הכוהנים שפרשו לכתות מדבר יהודה במאה הראשונה לספירה אימצו סממנים פגאניים ושילבו אותם בעבודת הקודש * יוסף בן מתיתיהו מדבר את פולחן הבוקר של האיסיים * ואיך מתקשרים האיסיים למרד הגדול
רשימה זו, כשתיים מקודמותיה, מהווה מחד איזושהי אתנחתא מהמהלכים ההיסטוריים שאיפיינו את הכהונה, ומאידך – חוליה שתחבר אותנו להמשך הדרך – למעורבות הכוהנית במרד הגדול. הכהונה, ובפרט הראשית-הגדולה, שיתפה עולה עם הרומאים, הן מטעמים פרגמטיים של קרבה לצלחת, הן ממסורת מיתולוגית של התנהגות הכהונה לדורותיה והן מרצונה להמשיך ולהתעסק בעניינים הכרוכים במקדש.
עם זאת התנהלה קבוצה כוהנית, מדרגה פחות בכירה, מעין זוטרה, שגבשה קו אנטגוניסטי למגמה המתונה של זו הבכירה. זו התפצלה לשניים – חלקה אייש את כת מדבר יהודה (מושא ענייננו ברשימה הנידונה) וחלקה נשאר בירושלים ליזום את המרד ולהנהיגו (ועל כך ברשימה הבאה).
כת מדבר יהודה עוררה מאז ומעולם את תאבונם הסקרנותי של צוותי מחקר היסטוריוסופיים. מדובר במסגרת מאוד מורכבת ומגוונת של קבוצות בני אדם שעזבו את ירושלים אי-שם מתקופת הנציבות הרומית הראשונה, קרי מאז הפיכת יהודה לפרובינקיה רומית התלויה בסוריה, בשנת 6 לספ', ועד פרוץ המרד הגדול (66 לספ') ובמהלכו. הללו התפזרו במדבר יהודה המזרחי, משפך זוהר דרומה, והקימו קבוצות אידיאולוגיות, מעין כתות, כשהמפורסמת שביניהם היתה כת האיסיים, וקדמו לה מהלכים חברתיים אידיאולוגיים שהניבו את צמיחת הנצרות של יוחנן המטביל וישוע הנצרתי.
יוסף בן מתתיהו מקדיש שורות רבות ומפורטות לתיאור קבוצת האיסיים, דעותיהם, תפיסות עולמם, דרכי התנהגותם והתנהלותם, חזונם החברתי והפוליטי ועוד. הללו הונהגו על ידי מורה דרך אידיאולוגי בשם “מורה צדק” והתאפיינו בחיי פרישות והינזרות, טהרה, שותפות חברתית וכלכלית מלאה, ערכיות עבודה ושלום.
מחקריה האחרונים והאמיצים של פרופ' רחל אליאור הצביעו על היסוד הכוהני שבתופעת כת מדבר יהודה, מה שאיפשרו לי לחבר את רשימתי לסדרה הנוכחית.
מה להם ולכהונה? ראשית – “מורה צדק” – עשוי להיות שהמילה צדק נגזרה מה”צדוקים” – האריסטוקרטיה הכוהנית שבירושלים. שנית – הכוהנים הם שניהלו את כל תפילות הכת. שלישית – נושאי המשפט בחבורה דומה לתפיסת עולמם של הכוהנים.
אלא, שמתוך כתבי יוסף בן מתתיהו, עולה תמונה מיוחדת במינה, שכל החוקרים לא שמו לבם בעניינה וההתעלמות די ברורה – מן הטקסט עולה תופעה מוזרה, פגאנית משהו וניתן לטקסט לומר את דברו: “בדרך מיוחדה הם (האיסיים) עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אר קבלו מאבותיהם, כאילו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים (מדריכיהם, בעלי התפקידים הבכירים) שולחים אותם איש-איש אל המלאכה” (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ב' ח' ה).
נשמע אכן ביזארי – פולחן השמש בחזקת עבודה זרה ממש, ואכן המעיין בספר תהילים לשם משל, שהריהו הספר שמזמוריו שוררו ונוגנו בבית המקדש, מדבר במפורש על זיקה בין האל לשמש כמו “כי שמש ומגן יהוה אלוהים” (תהילים פד, 12), או – “הללוהו שמש וירח. הללוהו כל כוכבי אור” (שם קמח, 2), “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופטים ה, 31), “וכסאו כשמש נגדי” (תהילים פט, 37) ועוד כהנה והנה.
גם השימוש באמצעי תאורה, כגון מנורות המקדש ובמיוחד מנורת שבעת הקנים, מעיד אף הוא על זיקה כלשהי לפולחן השמש והאור, מה שהיה מאוד מקובל על הציביליזציות הקדומות.
