Dance of love בט”ו באב

האירוע המקראי הקדום ביותר המקפל בתוכו מעמד כוריאוגרפי-ריקודי נעוץ בתקופת השופטים, לאחר מעשה פילגש בגבעה. בני בנימין חטפו נערות מבנות שילו שיצאו לחולל כדי לשאתן לנשים ובכך להציל את השבט מכליה

ט”ו באב ידוע במקומותינו כיום האהבה או כחג האהבה, משהו מעין סנט וולנטיין’ס דיי בקרב אומות העולם ה”מערבי”. מעניין איפוא להתחקות אחר שרשיו של חג האהבה, או לחלופין-יום האהבה במקומותינו. המקור הקדום, הראשוני, העוברי משהו, חבוי בין קפלי תקופת המקרא, אך נפתח, לצורך “חימום” בלבד בטקסט תנאי, מפיו של נשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל, המעיד על מינהג קדום ומקודש, בזו הלשון: ” לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב … ובנות ירושלים יוצאות (אז) וחולות (=רוקדות). ומה היו אומרות? (בבחינת אומר ושיר): ‘בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך?! …” (משנת תענית ד’ ח’). טקסט זה יוסבר וינותח אחר-כך. כל עיקרו כעת לציין ריקוד חיזור של בנות ישראל, הפנויות שבהן, כדי ל”הילכד” על-ידי הפנויים-הרווקים, שתשוקתם להיכרות הנישואית רבה ויוקדת בקרבם.

ה”עדות” הבאה מרוחקת מהטקסט התנאי למעלה מאלפיים שנה, ויש בה, מעבר להתחייכות ולהתנשאות אמת מעניינת. והנה אני “חמשוש” בן תשחורת באחד התיכונים המכובדים בת-א (עירוני ה’, דאז ברח’ מזא”ה), ומנחית עלינו המורה לפילוסופיה שיעור נזיפה הנוגע להתפקרותנו, לנהנתנותנו ול”ריקנותנו”, כשהוא מדגיש בין השאר את רעילותם של הריקודים הסלוניים, וטורח, ספק בחיוך מעושה-מאוסה, ספק בציניות, להגדיר את ריקוד ה”סלאו”, בלשון די בוטה, כשאני מבקש לעדן את ההתנסחות כדלקמן: “סלאו הינו התגפפות הדדית במרחב של ארבע בלטות”.

עם הזמן התחוורה לי הפרשנות של האמירה דילן, או שמא מצאתי לה פרשנות משלי, מעודן משהו וזאת בעקבות מחקרים יסודיים שביצעתי בנושא הפעילות הגופנית ומשמעויותיה בעידן הקדום, כשבכללה מעוגנת הפעילות הכוריאוגרפית, הקצבית, היינו הריקוד, ויפה התנסחותי גם לימינו אנו. ובכן ריקודי זוגות מעניקים לגיטימציה למגע גופני (אם כי בתוך-תוכו טהור הוא וחף, עקרונית, מכוונות נסתרות, מניפולטיביות), כשבנסיבות אחרות היה עלול המגע הגופני להתפרש כהטרדה מינית.

אז מה בין הטקסט התנאי לבין האמירה שלקמן ופרשנותו האישית של המחבר? המענה חבוי בין קפלי הרצון ליצור אינטראקציה כלשהי בין המינים, כזו שעשויה להסתיים באמירה – “ויאמר לדבק טוב”.

הטקסט התנאי נראה קדום, אך עתיקה ממנו היא התקופה המקראית, התנ”כית, החובקת בתוכה רבדים כרונולוגיים מאוד קדומים, ולפני שניכנס לעובי הקורה, נאיר נקודה מאוד חשובה בהקשר לריקוד הקדום.

