כתוצאה מהצהרת כורש ממריא ונוסק מעמד הכהונה, שממירה בהדרגה את ההנהגה הממלכתית שאיפיינה את יהודה עד הכיבוש הבבלי וחורבן הבית
“ישן מפני חדש נחריבה!” (מן האינטרנציונאל)
“אז מה היה לנו” בחלק א'? הבלטת עוצמת הדת והפולחן, שימת לב ההנהגה לגבי תופעה זו, רתימת כלי הקודש לטובת הממלכתיות והפיכת הכהונה לפקידות מלכותית.
בחלק זה נצפה לראשיתו של המהפך – הכהונה עושה שריר.
בין השנים 597 ל-586 לפנה”ס מתחוללים גלי ההגליה מיהודה (ישראל/שומרון כברלא קיימת אלא כפחווה אשורית) לכיוון ממלכת בבל (ימי נבוכדנצר/נבוכדרצר). ממדי ההגליה היו מצומצמים, נקודתיים ומסוננים-סלקטיביים הן מן הבחינה הכלכלית, הפוליטית-מלכותית והאישית. המידע אודות התנהלות הגולים לבבל, חיי היומיום שלהם, עיסוקיהם הכלכליים, החיים הקהילתיים והפולחניים וההנהגתיים לוטים בערפל מזה ובפירורי אינפורמציה מזה.
מידע יותר מוצק, אם כי לא היסטורי גרידא על שום תנ”כיותו, זורם אלינו דרך הגולים השבים בעקבות פרסום הצהרת כורש – 538 לפנה”ס. בין אם ההצהרה אמינה או לא, ניתן לחלץ ממנה את עיקרה, והוא הזכות לשוב ליהודה ולכונן בה מעין אוטונומיה דתית-פולחנית, כשגולת הכותרת של “סוכריה” זו הינה הזכות לכונן את המרכז פולחני, קרי המקדש. זאת ועוד, הממלכה הפרסית בהנהגת כורש בחרה להתייחס מנקודת מוצאה היא ליהודה כ”מדינתא דיהד” – אזור שבמרכזו יושבת עיר בעלת אוטונומיה דתית וכורש בכלל דגל בגישה סובלנית כלפי דתות הנכבשים. כתוצאה מכך ממריא ונוסק מעמד הכהונה, שממירה בהדרגה את ההנהגה הממלכתית שאיפיינה את יהודה עד הכיבוש הבבלי וחורבן הבית. מעניין לבחון את ראשית התהליך, ממש עם ראשיתו של גל העליה הראשון, שהובל-הונהג על ידי שני נציגים ממשפחת המלוכה – זרובבל בן שאלתיאל וששבצר ולצידם, בבחינת מיעוט – בן משפחת הכהונה הגדולה – יהושע בן יהוצדק.
למדיניות הפרסית, הריאל-פוליטית, התאימה יותר ההנהגה הכוהנית היהודית מזו הממלכתית-ההיסטורית ועל כן שדרגה אט-אט את כוחה, ומשנת 516 לפנה”ס, כך דומה, עם כינון המקדש (השני), הופך מעמד הכהונה ביהודה למוביל, מעין מלוכה ממוזערת ללא כתר. ורמז ראשון לכך נמצא במיקום הנפשות הפועלות: “ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלוהי ישראל …” (עזרא ג' 2). לשווא נחפש אחר-כך את נציגי המלוכה הנוסטלגית-מיתולוגית של יהודה. זו “מתאיידת”. בהקשר זה ראוי לציין כי הנהגת המיעוט ששב מבבל/פרס “פשוט” כופה את דעותיה האמוניות על הציור שלא גלה (בתמיכה פרסית, כך דומה) והביטוי “יהודי” מתחיל מאז, ולא לפני כן בתקופת בית ראשון, להתנחל-להתאזרח בטרמינולוגיה של הציבור ביהודה ומני אז ואילך. ואל יקל הדבר בעיני הקורא. אין מדובר במעין מהלך טכני, טקסי ושולי, אלא במהותו האתנית ובליבתו של העם. מדובר היה, “אם לא שמנו לב”, לעלייתו-לשיבתו של מיעוט מבבל-פרס, והוא שכפה דעתו ורצונו על הציבור אשר באזור יהודה, זה אשר לא גלה, והוא ציבור גדול ורב מבחינה יחסית. ציבור זה הוכתם מיידית כפסול, כמי שאינו “יהודי טהור” אלא עם-הארץ, ואינו רשאי להשתתף בבניית המקדש ובשאר מעמדים קהילתיים.