ובקטע הבא (שם ו') מסופר כי האיסיים “שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כוחות האבנים להסיר כל מחלה”.
התמונה העולה מכאן הינה פגניזציה של עבודת האל. קבוצת הפורשים מירושלים, מונהגת על ידי כוהנים, עוברת למדבר יהודה ומנהלת שם פולחן לשמש. ההסתמכות על “ספרי ראשונים” קדומים, ארכאים, אולי מכוונת לכך, שהיוצאים ממצרים לכנען בהנהגת משה (לפחות בהיבט המיתולוגי-סימבולי) באו מתרבות מצרית שסגדה לאל השמש, ובעיקר לאחר הרפורמה של אחנאתון ועסקה לא במעט ברפואה, חלקה מאגית, המבוססת על צמחים ואבנים. את אלוהים ראו איפוא הפורשים כמזוהה עם השמש, עם גלגל החמה.
לו כך הדבר, מהפכני וחסר-תקדים, אפשר להבין על איזה רקע אידיאולוגי ופולחני נטשה החבורה את ירושלים ועברה לאזור המדברי להיטמע ממש בטבע, באדמה ובכל אשר עליה.
בדברי יוסף בן מתתיהו מופיעה פסקה הסותרת, על פניה, את התפיסה הפציפסטית המיוחסת לאיסיים, וכלשונו: “ויקר בעיניהם מות כבוד ותהילה מחיי עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כוח נשמתם, אשר לא שב מפני כל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי-רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאכל, עמדו בניסיון ולא עשו אף אחת מאלה. גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את ייסוריהם באור עיניים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלוהים, כי הוא ישיבן להם לקץ הימין” (מלחמות היהודים ב' ח' יא).
אין ספק שטקסט זה רווי במין ערבוב של כמה תקופות, אולי אף תולדה סימבולית של גזירות אנטיוכוס בזמנו, אלא שהזיקה למרידה ברומאים הינה די ברורה. כת מדבר יהודה ולפחות חלקים ממנה השתתפו במרידה כנגד הרומאים, מה שמעקר את ההנחה כי הנ”ל היו פציפיסטים, רודפי שלום אובססיביים.
ראוי לציין כי אחד ממפקדי המרד ברומאים היה יוחנן האיסיי.
אחת ההוכחות הניצחות כי חוג האיסיים שש אלי קרב נעוצה במגילה המפורסמת הנקראת “מלחמת בני אור בבני חושך”, ושנכתבה, כך דומה, אי-שם, בין תקופת הכיבוש הרומי על ידי פומפיאוס (63 לפנה”ס) לבין סוף ימי הורדוס (ראשית המאה הראשונה לספ'), או בימי הפרוקוראטורים הרומיים שלאחר כהונת אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס (44 לספ'). בהקשר זה ראוי להדגיש את הקשר בין השמש לבין “בני אור”.
במגילה זו בולטת הרוח הצבאית, המיליטריסטית, של החברה הטהורה, המוארת, הלוחמת בכוחות הרשע, ברומאים מן הסתם. במלחמה זו נועד תפקיד חשוב למוסיקה הצבאית על ידי שימוש רב בחצוצרות ובשופרות, אם בהשפעת הצבא ההלניסטי, החשמונאי, או הרומי. ויודגש כבר עכשיו כי הנושפים בכלים אלה לא היו אלא הכוהנים.
המקום הרב והמכובד שמקדיש בעל המגילה לתיאור החצוצרות, שמותיהן, תיפקודן וכתוהותיהן, זורה אור גם על בעיות אירגון הצבא והעדה, עך הטקטיקה ועל תפקידי הכוהנים בקרב.
מצד אחד אנו מבחינים בזיקה של בעל המגילה לתיאור החצוצרות שבמקרא, בייחוד בנוגע לתפקידיהן בטקסים הדתיים, ומהצד האחר – את אי-תלותו במקרא בכל הנוגע לשימושן בקרב.
“סרכי” (כלומר – סדרי, טקסי) החצוצרות מצויים בפרשיות ד' וי”ב בעיקר וכן בפרשיות י”ד, כ”ד וכ”ח. שמות החצוצרות השונות נמנים בפרשיה ד' אגב פירוט תפקידיהן ופירוט הכתובות שעליהן. כל רשימה נחלקת לשתיים: 1) רשימת החצוצרות למקרא העדה, ראשיה ויחידותיה לצורך קיום הטקסים השונים, די בדומה למסופר בספר במדבר המקראי; 2) רשימת החצוצרות לשימוש הקרבי.