המחול הקדום מצא את ביטויו, ברוב המקרים והאופנים, קשור בחבל טבורו לדת, לאמונה ולפולחן. הטקסים הדתיים כללו בעיקר תנועות גופניות מגוונות ונמרצות, במקצבים שונים, שנועדו להביא את המעמד הטקסי כולו לשיא האקסטזה והפורקן, הוא-הוא רגע ההתעלות שבו נמסכה תחושת המגע הכמעט-בלתי-אמצעי עם האל, עם האלים, וסיומו בזיכוך גופני ונפשי – הקתארזיס. הפולחן כולו נוהל על ידי גברים בעיקר, כוהנים, מכשפים ושאר שמאנים, אך הריקוד, שתפס את מרכז הפעילות, נוהל על ידי הנשים, ומדוע? ובכן באשה, בשונה מן הגבר, בולטת תחושת הקצביות ובכללה גם התנועות המעודנות. כמו כן היות שאלמנט מרכזי בפולחן היה הפוריות, ברור מאליו, שהאשה היא זו שתוביל אותו, ואכן כבתרבויות קדומות באזורנו בולטת מקומה של האשה בתחום הריקוד המקראי.

רובד מעניין השופך אור חשוב על הפרשה כולה הוא הצפיה בהתנהגותם של בעלי חיים ואימוץ כמה כללים מהם, כאלה שהוטמעו בחברה הקדומה. מדובר בריקודי החיזור שובי העין והמעניינים שהתקיימו ועדיין קימים בקרב קבוצות של יונקים ואף רמשים וחרקים, שהיוו איזשהו מקדם חיקוי בעידן הקדום, עוד הפרה-היסטורי, והיה בו, כך דומה, משהו קמאי, אפילו מכושף. הנה לכם היסוד הבראשיתי, העוברי, של הריקוד וכל השאר – היסטוריה.

האירוע המקראי הקדום ביותר המקפל בתוכו מעמד כוריאוגרפי-ריקודי נעוץ בתקופת השופטים, לאחר מעשה פילגש בגבעה, כשבני בנימין שחטו ביום אחד עשרים ושניים אלף איש מישראל, נשבעו בני ישראל במעמד טקסי מחייב במרכז דתי ידוע, במצפה, כי לא ישיאו את בנותיהם לבני בנימין כעונש על שפך הדם הנורא שגרמו. לא חלף אלא זמן קצר ביותר והשכילו בני ישראל להבין שעלול להימחק שבט שלם מקרבם, הלוא הוא שבט בנימין, אם לא ימצאו-ימציאו פיתרון הולם, אלא ששבועתם בנדר המקודש אינה יכולה להימחק כך סתם. ההצעה שהתקבלה בסופו של דבר היתה זו : “הנה חג יהוה בשילה מימים ימימה, אשר מצפונה לבית-אל מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. ויצוו את בני-בנימין לאמור: לכו וארבתם בכרמים, וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין, והיה כי יבואו אבותם או אחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם: חנונו אותם, כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה, כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. ויעשו כן בני בנימין, וישאו נשים למספרם מן המחוללות אשר גזלו, וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם” (שופטים כא 23-19).

התמונה הנגלית לנגד עינינו היא מאלפת ללא ספק ומשקפת נהגים שהיו קיימים בציביליזציות הקדומות, ואנתרופולוגית אף לעיתים בעולמנו העכשווי בצורה זו או אחרת. הנדר שגזר רווקות נצחית על בני בנימין יכול היה להיות מופר על ידי אלטרנטיבה מקודשת ומיתולוגית, קרי – “חג יהוה בשילה”. שילה היה אחד המרכזים הפולחניים דאז, אם לא הדומיננטי ובתוקף זאת היה בו כדי לבטל נדרים קיימים. ריבות, נערות שטרם נישאו, נמצאה להם ארוכה, הרבה-הרבה לפני ערבי פו”פ ואתרי התקשרות מודרניים בנוסח של “love me”. המקום המקודש הקרין מין ליברליזציה של התקשרויות רומנטיות של העידן הקדום. החטיפה לא אמורה להיות ברוטלית ומאולצת משהו, אלא מעין משחק (“משחק מקדים”), שהיתה בו הסכמה הדדית לכאורה בין שני הצדדים, והרי גם כיום ערבי ריקוד בזוגות נבנים על מתן לגיטימציה מסויימת ומקובלת על שני הצדדים ליצור מסגרת של נגיעות משותפות. ראשית-ראשיתם של אותם ערבים “פיזיו-רומנטיים” נעוצה בעידן הקדום, דוגמת האירוע המסורתי בשילה. יש להניח כי מיפגשים מהסוג הנ”ל התחוללו בזיקה לאירועים חקלאיים כגון בציר הענבים. ובוודאי שהזיקה בין יין ואהבה היתה ידועה בתקופת המקרא והתבטאה בלא-מעט תיאורים, כגון בשיר השירים.