לפנינו איפוא מהפך אמיתי, שרבים וטובים אינם שמים אליו לב – חבורת ההנהגה של העולים השבים, והיא כוהנית על פי מוצאה, יצרה למעשה עם חדש המנווט והמכוון על ידי הכוהנים, ואלה שיקבעו מכאן ואילך את חוקי הקהילה החדשה.
לא פלא אם כן כי המושג “ערי לויים וכוהנים” מתחיל להתממש כנראה בתקופה זו, ואין לט כל קשר עם הוראותיו מספר דברים, מתקופת התנ”ך.
הגל השני של השיבה – שנת 457 לפנה”ס – הונהג על ידי עזרא הסופר, שעל פי שושלת היוחסין שלו הוא נמנה על צאצאי “פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן הראש”. כלומר, לא רק שהוא נמנה על משפחת הכהונה הבכירה, אלא אבות-אבותיו היה ראשון הקנאים (השוחטים בשם ה' את מתנגדיהם), ולכך תהיה השלכה רצינית בעתיד, לימי מתתיהו המורד, ובינתיים מתאפיינים הפרוייקטים של עזרא בקיצוניות לא מעטה. עלייתו של עזרא ומהלכיו בירושלים חיזקו ללא ספק את מעמד הכהונה וכרסמו בצאצאי משפחת המלוכה ששבה מגלות בבל.
כדי לבצר את מעמדו האישי ואת מעמד הכהונה מנהל עזרא מספר פרוייקטים, שהחשוב שבהם היה כינוס העם וראשי המשפחות. במעמד ציבורי וטקסי זה נקראו קטעים מהתורה, פורשו ופורשנו והציבור זכה בברכת עזרא, כשהוא עונה לו בקריאה כפולה של אמן ובהרמת הידים בתנועת מועל. מעמד כזה לא התקיים בתקופת המלוכה הישראלית/שומרונית או היהודהית והפיכתו לשגרה חזקה מאוד את מעמד הכהונה.
בשנת 445 לפנה”ס מזדקרת דמותו המיוחדת של נחמיה – שר המשקים הפרסי, שכיהן כפחת יהודה ויחד עם עזרא הנהיג מספר רפורמות. החשובה שבהם היתה מעמד האמנה. במעמד זה נשבע העם לעמוד במספר התחייבויות – להעלות שליש השקל למקדש, להביא ביכורי אדמתו, שדותיו ומטעיו, להעלות מעשרות ללויים ועוד. מעמד התחייבות זה חישל את עוצמתו של בית המקדש ובכללו את משרתיו ובמיוחד את הכהן הגדול העומד בראשו.
לאחר קרב איסוס בין אלכסנדר המקדוני לבין דריווש הפרסי (333 לפנה”ס) עבר לצידו סנבלט פחת שומרון ואף העביר לרשותו כוח רב בן 8000 חיילים. מצור אשר בסוריה נשלחה אגרת החתומה בידי אלכסנדר עצמו לידוע, הכהן הגדול שבירושלים, ובה ביקש אלכסנדר מידוע סיוע צבאי קל ובעיקר מזונות לצבאו וכן מס ידידות. העובדה שהנמען היה הכוהן הגדול מדברת בעד עצמה והיא תומכת במסקנותינו עד כה. ידוע מסרב באדיבות ובנימוס בטענה כי נאמנותו נתונה לדריווש על סמך שבועה שנשבע לו, אך משעה שנעו כוחותיו של אלכסנדר לכיוון ירושלים, התרצה הכוהן הגדול ואף קיבל את פני אלכסנדר בטקסיות רבה.
סיפורו של יוסף בן מתתיהו אודות המיפגש בין אלכסנדר לידוע הכהן הגדול טבול באגדתיות סמיכה ודביקה, אלא שהנקודה החשובה היא עצם המיפגש בין שני המנהיגים, מה שהצמיח מתן אוטונומיה רחבה יותר ליהודים, ובלשון הכתוב: “לקיים את חוקי אבותיהם” (יוסף בן מתתיהו,קדמוניות היהודים, יא, 335). זאת ועוד, המיפגש בין אלכסנדר לבין ידוע ולא אישיות אחרת, כזו שאינה כוהנית, מעידה על חיזוק מעמד הכהונה, וכמה שורות אחר-כך מעיד יוסף בן מתתיהו, כי במות ידוע ירש את כסאו, תוארו ומעמדו, בנו חוניו. ללמדנו על גיבושה של ירושה, כמו מלכות.