הרשימה בפרשה י”ב מכילה רק את שמות החצוצרות הקרביות שבידי ששת הכוהנים מבני אהרון. אך מלבד זאת מפרש בעל המגילה את תיאור סוגי קולות וצלילי החצוצרות ומשמעותם הסימנית בשעת הקרב.
החצוצרות לטקסי העדה קורעות חלון לתיאור טקסים מרהיבים של הכוהנים, הלויים וכל העם הערוכים בסדר מופתי, איש-איש במקומו המיוחד בכל טקס. בנידון זה אנו מוצאים סוגים שונים של חצוצרות: חצוצרות “למקרא העדה” – לכינוס הציבור, “למקרא השרים” – לזימון המפקדים ו”חצוצרות המסורות” שהזעיקו את אנשי העדה להסתדר במסורותיהם, איש על בית-מעמדו מאחורי האותות (סימני הקרב) והשרים ולהוות בכך את “סרך האל”.
חצוצרות הקרב לסוגיהן על-פי תפקידיהן מגוונות הן ושפע ועושר המונחים המאפיינים אותן מעניינים ללא ספק, הןמההיבט הצבאי גרידא והן מן ההיבט המוסיקלי-צלילי, מאחר וכל סוג של תפקיד דרש צליל שונה. סוגי החצוצרות הנמנים במגילת מלחמת בני אור בבני חושך הם כדלקמן: “חצוצרות המאסף”, “חצוצרות המשוב”, “חצוצרות המירדף”, “חצוצרות המארב”, “חצוצרות תרועות החללים”, “חצוצרות מקרא אנשי הביניים”. “חצוצרות סדרי המלחמה” ו”חצוצרות המקרא” ו”הזיכרון”.
קולות החצוצרות וצליליהן בקרב כמוהם כעדות לחיזוק ההנחה שבעל המגילה השתמש במקור צבאי מיוחד. הקולות השונים מוגדרים על-פי שתי הבחנות: 1) חוזק הקול ואיכותו – נמוך או גבוה, עבה או דק וחד, 2) צורת הקול כגון מקוטע (סטקאטו) או רצוף (לגאטו).
שמות הצלילים והקולות הם כדלקמן: “נוח וסמוך”, “חד טרוד”, “קול מרודד” ו”קול נוח, מרודד, סמוך”. לכל צליל וקול היה יעד מוגדר במהלך הלחימה בשדות הקרב.
בעל המגילה מזכיר כמה פעמים את שילוב השופרות בתרועת המלחמה. נוסף על ששת הכוהנים התוקעים בחצוצרות סימנים טקטיים שונים לציון שלבי הקרב, נזכרים גם שבעה וייםובידיהם שבעה שופרות-יובל. קול תרועת החצוצרות מהווה תחילה סימן ללויים ולאלה שעל השופרות להתחיל בתרועה, וגם לאנשי ה”זרקות” להתחיל בזריקת-הטלת הרמחים. לפנינו איפוא ניצוח מעניין בין המוסיקלי המופקד על קצב ההשלכה של כלי המשחית.
יצויין ששיתוף הפעולה בין החצוצרות לשופרות – החצוצרות בעיקר למתן סימנים והשופרות לתרועה הגדולה, שמטרתה העיקרית – פסיכולוגית – להמיס את לבו של האוייב. שיתוף זה הינו מעניין הן מן התיפקוד הצאי והן מן הפונקציה המוסיקלית. מערך תפקידים זה חייב את התוקעים להיות מיומנים היטב במלאכתם, שהרי טעות צלילית עלולה להיות פטאלית ולעלות ביוקר רב.
יתכן, כדעת ידין, מגדולי החוקרים של המגילה הנידונה, שבני הכת הושפעו מן הנוהגים שרווחו בצבא הרומאי, רעיון שיש בה הרבה מן ההיגיון, והרי ידוע לנו כי יוסף בן מתתיהו, מי שהיה מפקד המרד בגליל, ערך את צבא המורדים במתכונת רומית והורה להםאת השימוש בחצוצרות, כפי שהוא מעיד על הצבא הרומי. אולם מאידך בעוד שאצל הרומאים שימשו התקיעות בעיקר צרכים הטקטיים, לחיזוק לב הלוחמים ולהפחדת האוייב על ידי צליליהן מפיל האימה, ימשו השופרות והחצוצרות במגילת מלחמת בני אור בבני חושך בעיקר לציון אופיה הדתי-פולחני של המלחמה וגם לנתינת הסימנים עצמם.
סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק
- חלק א' – סוף בית ראשון וגלות בבל
- חלק ב' – שיבת ציון
- חלק ג' – התקופה ההלניסטית
- חלק ד' – הכהונה במערומיה
- חלק ה' – הכהונה עושה שרירים
- חלק ו' – מתתיהו מתהפך בקברו
- חלק ז' – הכהונה מתחילה לאבד גובה
- חלק ח' – תקופת מלכות הורקנוס
- חלק ט' – הורדוס בוחש בכהונה
- חלק י' – הכהונה וישו הנוצרי
- חלק יא' – יש חיים אחרי הורדוס
- חלק יב' – הכהונה מתעסקת בבגדים
- חלק יג' – הלשכה לחשיפת שחיתויות
- פרק י”ד – הכהונה במי במול
21 תגובות
תודה על המאמר המעניין אך ברצוני לתקן אותך בקשר לחצוצרות אין להן שום קשר עם התרבות הרומאית הצבאית אלא מקורה מן התנ”ך :בפרשת בהעלותך: “עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף–מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם”. וזה תורת הכהונה מיציאת מצרים בהחלט לפני האימפריה הרומאית.
ובקשר לראייה מ”כי שמש ומגן ה’ אלוהים”, הרי שכפי שציינו לפניי, זו הקבלה: השמש והמגן הםהמשל, וה’ אלוהים הוא הנמשל.
ד"ר שורק,
במחילה, וכפי שכבר ציינו אחרים לפניי:
הראייה מפלביוס לגבי "פולחן השמש" כביכול אצל כת האיסיים, אולי מעידה על פנייה בתפילה אל השמש, אם נקבל את פרשנותך; גם כיום, למשל, בחתונות של חרדים, שרים שיר הפונה בתפילה לקדושים (רבי שמעון בר יוחאי) שיעמדו לימין המתפללים (השיר נקרא "אבא שמעון", והוא מוכר בביצועו של ציון גולן. אתה מוזמן לחפש בגוגל את מילות השיר ותרגומן לעברית). כמו כן, החסידים נוהגים לומר בסליחות את תפילת "מכניסי רחמים", הפונה אל המלאכים ומתפללת אליהם שיכניסו את תפילותינו לפני בעל הרחמים. פגאניות? תלוי את מי שואלים.
יואל שלום
לבקשתך עזבתי, אם כי איני יורד לסוף דעתך.
זה אכן חשוב בגלל ההקשר הכוהני-צדוקי של מורה צדק ובגלל נטישה אידיאולוגית של קבוצות מסויימות הקשורות למקדש על יסוד ביקורת מהותית ואישית. זו היתה האווירה ששררה בירושלים ערב המרד הגדול.
לא חשוב: המשפט "מסורת מיתולוגית של התנהגות הכהונה לדורותיה" מחבר מושגים שאין להם מה לעשות יחד בהקשר הזה. עזוב זה, זה משפט פגום מהיסוד.
אם אתה לא רואה את זה לבד, יש בעיה. אין לזה קשר עם העניין עצמו (קשר הכהונה לשלטון זר).
כן חשוב: גם אם נכון שהאיסיים הכניסו אלמנטים פגאניים לפולחן – וזה, לטעמי, עניין דחוק, ל]חות מתוך הטקססט שאתה הבאת – זה ממש לא בהכרח עניין כוהני, שהרי עסקינן בכת שהתנהלה אחרת מסיבות משבריות מסוימות.
מנגד, כל דת קיבלה מאמונות אחרות ומסרה לכמה אחרות. פולחן קברים, לחשים ושבועות ביהדות, גם הם הגיעו ממקום אחר.
יואל שלום
מסורת מיתולוגית, אידיומטית, משמעה מסורת ארוכת שנים.
הבדיקה עולה מכתבי יוסף הנ"ל. היהדות, שאגב פנים רבות לה, כלל לא היתה רחוקה מן הנ"ל. צר לי אך לא נותרו טקסטים מתקופת המרד פרט לאלו של יוסף בן מתתיהו, ומתוך כך אין לפוסלם עיקר וחובת הטיעון ההפוך הינה על המטיל ספק בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, ואידך זיל גמור. רמיזות על נטיות פגניות אצל יהודים מופיעות פה ושם בטקסטים של חז"ל, כאלה המבקשים למצוא תירוץ וסיבה לנפילת הבית השני או לכשלון מרד בן כוסבה בנוסח של – עבדתם עבודה זרה ונענשתם.
לפי התגובה שלך עולה כי ממש לא הבנת את זאת המקורית שלי.
השת"פ ידוע גם ידוע – לאמור: קשר בין מעמד הכהונה הגדולה ובן השלטון הסלווקי.
– זה רק הביטוי המופרך "מסורת מיתולוגית לדורותיה" שלא קשור לנ"ל.
ואנסח שוב: מה עניין "מסורת מיתולוגית" לכאן? ומהי המיתולוגיה ההיא?
