסון), ממשפחת הכהונה המכהנת, לכהונה גדולה על-ידי אנטיוכוס הרביעי. אז מה היה ההבדל בין … לבין … ?!

יוסף בן מתתיהו בחיבורו קדמוניות היהודים מתארך את מינויו של יהונתן לשנת 157 לפנה”ס, “ארבע שנים אחרי מות יהודה אחיו” (קדמוניות היהודים יג, 46), כשהוא טורח לציין, כי לא היה כהן גדול שתפקד עד אז.

בספר מקבים א' נאמר: “וילבש יהונתן את מעיל הקודש (מעיל הכהן הגדול) בחודש השביעי בשנת ששים ומאה בחג הסוכות” (מקבים א' י' 21). שנת 160 מתוארכת מאז קרב עזה (312 לפנה”ס), כלומר מדובר על שנת 151/152 לפנה”ס, השונה לחלוטין מהזמן המצויין על ידי יוסף בן מתתיהו. תעלומה, שעשוייה להתבאר אולי על רקע הזמן שחלף בין המינוי ההלניסטי לבין האישור העממי, אם בכלל. או שמא לא נוח היה ליהונתן לקבל את המינוי החיצוני ולהרגיל את הציבור בהדרגה לשינוי במעמדו האישי. ואולי שגה יוסף בן מתתיהו בסרגל הזמנים שהציג?

בעקבות המינוי של יהונתן התחוללה ביהודה מהפכה אידיאולוגית של ממש, שעניינה – תופעת הכיתתיות. אירוע אחר שנגזר מן המינוי היה נטישתו של הנצר האמיתי לבית הכהונה הגדולה, הלוא הוא חוניו, בנו של חוניו הכהן הגדול. חוניו ירד למצרים ויצר קשר עם המלך התלמי תלמי פילומטור ועם אשתו קליאופטרה ושכנע אותם בצורך להקים במצרים מקדש שידמה בחיצוניותו ובמהותו למקדש הירושלמי ומיקומו בליאונטופוליס. חוניו הציג את המפעל כמהלך שיתרום לבית המלוכה המצרי מבחינות שונות וזכה מתוך כך באישור המלכותי להקמתו.

מדובר ללא ספק על מהלך מהפכני חסר תקדים, והוא עשוי להצביע על הייאוש ומרירות הנפש שפקדו את משפחת חוניו עת פרץ מרד המקבים והכהונה עברה, תחילה במהלך המרדני ולאחר מכן במינוי רשמי ממלכתי-סורי, כמו כלו כל הקיצין ועל כן ראוי “להתחיל מבראשית”-להקים מקדש מחוץ לגבולות ההשפעה של המשפחה החשמונאית.

מתקופה זו ואילך מתקרא יהונתן, בשונה מיהודה אחיו, קודמו, “יהונתן כהן גדול”, ללמד על מעמדו החדש והמשודרג. בנוסח זה נפתח מכתב המשוגר מיהונתן למלכי העיר המפורסמת ספרטה: “יהונתן כהן גדול, מועצת זקני העם והכוהנים ושאר עם היהודים לבני ספרטה האחים, שלום” (מקבים א' יב, 6). כל התארים הנ”ל אמורים להציג חזית אחת מלוכדת של העם, מונהגת ומובלת על ידי יהונתן. המכתב עוסק בביצור המיתוס כי בני ספרטה ובני ישראל אחים הם, בני אב משותף. לקשר זה היו השלכות פוליטיות ואף כלכליות. בתשובה למכתב מודה המלך של ספרטה, אריאוס, ומתוודה לפני יהונתן, הממוען, כי “בני ספרטה והיהודים אחים הם וכי הם מזרע אברהם” (שם, 23). למותר לציין כי המלך הספרטאי מכנה את יהונתן בראש מכתבו ככהן גדול.

