סיקור מקיף

הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ט': הורדוס בוחש בקדירת הכהונה

הרשימה הקודמת הסתיימה בהדחתו של הורקנוס, בהצמחתו של חננאל הבבלי, בעיכוב ראשית כהונתו ובהעברת כתר הכהונה לאריסטובולוס הצעיר, הנצר המבטיח של בית חשמונאי.

מערכת הקבורה של הורדוס ומשפחתו בהרודיון
מערכת הקבורה של הורדוס ומשפחתו בהרודיון

הורדוס ביקש למנות את חננאל כדי ליצור שושלת כהונה חדש, שהוא, הורדוס, מעורב במינויה, ועל כן יהיה הנ"ל כפוף לו. במהלך זה התגלמה מהפכה חסרת תקדים של הצנחת מועמד חדש מחוץ לארץ ישראל ובמקרה זה מבבל. כמו כן העובדה שהורדוס הוא שמביאו ומכתירו מציינת את מידת כפיפותו של האיש והמוסד – הכהונה – להורדוס. יש כאן בנוסף מעין כמיהה של הורדוס "לחדש עטרה ישנה", היינו – להידמות למלכי יהודה של בית ראשון, החל מדויד ואילך, שעה שהכהונה היתה עוד משרה פקידותית הכפופה למלך. ואולי גם פעלה כאן השפעה רומית שהציגה כפיפות סמכותית של הפונטיפקס מקסימוס (הכהן הגדול) הרומי לקיסר.

מהלך זה שיקף בכלל את הרה-אירגון שערך הורדוס תוך כדי התמקמותו על כס המלכות ושהתבטא בתחום הפוליטי והכלכלי-חברתי בעיקר.

לאחר שדאג הורדוס להוציא את מרים החשמונאית, רעייתו, להורג, על שום קנאה תזזיתית שאחזה בו ("אפקט אותלו"), התאהב באחרת ומעשה שהיה כך היה: "היה ירושלמי אחד, שמעון בן בייתוס, מאלכסנדריה, כוהן מן המיוחסים, ולו בת שנחשבה ליפה בבנות באותו הזמן. הואיל ואנשי ירושלים היו מסיחים בה, נתן הורדוס דעתו עליה תחילה מפי השמועה, אך לאחר שגם ראה אותה נתפעם מיופיה של הבת … ומאחר שייחוסו של שמעון נחות היה מכדי (שיבוא) בקשרי משפחה איתו ומצד שניחשוב היה מכדי שאפשר יהיה לנהוג בו זלזול, הלך הורדוס בדרך נוחה יותר (לספק) תאוותו בגדלו את האנשים האלה ובשוותו להם חשיבות יתירה. הוא נטל איפוא מיד את הכהונה הגדולה מיהושע בן פיאבי ומינה את שמעון למשרה זו, והתחתן איתו" (קדמוניות היהודים טו, 322-320).

כוונת מינויו של שמעון בן בייתוס, מעבר לחיתון עם בית המלכות היתה לבצע מעבר מהותי לשושלת חדשה, מחוץ לבית חשמונאי, שתנהל את ענייני המקדש. ואכן במטבעותיו של הורדוס מופיע סימן ביוונית שמצביע על שליטת המלך על הכהונה, כשכתר המלכות המוטבע על גבי המטבע מקיף את הסימן הכוהני.

הורדוס נודע במפעלי הבניה שלוכמו קיסריה, סבאסטי, הירודיון ועוד, אולם המפורסם מכל מנקודת המבט היהודית היה ללא ספק ייסוד המקדש. הורדוס הרס את המבנה הקיים והקים תחתיו בניין לתפארת, כזה שזכה בברכת חז"ל בנוסח של: "מי שלא ראה בנין הורדוס (הכוונה לבית המקדש) לא ראה בנין נאה מימיו" (תלמוד בבלי, בבא בתרא ד' עמ' א'), ויצויין, בהקשר זה ממש, כי המבנים הוקמו בסגנון הלניסטי-רומי, מרשימים ועוצרי נשימה.

בניית המקדש על ידי הורדוס חזקה את תדמיתו של המלך בעיני העם ותרמה ביותר לקדושתו. מפעל זה השתלב היטב עם הרפורמות השונות שערך הורדוס בסדר המשרה של הכהונה הגדולה. עם זאת הקפיד הורדוס על כך שכל המבנים המורכבים ייבנו בהשגחת הכוהנים, מפעל שנמשך שנה וחמישה חודשים ושהסתיים בדיוק באותו יום בו הונצח יום התמלכותו של הורדוס.