לגבי פולחן השמש ("לא מותיר ספק"): בן מתתייהו כותב על עבודת אלוהים, לא אלוהיהם, והוא גם מציין כי יש בכך ממין המוזר. הוא לא היה כותב כך אם היה בכך מעשה כפירה או אם היה מתאר פולחן של עם אחר.
נראה לי כי כדאי לבדוק אם היה בתקופה ההיא, במאה הראשונה לפני הספירה, פולחן אלילי כזה, ואם כן היה אצל יהודים, ואם כן מדוע לא ידוע עליו מכל מקור אחר.
היהדות, בכל הקשור לאלמנטים האלו, הייתה מעבר להם. כדי לטעון שלא כך, צריך משהו הרבה יותר "עבה" מהטקטס הנ"ל.
יואל שלום
אכן ואללה-וואללה. שיתוף הפעולה הזה מתחיל מהתקופה ההלניסטית בין הכהונה הגדולה והדינסטיה הפטולצאית מזה והסלאוקית מז, כשאת ראשית שיאה מאתרים ברפורמה ההלניסטית של ישוע-יסון, אחי הכוהן הגדול, אי שם בין 175 לפנה"ס ל170 לפנה"ס. כל מלכי בית חשמונאי היו למעשה כוהנים והללו שיתפו פעולה עם השלטון ההלניסטי ואף עם האימפריה הרומית (עוד מימי יהודה המקבי).
שיתוף פעולה זה נמשך אל מראשית הכיבוש הרומי(67/63 לפנה"ס) והתמיד לאורך ימי הבית השני.
אכן וואללה-וואללה.
כמו כן אין מדובר על פרוצדורה מינהלית כלשהי. הקריאה בטקסט המקורי, קרי ביוונית, אינה מותירה כל צל של ספק וסייג – אכן מדובר בפולחן השמש.
שיתןף הפעולה עם הרומאים נבע גם “ממסורת מיתולוגית של התנהגות הכהונה לדורותיה”. מסורת מיתולוגית לדורותיה?
וואלה?
***
כתב יוסף בן מתיתיהו: “”בדרך מיוחדה הם (האיסיים) עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אר קבלו מאבותיהם, כאילו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים (מדריכיהם, בעלי התפקידים הבכירים) שולחים אותם איש-איש אל המלאכה” (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ב’ ח’ ה).
– הייתכן ומדובר כאן בפרוצדורה של סדר יום בכלל ודרך פולחן בוקר בפרט, לא על המהות? לא רק שאין כל בעיה להסיק מהכתוב פרשנות זאת, אלא היא מתבקשת.
ביהדות, מתחילתה, אלוהים לא רק שנעלה מעל איתני הטבע אלא שולט בהם (מכיוון שברא אותם) – וזה מהחידושים המשמעותיים שלה. למאמין, אלו ביטויים ליכולתו של אלוהים ושליטתו המוחלטת בעולם.
יש מקורות אליליים ואמוניים זרים ביהדות, משם חודש תמוז ועד וכולל עולם הבא, אמונה בנשמות, שטן וכו’, וזה בבחינת “מן המפורסמות שאינם צריכים ראיה”.
אבל דווקא הראיה הנ”ל לא ממש עוזרת. ההפך.
מרתק לקרוא את ערימת גיבובי המילים שנתמכים כביכול בראיות היסטוריות ומדעיות. באמת שאין לי כח להוכיח לאף אחד כלום – ואני בטוח שכל זבי החוטם המתרווחים בכורסאות עור וחשים כאילו פיענחו את סודות המדע, מדברים ביניהם בקמצוצי שפתיים ופלבולי עיניים ולבם בז לכל אדם שלא נושא תואר יוקרתי כזה או אחר מאוניברסיטה כזו וכדו’. מתי תבינו אפסי אדם וחלזוני אנוש – כי חכמתכם ובינתכם רחוקה שנות אור מאחרון תלמידי החכמים בתקופות האחרונות – איך מעיז הדוקטור לפצות את פיו המאוס על רש”י ולאו דווקא לשלילה בלי לנגב את כל גופו בשבעה נקיים ולרטוט בשעה שידיו מקפצות בחמדנות מילולית ע”ג המקלדת. האם יש לכם ילדים יקרים מושג כל שהוא באותם ענקים שאין מוחנו מסוגל לקלוט אפי’ אפס קצהו של חכמתם – ואם בהיסטוריה עסקינן הגר”א מוילנא שלכל הדעות היה אדם משכמו ומעלה גם בתורה וגם בכל ז’ החכמות – ובכל פעם שהיה מזכיר את שמו של רש”י היה מזדעדע ומדייק בלשונו עד האות האחרונה – תפסיקו כבר לגבב שטויות ותאוריות שהומצאו ע”י חוקרים מסואבים ומסולפים על התנ”ך ותקופותיו – סורו סורו אל תגעו – ולכו ושתו ממקור מים חיים במקום לחצוב בארות בארות נשברים – השפילו את עצמכם לרגעים ספורים והאמינו כי מוחכם צר מלהכיל את האמת – ואז אולי תגלו מאיפה זורחת השמן של המכסה מנוע כשקרברטור ואגזוז סיני מוקפץ מחוברים ע”י ציר הסובב על גלגל החמה באינסופיות מוחלטת – עד ששכל אנושי לא יוכל להבין את עומק האבסורד – בהצלחה צבי ים…
לאגנוס שלום רב
כן בהחלט. פסוקים השזורים במקרא וזוקפים את הקשר בין יהוה לבין השמש עשויים בהחלט להצביע על פולחן, מה עוד שנוסחים כאלה אנו מוצאים בכתבים פולחניים מצריים, מסופוטמיים ןפויניקים לשם משל.