בכל מקרה, ובהקבלה מאוד מעניינת לעולם החי של ריקודי חיזור ותחרויות חיזור, כשהן מבקשות ללכוד את הגבר האידיאלי, היו הנערות מגיעות מוכנות לאותם מיפגשים, כל אחת עם הכוריאוגרפיה האישית שלה, ומעין מיתחרות זו בזו על התצוגה הגופנית היפה והמצודדת. נוכל, אגב, להקביל זאת עם היסודות ההיסטוריים של ריקודי הבטן בעולם המזרח-תיכוני.

ראויה לציון היא העובדה, שנוהג שורשי ומתחום הריקוד די היה בו כדי לבטל נדר מקודש, כמעט ממלכתי, וזאת ללמדנו על החשיבות הרבה שייחסו לריקוד כמנוף להתקשרות רבייתית, בנוסח של “ויאמר לדבק טוב!”.

מעניינת היא העובדה שמיתוסי “חטיפה” התגלגלו לאורך ההיסטוריה מצאו ביטויים בחברות שונות, באפריקה, אצל קבוצות צ’רקסיות, גיאורגיות, בדואיות, בחוף השנהב ועוד.

אספקלריה לאירוע הספציפי הנ”ל מתגלית לנגד עינינו בשני חיבורים מאוחרים, אצל ירמיהו ובשיר השירים. ירמיהו מוסר לנו באחת ההזדמנויות את התיאור הבא: “עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל. עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון. נטעו נוטעים וחיללו” (ירמיהו לא 3-4). הנביא מבקש להציג חזון אופטימי ומשתמש אליגורית באותו ריקוד חיזור של הנערות הבתולות. הללו היוצאות ל”לכוד” את הגברים ב”מחול משחקים” והמלוות בכלי הקשה בזיקה לתקופת בציר הענבים. אליגוריזציה זו מצביעה על נפיצותו של ריקוד החיזור בקרב החברה הישראלית.

בעל שיר השירים כמו משיל עכבות מוסר ואף הוא בתצוגה אליגורית מגיע למסקנה הדומה לטקסט הקודם, וכך הוא מציין: “שובי שובי השולמית. שובי ונחזה בך. מה תחזו בשולמית, כמחולת המחניים” (שיר השירים ז 1). מעבר לציון שמה של הרוקדת/הרקדנית, מצויינת הופעתה המושכת, המצודדת, על רקע קריאות התפעלות ועידוד של המחזרים. המחצית השניה של הטקסט משקפת גם מהותית וגם טכנית את ריקוד המענה, היינו – שאלה ותשובה וכן ביצוע כוריאוגרפי. אין להוציא מכלל אפשרות כי אותה “השולמית” הובילה את מחנה/קבוצת הרוקדות.

עדות נוספת לריקודן של הנשים עולה מהטקסט בתהילים: “קידמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות” (תהילים סח 26) וניתנת לפרשנות כפולה – מעמד של פסטיבל או זה הלקוח מתוך אווירת העליה לרגל לירושלים. בכל מקרה מצביע המקור על מבנה אנושי המורכב מהיבט ווקאלי, אינסטרומנטלי וכוריאוגרפי.

הגשר בין ריקוד הבתולות, בחינת המפגש בין פנויות ופנויים, לבין מה שמקובל במקומותינו כיום האהבה או כחג האהבה, הולחם בתקופת בית שני, כנראה גם בעקבות השפעת התרבות ההלניסטית (כגון החגיגות הדיוניסאות) והרומית (הבקכנליות), ותועד בדבריו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל, במשנת תענית כדלקמן: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב … שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו … ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות), ומה היו אומרות? (בבחינת אומר ושיר): ‘בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך?’ ‘אל תתן עיניך בנוי. תן עיניך במשפחה’ (כפי שאומרות המיוחסות). ‘שקר החן והבל היופי. אשה יראת ה’ היא תתהלל’ (משלי לא, 30)(תענית ד’ ח’).