הנה לפנינו איפוא מהפך פוליטי-כלכלי-חברתי ומהותי-אידיאולוגי המושתת על נסיבות הזמן (חורבן המקדש וקריסת בית המלוכה), על המדיניות הפרסית של חיזוק מעמד הכהונה ועל היסוד האישי – צמיחת בית כהונה (כמי שניצל את הנ”ל, בבחינת מילוי ואקום) מבוסס (בזכות מפעליו של עזרא), ותמונת מצב זה תלווה את כל ימי הבית השני על עליותיה ונפילותיה, כפי שאבקש לתאר ברשימות הבאות.
27 תגובות
ד"ר יחיעם שלום,
אני רוצה לציין שנהניתי לקרוא את סיכומיך על מעמדה של הכהונה בתקופות השונות. נראה כי מעמד הכהונה הולך ומתחזק מתקופה לתקופה, ובשלב מסויים וטיבעי כפי שקורה לרבים במעמד גבוה, משתמשים הכוהנים לרעה בסמכותם. אני מנסה להשליך את שימושם לרעה בכוחם לעבירות צווארון לבן של ימינו. ממקורות רבים בהם עיינתי, לא ברור לי האם נשפטו הכוהנים על עבירות שביצעו בשם הדת, לדוגמא גזל מתנות הכהונה מהכוהנים הפשוטים, ועוד. נראה כי בתקופת הבית השני הוקמה הסנהדרין כמוסד שופט, אך לא מצאתי איזכורים לענישה. האם בחקירתך את הנושא נתקלת בעניין ענישתם או שבשל העובדה שמעמשם היה רם לא היה ניתן לערער על תפקודם?
כהונה וכוהניזם :
כאשר עוסקים בהתרחשויות מהעבר ההיסטורי , נדרש במקביל לדיוק ( ככל שמתאפשר ) בחקר אירועים היסטורים , גם פיתוח של ראייה כוללת , שיש בה להסביר גם מדוע אירעו התרחשויות גורליות כמו חורבן בית המקדש , לעניין זה הראשון , והגלות שבהמשך .וזאת במטרה לנסות להבין חוקיות היסטורית .
בניסיון להתמקד בתקופה שלפני גלות בבל , כאשר מחד קוראים במקרא על התרחשויות קשות כמו מקרה רצח במטרה למלוך ( סוג של כהונה ) ,בין מלכי ישראל , וכן המלחמות בין ממלכות יהודה וישראל ;
ומאידך : בממלכת אשור , תופס את השילטון פול ( תגלת השלישי ) , שמטרתו יתר צדק ביחס למלוכה קודמת , למה שהאשורים ידעו קודם לכן ;
והתוצאה : ממלכת אשור הכתיבה למלכי יהודה וישראל מדיניות .
למי שיש ספק : שילמד מה השיג דוד המלך במהלכי צדק בראשתיים , ומה התרחש לאחר מכן כאשר עוד בתקופת בנו שלמה , נגזרו על ממלכת ישראל המאוחדת , התרחשויות עתידיות גורליות .
אגב : נוטים לשכוח אובדן עשרה שבטים ( משהוא שמתקרב לתשעים אחוז , אם לוקחים בחשבון שגם מהשניים הנותרים אבדו אחוזים ניכרים ) .
לא ביקשתי שתגיב, וממש לא רדפתי אותך. הגבתי משום שסברתי לתומי כי מאמר באתר שכזה צריך להיות מצויד במספר תכונות: דבקות בעובדות (שמואל שאינו מכתיר את שלמה); הכרה בעקרונות היסטוריים בסיסיים כגון פערי זמן, קשר קיים או שאינו קיים בין דברים ועוד; הקשר היסטורי לזמן המדובר ועוד כמה.
ואחרון: "קח זאת באמת ברוח טובה – משפטים שנראים בעיניך סתומים, אולי מוטב לנסות ולהבינם על רקע הקונטקסט+גישה אינטליגנטית".
הצעה מתנשאת משהו לאור רמת הכתיבה הבעייתית והניסוח הירוד. כבר הגבתי קודם ואומר זאת פעם אחרונה: עוד לפני הבעיתיות המהותית בכתיבה ההיסטורית, רמת הכתיבה מחייבת שכתוב מעמיק.