הכיצד נאגוד יחדיו את גנדי וקינג, בני העידן המודרני עם דמויות קדומות, שהרי שנות אור מפרידות ביניהן וביניהן מפרידות גם התפתחויות היסטוריות מודרניות של תקומת הלאומיות, הפילוסופיה החברתית ועוד.
טקסי העדה – הסרכים – מעוגנים היטב בסדרים הטקסיים של כתות מדבר יהודה. ואין להוציא מכלל אפשרות שפעלה כאן השפעה מאוחרת, יוונית וגם רומית.
בכל מקרה תודה על הערותיך והארותיך
לאגנוס שלום
ראשית – כלל ידוע במחקר ההיסטורי כי מהוראת לאו למדים על ההן; שנית – עניין עשרת הדיברות אינו חלק מתוך התהוות היסטורית, שהרי התנ”ך נכתב בתקופה מאוד מאוחרת לאחר שעבר שלבי סינון, חיסור, עריכה וחתימה. ליהווי ידוע כי התנ”ך נחתם סופית בימי נשיאותו של רבן גמליאל דיבנה, היינו בשנת 113-112 לספ’; שלישית – היהדות במובנה המקובל לא התקיימהלפני ראשית הבית השני – מאה ששית לפנה”ס; דווקא התנבאותם של הנביאים מהווה תנא דמסייע עבורי, והמבין יבין; אין זה משנה מהו מקור הפגניזם המלכותי. הפגניזם התקיים; רביעית – מי שמביא הוכחה בשם רש”י דומה כאילו יביא הוכחה מהרב עובדיה או מאחד הבבות. רש”י יכול להוות מקור היסטורי לפילוח תפיסה מסויימת שרווחה באזור פריס במאה ה-11 לספ’. רוב רובם של העוסקים בחקר ההיסטוריה נמצאים בספירה אחרת לגמרי מזו של רש”י, שכבודו במקומו מונח. לא הוא, לא הרמב”ם, לא הרשב”א, לא בעלי התוספות ודומיהם יכולים להוות אישוש או דחייה היסטוריוסופית לאירועים שקדמו מאות ואלפי שנה קודם לזמנם.
חוקרי מקרא יוצאים מתוך נקודת מוצא רליגיוזית-סקראלית שאין לה מה לחבור למחקרים ההיסטוריים.
ד"ר שורק,
העובדה שהיה ברור לך שרשימתך תכה גלים לא פוטרת אותך מצורך לענות על ההשגות.
הוכחתך מעשרת הדיברות קצת תמוהה, משום שברור שאז נוסדה הדת היהודית והיה צורך להורות את האסור והמותר.
התנהגות מלכי ישראל ויהודה לא יכולה לרמז על "מהותו הפולחנית" של עם ישראל כאשר הנביאים לא הפסיקו מלהתנבא כנגד התופעה. ההתנהגות הפגאנית של המלכים נבעה משאיפות מדיניות של המלכים ולא היוותה בשום אופן חלק מהמסורת היהודית.
שימוש בלשון רבים לתיאור האלוהים כבר נדון זה מכבר, וכבר רש"י עומד על העובדה כי בעברית כל לשון אדנות הוא ברבים, גם כאשר מדברים על אדוני העבד. הנושא יכול לשמש אולי כבסיס לדיון לשוני.
תמהני אם כל האמיתות הברורות של חוקרי המקרא סובלות מבסיס רעוע שכזה.
לד"ר יחיעם אמש היה ט"ו באב:היום החשוב ביותר לשבט בנימין בן אונה של רחל!בן "ישראל" היחיד,שהרי כל השאר לפני כן היו בניו-לשמו יעקב בזמן עבדותו ללבן.מעניין.