לא בכדי עמד מאחורי האמירה נשיא הסנהדרין (כזה, ש”נתפס” במקורות כמי שמרשים את הקהל בשמחת בית השואבה בתרגילים גופניים הדורשים כוח, סבולת ומידה של אקרובטיקה – תלמוד בבלי סוכה נג עמ’ א’), שהרי מדובר במינהג קדמון, מיתולוגי-משהו, שנקשר בעבותות לאתר קדוש, בזמנו בשילה וכעת בירושלים. ובל נשכח כי נושא הזיווגים בחברה הקדומה, קל-וחומר בחברה היהודית, היה בבחינת הכרח חסר חלופה, ועל כן קיבל המינהג משנה חשיבות.
התלמוד הבבלי מתייחס לכך בדרכו, כדרכו, ואומר: “בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא, מי שאין לו אשה נפנה לשם. מיוחסות שבהן (בין הרוקדות) היו אומרות: ‘בחור, שא נא עיניך … (כפי שמופיע במשנה שלמעלה)’. תנו רבנן: יפיפיות שבהן, מה היו אומרות? : ‘תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי’. מיוחסות שבהן, מה היו אומרות? ‘תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האה אלא לבנים’. מכוערות שבהם, מה היו אומרות? ‘קחו מקחם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים’ ” (תענית לא עמ’ א’).

ראשית – התלמוד הבבלי מתחבר לאירוע שבשילה ומציין שמדובר במקום הפנוי בכרם, שם נערכו מחולות בגמר הבציר, ומכנה אותו בשם “מחול הכרם”. ואכן בציר הענבים מתרחש כל שנה, קלנדרית, בין חודשי תמוז לאלול.
שנית – כל מחצית חודש בהיות הלבנה במילואה נתפסה בציביליזציות הקדומות כיום/לילה בעל חשיבות קוסמית, קסומה ואף מאגית, וכך גם במסורת ישראל, ואין תימא איפוא כי ביום ט”ו באב האמינו כי יבוא תיקון ללבבות השבורים.
שלישית – יש להניח שמדובר על שירים מוכנים וידועים מראש, שהמחוללות, ואולי אף במקהלה, היו פוצחות במלוא גרונן, ומצודדות, לצד כישוריהן הכוריאוגרפיים, את הבחורים הפנויים.
רביעית – אין כוונת החכמים לציין כי האשה ניכרת רק ביופיה, אלא לצד מעלותיה האחרות יש בה קבי יופי וקווי צידוד.
חמישית – בכלל הריבות הפנויות נמצאת כל קשת המשתוקקות ל”הילכד”.
ששית – הבגדים הלבנים מציינים את הטוהר והחן, ולאלו מהן, שידן לא היתה משגת לרכוש בגד מחול משלהן, היו מקבלות את המעטה הלבן בהשאלה. לומר שהקהילה כולה נטלה חלק במינהג הנידון.
שביעית – מאחורי העדות האימפורמטיבית, הפשוטה לכאורה, מסתתרת אמפתיה ותמיכה עקיפה של החכמים בניסיון, הגשמי על פניו, להשתדכות רומנטית בין שני הצדדים.

התלמוד הירושלמי משנה מעט את הנוסח ואף מוסיף משלו: “היתה בתו של מלך שואלת (את הבגד) מבתו של כהן גדול. בתו של כהן גדול שואלת מבתו של מלך. הכאורות היו אומרות: ‘אל תתן עיניך בנוי’ והנאות היו אומרות: ‘תן עיניך במשפחה’. וכן הוא אומר: ‘צאינה וראינה בנות ציון כמלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו” (תעניות פרק ד’ סט עמ’ ג’). העטרה מקורה במינהג ההלניסטי של חגיגות שונות, וזו שסמלה את יסוד ההצלחה והניצחון, מה שהתגלגל לימים לעטרת כלה שסביב ההינומה.

ט”ו באב כיום האהבה נשכח לחלוטין בתקופת הפזורה היהודית ברחבי אירופה, כמו גם הרבה מינהגים אחרים, וזכה לריענון במהלך המאה העשרים, בעיקר בהתיישבות העובדת, כשהוא מתקשר לכנסי מחולות בכלל. עם הזמן, משהו כמו בשנים האחרונות, קיבל יום זה את הטאצ’ הוולנטייני ומונף על ידי אתרי היכרויות אינטרנטיים.

המאמר פורסם לראשונה ב-3 באוגוסט 2012