הזיהוי של היהודים ושל בני ספרטה כאחים נראה סמלי למדי, ואולי היו לו השלכות כלכליות ומעט פוליטיות, אלא שהוא פותח לראשונה את סוגיית ההלניזציה-ההתיוונות בקרב בית חשמונאי, בבחינת תופעה הולכת ומתגלגלת, שלו ידע זאת מתתיהו אבי הבנים היה בוודאי מתהפך בקברו עשרות פעמים.

הזיקה בין יהונתן להלניזציה, שנראית על פניה תמוהה ביותר, מתעצבת ומתעצה משהו, כך דומה באותה מחוייבות של יהונתן לאלכסנדר באלאס, מי שהיה מוכן להכתירו ככוהן גדול. ה”סוכריה” שמקבל יהונתן בדמות ההשתייכות לחבורת השליטים העוטפת את המלך הסלאוקי ושמה: “רעי המלך”, חשפה ללא ספק את יהונתן להלניזציה ושהותו התכופה ולעיתים הממושכת בחצרו של המלך רק העצימה את מידת התיוונותו.

אכן, דברים שרואים משם לא רואים מכאן – רעם תופי המרד האנטי הלניסטי הלך והתמוסס, הלך והתאדה, והמיר עצמו בדור השני של המורדים, רק שנים ספורות מפרוץ המרד, בתהליך אנטי-מרדני ברור.

יהונתן אינו מסיים את כהונתו במיטתו, אלא בחרב מרצחים, שהיא, ממש בהמשך לנ”ל, תוצאה של הסתבכויות אישיות ופוליטיות במאבקים ממלכתיים-סוריים. מותו הטראגי משקף אף הוא את ממדי ההלניזציה שבחצרו.

במותו עבר השלטון ביהודה לאחיו שמעון, אחרון הבנים, אם כי לא הצעיר שביניהם. בשנת 142 לפנה”ס זוכה שמעון, ממש כאחיו יהונתן, למינוי מלכותי-סורי – לשמש בכתר הכהונה הגדולה, ובלשון הכתוב: “בשנת שבעים ומאה הוסר עול הגויים מישראל, ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות: בשנה אחת לשמעון הכוהן הגדול, ושר הצבא ונשיא היהודים” (מקבים א, יג, 42-41). מדובר על מעמד משודרג, חסר תקדים, מאז פרוץ המרד של שילוב בין הנהגה צבאית, פוליטית ודתית-פולחנית. המינוי, בל נשכח, היה סורי-הלניסטי, והעובדה שהוא אינו עורר כל בעיה או הסתייגות, מלמדת כי האווירה היתה בשלה להתייחס למינויים הפוליטיים מסוריה כמהלך שאין בו השלכה דתית ופולחנית, אלא פוליטית גרידא.

לאחר המינוי הממלכתי זוכה שמעון במינוי מיוחד, אם כי סמלי, באסיפת עם, המאשרת את המינוי הסורי. שמעון מקבל את התואר של כוהן גדול אך במגבלה מסויימת – “עד אשר יקום נביא אמת”, כמו אמרו – עד בוא המשיח, שאז ימונה כוהן גדול מהמשפחה המסורתית, ואין רמיזה שקופה מזו לגבי האוזורפציה המסויימת, המרידה של מתתיהו במשפחת הכהונה המכהנת. מעמדו של שמעון משתדרג על ידי הקביעה כי אף לא אחד מן הכוהנים או מן העם זכאי ורשאי לבטל את דבריו, בבחינת מעין-מלוכה. גם הזכות ללבוש אדרת ארגמן ולהתקשט בזהב היו מסימני המלוכה שהתכבד בהם שמעון.