עשית לנו את היום ורחמה הגדילה לעשות כאשר העבירה אלינו את הקישור המקורי!הרצאה מעניינת ביותר
על כך עוד יאמר,ונאמר:"כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים".
ואגב:אלוהים-אל-הים=הצדק גדול שמחזורו 164 שנה..והרי לך סודו של אל-הים הגדול ,מחזורו הנסתר של נפטון אבי הנצרות/נזירות/הדגים/הצדיקים…
אנו סקרנים מאוד לקרוא על הרצאתך הבאה בנוגע ל"פאגניות"!כידוע לך אמו של אלכסנדר הגדול היתה פאגנית רצינית ביותר עד אובססיסיות איימתנית,ניתן ללמוד מכך הרבה דברים הטמונים בכולנו.
נו, תיארתי לעצמי כי רשימתי תכה גלים, שהרי איך יתכן שחבורה, וירטואלית או לא, עצם מעצמו של עם ישראל, תתעסק בעבודה זרה.
ובכן, עם ישראל, והנני מתקשה להגדירו כעם בממד המודולרי-שבלוני, כפי שהייתי מתקשה להגדיר כל ציביליזציה או תת-ציביליזציה בעידן הקדום, ממש-ממש לא היה יהוויסטי בעל היבטים מופשטים, על/אל-ארציים/גשמיים, ולו רק נתייחס ללימוד ההן מכלל הלאו של עשרת הדיברות כדי לאשש הנחה זו, ודי להציץ בחטאי עם ישראל והתנהגות מלכי ישראל ויהודה בספרי מלכים ובדברי הימים כדי להבין כי מדובר בעם שמהותו הפולחנית היתה פגאנית. ועל כך ארחיב בהמשך ואולי אף אקדיש לעניין זה מחקר מיוחד. ואגב: אלוהים הינו אלוה ברבים ואדוני אף הוא מונח של רבים.
לרוחמה שלום
כל שרציתי להישען על מחקריה של פרופ’ אליאור מנוקז להקשר האפשרי בין כת מדבר יהודה לבין כת הצדוקים, ובכך גם אתייחס להערתו של אגנוס, שאכן מורה צדק עשוי לסמן את ההקשר הכוהני בין החבורה לבין ירושלים על בסיס מרדנות תת-קהילתית (“חוק מופז”) מהסיעה הגדולה.
תודה ל-3-4 שהעבירה לכאן את ההרצאה במקורה ובכך בעצם השיבה גם אותי לביתי הנכון.
אי אפשר, שלא להודות גם לכותב יחיעם שורק שבנימת קיטרוגו הקטנטנה וסילופיו גרם לכך, שמישהו הועיל בצדק להעביר לכאן את מקור המשאב/המיידע הראשוני .
אבי,כדאי שגם אתה תקשיב למקור.(הקליפ המקורי של ההרצאה).
לא תאמין,אך גם לי הגיעה לפתע הישועה:)שם.
אגנוס:דבריך,בטעם נאמרים.
ראה פה:
http://mikravideo.cet.ac.il/movieDetails.aspx?nItemID=159&nSection=2
לא ברור איך אתה שולף את שמה של פרופ’ רחל אליאור ואומר:
“מחקריה האחרונים והאמיצים של פרופ’ רחל אליאור הצביעו על היסוד הכוהני שבתופעת כת מדבר יהודה…”
ואז מפליג בתיאורי האיסיים ואורחותיהם הפאגאנים כאשר הטענה העיקרית של פרופ’ רחל אליאור היא שהאיסיים מעולם לא התקיימו (זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה). שהם פיקציה אוטופית ומשאלת לב של יוספוס פלביוס.
“ראשית – “מורה צדק” – עשוי להיות שהמילה צדק נגזרה מה”צדוקים” – האריסטוקרטיה הכוהנית שבירושלים.”
סביר יותר להניח שהמילה נגזרה מהפסוק “צדק צדק תרדוף” המחייב את הדיינים ומורי ההלכה.
“בדרך מיוחדה הם (האיסיים) עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חול והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אר קבלו מאבותיהם”.
הפשטות בה אתה מפרש את המילה “אליו” כמתייחסת אל השמש ממש מכעיסה. ייתכן באותה מידה כי הכוונה אל אלוהים, וחובת ההוכחה חלה עליך.
“נשמע אכן ביזארי – פולחן השמש בחזקת עבודה זרה ממש, ואכן המעיין בספר תהילים לשם משל, שהריהו הספר שמזמוריו שוררו ונוגנו בבית המקדש, מדבר במפורש על זיקה בין האל לשמש כמו “כי שמש ומגן יהוה אלוהים” (תהילים פד, 12), או – “הללוהו שמש וירח. הללוהו כל כוכבי אור” (שם קמח, 2), “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שופטים ה, 31), “וכסאו כשמש נגדי” (תהילים פט, 37) ועוד כהנה והנה.”