ובעניין חדות עין ואינטליגנציה: א. בדוק מה ציטטתי; ב. בדוק את משמעות המשפט אותו כתבתי. אם אתה כושל כאן מול טקסט כזה, על אחת כמה וכמה…
ואחרון: הההתייחסות שלי הייתה לגופו של עניין. חבל שעברת לגופו של כותב. גם מהסיבה המהותית, אבל כמו שראית – לא רק
יואל שלום
שמחתי לתגובותיך, אלא, אתה יודע, אעפעס נראה לי שאני נאלץ להשתמש בזעקה הטרגית מעל דפי הברית החדשה – “שאול-שאול, למה תרדפני?”
ומדוע? כנראה לא חד עין אתה ואני השתמשתי במילה “עוד” ולא “עד”, אלא שכנראה נקוטה בידך הגישה של “למה שהעובדות יבלבלו אותי”. סח’טען יא-חביבי!
הלאה: קח זאת באמת ברוח טובה – משפטים שנראים בעיניך סתומים, אולי מוטב לנסות ולהבינם על רקע הקונטקסט+גישה אינטליגנטית.
ת’אמת? נלאיתי להגיב.
"כנ"ל בעניין המהפכה הצרפתית שבקשה לחולל שינוי מהותי בתולדותיה של צרפת המלוכנית עוד מימי קרל הגדול – מאות שנים קודם לכן". סתום בעיני המשפט הזה; איך המהפכה (1789) יכולה לחולל שינוי (אפילו לא מהותי) בתולדות צרפת עד קרל הגדול (800)? חץ הזמן למיטב ידיעתי הוא חד-כיווני. דרך אגב, קרל הגדול וצרפת המלוכנית לא ממש שייכים (אבל זה עניין לדיון אחר)
רצון לשלטון והלחזיקו יש בכל ממסד מאז ועד היום. החיבור בטווח זמן כזה(2500 שנים) טוב לענייני פולמוס, לא ממש היסטוריה.
כלומר: אם רוצים לתקוף את הממסד הרבני של היום, ההלכה או כל פן אחר של היהדות – לגיטימי. אם רוצים לטעון כי הבעיות שלהן באות מעבר כזה או אחר – גם.
אבל החיבור הזה נראה מאולץ ובוודאי א-היסטורי (לדעתי, לפחות). להתייחס באופן ביקורתי לפעם – יש לעשות זאת על-סמך הכלים שהיו לאנשי הפעם ההיא.
"לא מהות הדתית אלא בזו הפולחנית ובוודאי שבהשלכה למשרתיה". סתום בעיני המשפט הזה.
ליואל שלום
ראשית – ציינתי שעל כך ארחיב באחת מרשימותי הבאות, וזאתאכן אעשה, אלא שפטור בלא כלום אי אפשר: עד ימי מתתיהו שלט ביתכהונה אחד בכיר – הכהונה הגדולה ממשפחה אחת בבחינת שושלתיות ומימיו זה משתנה. כנ"ל בעניין המהפכה הצרפתית שבקשה לחולל שינוי מהותי בתולדותיה של צרפת המלוכנית עוד מימי קרל הגדול – מאות שנים קודם לכן. בצוואת מתתיהו, ואין ז משנה האם היתה כזו ובנוסח המקבי, אלא ששם מצויין במפורש אותו חוט היסטורי מימי פנחס הקנאי, עבור לאליהו וגמור במתתיהו.
שנית -הקשר הוא ההקצנה הרבנית כדי לשלוט בצאן מרעיתה.
שלישית – בעידן הקדום אכן היתה אופציה, לא מהות הדתית אלא בזו הפולחנית ובוודאי שבהשלכה למשרתיה. היתה ועוד איך היתה.
עדיין, לא ברקור לפי המשפט שלך במאמר מה הקשר לכשעצמו, שלא לדבר על פער של 200 שנים פלוס. כאילו ויצרת קשר ישיר בין בעל תפקיד בימי נפוליאון והיום.
העובדה שהכהונה הבכירה עשתה מה שעשתה מאות שנים אחרי, מראה כי אין ממש טעם לחבר דברים שאירעו בפער זמנים כזה. נכון שהכל היה "ממזמן" אבל גם אז מאות שנים היו מאות שנים.
הקטע האחרון ממש לא ברור. מה הקשר בין התוכן הפונדמנטליסטי של המאה החמישית לפנה"ס ביהודה-תחת-פרס ובין השטייטל?