קורות מנהיגותו של שמעון מסופרים בספרות המקבית, ומאז הרצחו, ב-134 לפנה”ס, תועדו דברי ימי החשמונאים בספרו של יוסף בן מתתיהו – קדמוניות היהודים. וכך מדווח יוסף בן מתתיהו לאחר האירוע הטראגי של רצח שמעון – “והורקנוס נטל את הכהונה הגדולה של אבותיו” (קדמוניות היהודים יג 230). כלומר – הורקנוס בן שמעון, נכד למתתיהו מנכס לעצמו את הכהונה בתוקף הירושה. הנה כי כן מתמסדת המרדנות הכוהנית של מתתיהו.

הורקנוס ממשיך ובעוצמה רבה יותר את תהליך ההתיוונות האישית שלו ואף של חצרו ומקורביו: בשונה מסבו, מאביו ומדודיו הוא מכונה בשם עברי ובשם הלניסטי, מקיים צבא שכירים, אמף לעצמו מנהגי חצר הלניסטיים וכמלך מתנשא בז לאבותיו ובוזז את קברו של דויד.

מהלכיו ומנהגיו של הורקנוס לצד המלחמות שניהל עוררו כלפיו מדנים וזעם ואחד ממנהיגי הפרושים בשם אלעזר הטיח בו דברים קשים בנוסח של: “כיוון שביקשת לדעת את האמת ורצונך להיות צדיק, הנח את הכהונה הגדולה והסתפק בכך שאתה מושל העם!” (קדמוניות היהודים יג, 291). מעבר לעימות בין מחנה הפרושים להורקנוס שצידד במחנה הצדוקים, מסתתרת פה אמירה מאוד נוקבת כלפי האוזורפציה המרדנית של מתתיהו – להחזיר את הכהונה למשפחה המסורתית, המיתולוגית. אלעזר אינו בוחל באמצעים ומטיל דופי טהרת ייחוסו של יוחנן הורקנוס. הוא מעלה את הטענה כי אמו היתה שבויה אצל הפרתים ומתוך כך לידתו של הורקנוס נגועה בחטא ועליו לוותר עליה.

על כהונתו של יהודה אריסטובולוס, בנו בכורו של הורקנוס, אין מידע, ונראה כי העובדה שהכתיר עצמו למלוכה מלמדת כי בכללה היתה אצורה גם הכהונה הגדולה. אכזריותו של אריסטובולוס, שמו המיוון, התמלכותו וכינויו – “פילהלנוס” (אוהב היוונים), מרחיקה אותו כהוגן מחזונו וממשאלות לבו של אבי השושלת ויוזם המרד מתתיהו.

יורשו של יהודה אריסטובולוס היה אחיו אלכסנדרוס ינאי (כינוי חיבה ליהונתן), מי נחשב לפיסגת הישגי החשמונאים. אלכסנדרוס תיפקד כמלך הלניסטי לכל דבר ועניין. המטבעות שהנפיק נחלקו לשתי קטגוריות – אלו שנועדו להיפנות אל העם היהודים נשאו את הכיתוב: “יהונתן כהן גדול וחבר היהודים”, ואילו המטבעות שנועדו לחברה היוונית והמתיוונת נשאו את הכיתוב ביוונית “אלכסנדרוס בסילאיוס”, היינו אלכסנדר המלך.

ינאי נקלע למצב מביך ומשפיל, כאשר בני העם יידו בו אתרוגים ברחבת המזבח בחג הסוכות, כשנהג לטעמם בזלזול נוכח מנהגי החג המקובלים. בתגובה הוציא ינאי להורג ששת אלפים איש והקים גדר של עץ סביב המזבח והמקדש עד הסורג, מקום בו מותר היה לכניסה לכוהנים בלבד ובכך חסם את הכניסה לשם בפני ההמון. על שום אכזריותו של ינאי הודבק לו הכינוי “תרקידא”.

אכן, “לא לנער הזה התפלל” מתתיהו. לא לו ולא לקודמיו.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א' – סוף בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב' – שיבת ציון
• חלק ג' – התקופה ההלניסטית
• חלק ד' – הכהונה במערומיה
• חלק ה' – הכהונה עושה שרירים