הפסוק היחיד שאולי יש לו משמעות בהקשר זה הוא הפסוק הראשון, וגם אותו סביר יותר לפרש בדרך אלגורית. הפסוקים האחרים פשוט לא שייכים לעניין. האם פסוק שאומר שהשמש מהללת את האלוהים אומר שיש קשר בין פולחן האלוהים לפולחן השמש? באותה מידה נוכל לומר שהפסוק המתאר את משה מהלל את האלוהים קשור לפולחן משה.
“גם השימוש באמצעי תאורה, כגון מנורות המקדש ובמיוחד מנורת שבעת הקנים, מעיד אף הוא על זיקה כלשהי לפולחן השמש והאור, מה שהיה מאוד מקובל על הציביליזציות הקדומות.”
או שהוא מעיד על צורך באור.
“ובקטע הבא (שם ו’) מסופר כי האיסיים “שוקדים בכל כוחם ללמוד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כוחות האבנים להסיר כל מחלה”.”
איפה אתה רואה כאן פגניזציה? אני רואה כאן ניסיון פרימיטיבי ללמוד את חוקי הטבע, וגם כאן חובת ההוכחה חלה עליך.
“ההסתמכות על “ספרי ראשונים” קדומים, ארכאים, אולי מכוונת לכך, שהיוצאים ממצרים לכנען בהנהגת משה (לפחות בהיבט המיתולוגי-סימבולי) באו מתרבות מצרית שסגדה לאל השמש”.
זהו פשוט ניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. במקרה יציאת מצרים מסתדרת עם התיאוריה, אז חייבים להתייחס אליה. מצד שני, אנחנו לא מכירים ביציאת מצרים, אז בואו נלהטט במילים ונסביר שהפולחן הגיע לישראל מיציאת מצרים בהיבט המיתולוגי-סימבולי.
“לו כך הדבר, מהפכני וחסר-תקדים, אפשר להבין על איזה רקע אידיאולוגי ופולחני נטשה החבורה את ירושלים ועברה לאזור המדברי להיטמע ממש בטבע, באדמה ובכל אשר עליה.”
גם היום קבוצות רבות ביהדות נוטשות את החברה ושואפות להיטמע בטבע. אין זה אומר שהם מנהלים שם טקסים פגניים. אפשר להתחכם ולומר שרבים מטקסי היהדות הם פגניים, אבל בכל אופן אין לקבוצות המתבודדות טקסים שונים מיהדות המיינסטרים.
“בדברי יוסף בן מתתיהו מופיעה פסקה הסותרת, על פניה, את התפיסה הפציפסטית המיוחסת לאיסיים, וכלשונו: “ויקר בעיניהם מות כבוד ותהילה מחיי עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כוח נשמתם, אשר לא שב מפני כל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי-רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאכל, עמדו בניסיון ולא עשו אף אחת מאלה. גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את ייסוריהם באור עיניים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלוהים, כי הוא ישיבן להם לקץ הימין” (מלחמות היהודים ב’ ח’ יא).”
דווקא כן מזכיר לי את עקרון ההתנגדות הבלתי-אלימה של גנדי וקינג.
“”סרכי” (כלומר – סדרי, טקסי) החצוצרות מצויים בפרשיות ד’ וי”ב בעיקר וכן בפרשיות י”ד, כ”ד וכ”ח. שמות החצוצרות השונות נמנים בפרשיה ד’ אגב פירוט תפקידיהן ופירוט הכתובות שעליהן. כל רשימה נחלקת לשתיים: 1) רשימת החצוצרות למקרא העדה, ראשיה ויחידותיה לצורך קיום הטקסים השונים, די בדומה למסופר בספר במדבר המקראי; 2) רשימת החצוצרות לשימוש הקרבי.”
אין קשר בין החצוצרות המתוארות בתורה לבין החצוצרות שהיו בשימוש בזמן הרומאים. בתורה מתואר שהשימוש בחצוצרות הוא לאיסוף העם בתוך המחנה, ואפשר לשער שגם לפני יציאה למלחמה היו מכנסים את העם בצורה כזאת. עם זאת, לא מתואר בשום מקום במקרא שנעשה שימוש בחצוצרות תוך כדי המלחמה, וסביר להניח שהשימוש המתואר ב”מלחמת בני אור” נעשה בהשפעה מאוחרת יותר, כהשערת ידין.
כותב נכבד, הקשר שעשית בין עבודת אלילים לבין המתנה לעליית השמש היא קצת מופרכת. האור והשמש לא נעבדים בפני עצמם אלא הם פשוט מסמלים יום חדש, שלטון האור או משהו מעין זה.