בעת העתיקה אין אופציה חלופית לדת, כל דת, ומקומו של האדם וזכויותיו שונים באופן מוחלט ביחס לעקרונות של המאה ה-19.
דילוג על-פני 2,500 שנים על כל המשתמע מהפערים נראה לי בעייתי משהו. זה אולי מיועד לשרת משהו, היסטוריה זה לא.
ליואל שלום
ראשית – מתתיהו, שנמנה על משפחת חשמון, ממשמר יהויריב – משפחת כהנים מכובדת דכולי עלמא לאו פליגי, יבצע מהפכה (ועל כך אתייחס באחת הרשימות הבאות), כשהוא מדיח את בית חוניו, הצדוקי, ומכהן במקומו, ולפחות מבנו אחריו, ככוהן גדול (על כך, כאמור, בהמשך).
שנית – לא באתי לטעון כי המאבק בין כהונה למלוכה הינו בבחינת המצאת הגלגל מחדש, אלא שמאבק זה מהווה רכיב חשוב בעיצוב מעמד הכהונה, בעיקר בעידן המעבר בין בית ראשון לשני.
שלישית – דווקא הכהנה הבכירה היא-היא שהובילה את תהליך ההתיוונות במאה השלישית והשניה לפנה"ס.
רביעית – הפעולות הפונדמנטליסטיות, אם בכלל, שיחתו יותר בפן המוסרי, הבסיסי, של החברה היהודית, ואת הדיה ניתן למצוא עד ימינו, דרך השטייטל במזרח אירופה ואף בארצות האיסלם. פסקי הרבנים של ימינו רק מוכיים קו עוועים כזה.
“בין השנים 597 ל-586 לפנה”ס מתחוללים גלי ההגליה מיהודה (ישראל/שומרון כברלא קיימת אלא כפחווה אשורית) לכיוון ממלכת בבל (ימי נבוכדנצר/נבוכדרצר)”.
– מה עניין אשור לכאן? גם היא כבר לא קיימת (מ-609 לפנה”ס).
“שעל פי שושלת היוחסין שלו הוא נמנה על צאצאי “פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן הראש”. כלומר, לא רק שהוא נמנה על משפחת הכהונה הבכירה, אלא אבות-אבותיו היה ראשון הקנאים (השוחטים בשם ה’ את מתנגדיהם, ולכך תהיה השלכה רצינית בעתיד, לימי מתתיהו המורד”.
– מה עושה כאן מתתיהו (שנת 167 לפנה”ס, 200 שנים אחרי) שכידוע לא היה ממשפחת הכהונה הגדולה? ועל איזו השלכה רצינית לעתיד רומז המחבר?
***
מתח בין משרתים בקודש המייצגים את הכוח העליון ובין מנהיגים הוא סיפור ישן כימי המשטרים הממוסדים – החל מימי הפרעונים, עבור בדברי שמואל על המלוכה דרך ההליכה לקנוסה ועד להכתרה העצמית של נפוליאון כקיסר (ויש עוד הרבה). מנגד, אך טבעי שאימפריה תעניק כוח למי שעניניו פנימה ואין לו מעמד מדיני ומתוך כך פוטנציאל של מרידה או כל פעילת פוליטית.
העיקר בתקופה זאת הוא תחילת יצירתה של היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, מבוססת דת מונוטאיסטית מחמירה, כולל פולחן, שאינה רוצה בזרים בתוכה ומוכנה לחיות עם פזורה גדולה.
התהליך התחיל אז, עם מתן מעמד מוביל לאנשי הדת -בהחלט לא רק כוהנים כי-אם גם חכמי דת – וסופו במעבר לאחר החורבן לדת-הלכה מבוססת לימוד תורה, קיום מצוות וביטול הקשר לקרבנות ולמקדש (“יבנה וחכמיה”).
בלי הכהונה הנ”ל ומפעלותיה הפונדמנטליסטיים בתחילת הדרך העם היהודי היה מתבולל, וכנראה היה עמוק בתהליך זה כאשר הגיעו הגולים מבבל.
רק הם, שהגולה חיברה אותם – בחוויה משותפת ובהתפתחות דתית – יכולים היו לשאת את נס הייחוד היהודי, לחדד אותו ולעשות אותו לאחד מעיקרי היהדות בפועל.
כלומר: לשיטתו של העם היהודי, אמונתו, תפיסתו העצמית על רקע המצב בסביבה – זאת הייתה הדרך היחידה.