מהלך נוסף שביצע המלך הורדוס, אף הוא מחובר לכהונה הגדולה נידון אצל יוסף בן מתתיהו כדלקמן: "בצד צפון (לבית המקדש) נבנתה מצודה בעלת זוויות (= ריבועית), מוקפת חומה מצוקה ומצוינת בעוצמתה. את המצודה הזאת בנו המלכים והכוהנים הגדולים (שהם אחד) לבית חשמונאי לפני הורדוס וקראו לה בירה (באריס), כדי להניח שם את בגד הכהונה שהכוהן הגדולמתעטף בו רק בשעה שהוא צריך להקריב. הורדוס המלך שמר על הבגד במקום זה, ואחרי מותו היה ביד הרומאים עד ימיו של טיבריוס קיסר" (קדמוניות היהודים טו, 404-403).

במהלך זה ביקש הורדוס לממש את מטרותיו הבאות: להידמות כאחד המלכים החשמונאים (מה שעשוי להסתבר גם מנישואיו למרים החשמונאית) ולפקח על הכוהן הגדול בעבודתו ואולי אף להציגו ככפוף לו, תחתיו. המלכים החשמונאים היו גם כוהנים גדולים ועל כן לא נולדה כל בעיה שמקורה באנטגוניזם בין המלך לכוהן. לא כך היה בימי הורדוס, מה שמצטייר לנגד עינינו כמעין הבלטת ההירארכיה בסדרי השלטון.

יוסף בן מתתיהו חותם את תיאוריו באופן זה: "ומספרים שבאותו זמן שנבנה בית המקדש לא ירדו גשמים בימים כדי שלא תתעכב העבודה, ובלילות היו גשמים. את הסיפור הזה מסרו לנו אבותינו ואין הוא בלתי-נאמן עלינו, אם יתן אדם דעתו על שאר מופתי אלוהים. כך איפוא נבנה מחדש בית המקדש" (קדמוניות היהודים טו, 425). מיתוס זה שיבח ללא ספק את מפעלו ואישיותו של הורדוס בעיני העם ואולי אף קידש את דמותו, מה שהקל עליו לבצע תהליך של שינויים בסדרי המקדש והכהונה.

הפונקציונר האחרון שמילא תפקיד של כוהן גדול היה שמעון בן בייתוס, מממוני הורדוס על-שום התאהבותו בבתו. כהונתו לא החזיקה זמן רב מעמד והורדוס הדיחו ומינה תחתיו את מתתיה בן תיאופילוס, בן למשפחה ירושלמית מכובדת. גם מתתיה לא כיהן זמן רב, ובשעה שהורדוס חשד בו כי היה מעורב, ולו בעקיפין, בניתוץ נשר הזהב מעל חזית המקדש, הדיח אותו ומינה במקומו את יועזר בן בייתוס, אחי אשתו, לכוהן גדול. וכל ממשיך יוסף בן מתתיהו לדווח: "בימי כהונתו של מתתיה זה אף ארע שמונה כוהן גדול אחר ליום אחד, היום שהיהודים צמים בו. וזה טעמו של דבר: למתתיה הכוהן נראה בחלום בלילה שלפני הצום שנזדווג לאשה ומשום כך לא יכול לשרת ככוהן, וכיהן אתו יוסף בן עלים קרובו. אך הורדוס הדיח את מתתיה מהכהונה הגדולה (קדמוניות היהודים יז, 166-164).

הורדוס נפטר בשנת 4 לפנה"ס ואותו ירש בכורו ארכילאיוס. סמוך למועד זה התכנסה אסיפה של נכבדים מירושלים ופנתה לארכילאיוס כי "ידיח את הכוהן הגדול שנתמנה על ידי הלה (הורדוס) ויבחר באיש ראוי יותר על פי התורה וגם טהור לשמש כוהן גדול. ואף-על-פי שארכילאיוס התרגז על כך, הסכים לתקיפותם מתוך שנתכוון למהר ככל האפשר לצאת לדרכו לרומא, כדי לשים עין על החלטותיו של קיסר. ובכן שלח את האסטרטגוס לשדלם, שיחזרו בהם ממעשי שטות אלה, וישקלו בדעתם שהמוות שפגע בידידיהם על פי דין פגע ודרישותיהם מגיעות לכדי חוצפה רבה, ושאין השעה כשרה לכך, אלא להיפך, שעת אחדות הדעות היא עד שיכונן את השלטון בהסכמת קיסר וישוב אליהם. אז יתייעץ איתם יחד על העניינים שהם דורשים. אולם לפי שעה יניחו כדי שלא יהיו נראים כמורדים" (שם, 209-207).

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן