רבי יוחנן בן זכאי, שעבר מירושלים ליבנה וערך שינויים גדולים בפרקטיקה הדתית לאחר החורבן, אחראי גם להעלמותה של המוזיקה הקולית של בית המקדש, והמעבר של מוזיקה קולית בלבד לבתי הכנסת, למעט חריג אחד – השופר
בפרקים הקודמים בקשתי לעמוד על הקווים המייחדים את מוסיקת המקדש, היינו הנושא המרכזי בעבודתי הנדונה. לצידה של מוסיקה זו התפתחה, במהלך תקופת בית שני, מוסיקה בעלת סממנים מיוחדים משלה, הגם שינקה את יסודותיה ממוסיקת המקדש, היא השירה אשר בבית הכנסת.
מוסיקת בית הכנסת החלה אמנם את צעדיה הראשוניים בימי הבית השני, אולם עיקר פריחתה – מימי החורבן ואילך – ימי המשנה והתלמוד. אז גם נקבעו דפוסיה ויסודותיה המיוחדים אשר שמשו אבן שואבת אף לדורות מאוחרים יותר, ולמעשה עד ימינו אנו.
בל נשכח את העובדה הבסיסית שעם חורבן הבית נדמה המוסיקה המקדשית ואת מקומה תפסה במידה זו או אחרת מוסיקת בית הכנסת.
חוקרי המוסיקה היהודית בחרו, מטבע הדברים, לנווט את ספינת מחקרם דרך מימיה הבוטחים והשוקטים של תקופת בית שני, ואילו תקופת המשנה והתלמוד הועמדה בצל, ותקופת המעבר בין זו לזו לא זכתה לעיון המוסיקלי-ההיסטורי המתבקש ולמחקרו.
בפרק הנוכחי אבקש להבליט את העובדה הבאה: בתקופת המשנה והתלמוד עלתה משקלה וחשיבותה של השירה בפה על פני זו בכלי הזמר, וזאת בניגוד למקובל בתקופת הבית השני, מאחר שבעידן הקודם תפסה הנגינה במקדש את המקום המרכזי, וחורבן המקדש יצר מעין חסם, ולו זמני, למוסיקה המקדשית, האינסטרומנטלית. והראשון שהקפיד על כך היה לא אחר מאשר רבן יוחנן בן זכאי, להלן ריב”ז, נשיא הסנהדרין שלאחר חורבן הבית השני.
בשנת 70 לספ’ נפלה ירושלים ועימה חרב המקדש השני. הקרבנות פסקו ועימם נדמה צליליה של מוסיקת המקדש. החורבן שהיה כמעט מוחלט, היינו – יישובי, פוליטי, כלכלי, חברתי ורוחני, טמן בחובו איום לגדוע את קרן היהדות, לא רק ביהודה אלא אף בתפוצות, שהרי ארץ ישראל בכלל ובית המקדש בפרט, היוו מרכז חשוב לפזורה היהודית הנרחבת. ויצויין, אם כי אין לכך אישור ודאי מעבר לסיפורי החורבן, שתעוקת החורבן היתה כה כבדה ונרחבת עד כי יהודים לא מעטים שלחו בעקבותיה את נפשם בכפם.
כוכבו של ריב”ז דרך עוד קודם לחורבן. חכם-מנהיג זה היה תלמידי הלל הזקן, כמי שנמנה על מקורבי הנשיא והיה מעורב בעסקי ציבור, נודע בהוראה ונלחם לתורה ולתפוצתה. אולם דומה שראוי להדגיש עוד ענין חשוב באישיותו של מנהיג זה החשוב לנושא דיוננו. ריב”ז היה ממנהיגי הפרושים, ויש הטוענים כי היתה לו השפעה רבה באשר לשינוי המערך היסודי שחל במקדש בשלהי ימי הבית השני. והרי חלק אינטגרלי משינוי זה ננעץ בתמורות שבמוסיקת המקדש, אלה שהביאו לפריחת המוסיקה ולגיבוש מעמדם של הלויים-המשוררים. אף קשריו עם רבי יהושע בן חנניה, בן למשפחת המשוררים, שהמקורות ידעו לספר על גישתו המיוחדת כלפי המוסיקה. אף בקיאותו של ריב”ז ברזי המתמטיקה, הפילוסופיה (כרבי יהושע בן חנניה), או “שיחת/שירת המלאכים” מקרבת אותנו להנחה שהלה הכיר בחשיבות המוסיקה אף מן היסודות היווניים/הלניסטיים.
- תרומת ריב”ז לתפילה
בראותו כי גורל ירושלים עתיד להחרץ לשבט או לחסד, ביקש ריב”ז להסגיר עצמו לרומאים שצרו על ירושלים. המסורת מספרת כי בפגישתו עם ווספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי, טרם התקסרותו, ביקש ממנו ריב”ז רשות להגיע ליבנה, ובלשונו : “ואשנה בה לתלמידי, ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות” (אבות דרבי נתן ו’). כלומר הפציר במפקד הרומי להקל משהו בתנאי מעצרו הצפוי ולטעמו – לייסד, לחזק ולחשל את התפילה היהודית, והרי יסודה של זו מעוגן בליטורגיה, במוסיקה שהיתה שקועה בה עוד מימי הבית השני.
ויתירה מזו, יסודות רבים בתפילה היו קשורים לעצם קיום הפולחן בבית המקדש ועם נפילת ירושלים וחורבן המקדש ריחפה סכנה ממשית על עצם קיום הפולחן בבית הכנסת. והמסורת של ימי החורבן ששיקפה את זעקת הכלל אמרה: “מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה … מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל ואביהם שבשמים” (תלמוד בבלי ברכות ל”ב עמ’ ב).
אולם חז”ל, בדורות המאוחרים לריב”ז, מצאו נחמה כלשהי בתפילה על אף החורבן. ודומה שבין שני המקורות שנמנו למעלה חל שינוי מסוים. היה זה בתקופת נשיאותו של רבן גמליאל (115-80 לספ’), שבה נערכו וסודרו תפילות הקבע של הציבור. אולם מעשה-רב זה, יסודותיו החלו, כאמור, בימי ריב”ז וביוזמתו.
ריב”ז שראה בחורבן סכנה אף לעצם המשכיותה של התפילה בציבור בחר לחזקה ולבססה וכפי שאמר עליו: “ואקבע בה תפילה” (בנוסח אבות דרבי נתן ו’) כפעולה שחשיבותה היתה גם מעל ומעבר לזמנה. ולא נתפלא איפוא שבמקורות מאוחרים, בני המאה הרביעית והחמישית לספ’ הישוו בין פולחן בית הכנסת לבין המקהלה אשר שמשה במקדש. ואף אם נטיל ספק בעצם מהימנותה ואמיתותה של המסורת שספרה על אותה שיחה שהתנהלה בין ריב”ז לווספסיאנוס, הרי אין להימנע מן המסקנה, כי לו גם שוכתבה השיחה האמורה, הרי היא היתה מעוגנת ונטועה היטב בנופה של מציאות מסויימת. היינו, מה חשבו עליו, על ריב”ז, בדורות המאוחרים לו, ואיזו חשיבות ייחסו לפעילותו, שהרי מדובר על עצם הצלת התפילה ושמא אף על ארגונה הראשוני והיסודי בדור החורבן.
- תקנותיו של ריב”ז
הנהגת ריב”ז הפכה את יבנה דאז למרכז המרכזים בארץ. והגם שזו לא נמשכה זמן רב, הרי הוציאה תחת ידיה הלכות ותקנות חשובות שהנוגעות לענייננו יובאו להלן:
א. התקיעה בשופר
המשנה פסקה כי “יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים (בשופר) אבל לא במדינה (מחוץ ליבנה). משחרב בית המקדש התקין ריב”ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין (סנהדרין או תמציתה). אמר רבי אליעזר: לא התקין ריב”ז (את הנ”ל אלא לגבי) ביבנה בלבד. אמרו לו (חברי הסנהדרין) : אחד (ב)יבנה ואחד (ב) כל מקום שיש בו בית דין” (משנת ראש השנה ד’ 1). כלומר, דעת הרוב הלכה בעקבות ריב”ז, מה שקבע ושימר את מרכזיותה של יבנה מלאחר החורבן..
התלמוד הבבלי כרך פרשה זו עם ויכוח שניטש בין ריב”ז לבין בני בתירה ולבסוף זכה ריב”ז, כשהמעשה שביצע היה לתקדים והפך לנוהג, ולמעשה למירכוזה של יבנה מלאחר החורבן, הגם שעצם הליכתו של ריב”ז לשם מעוררת שאלות וקושיות רבות, טכניות, עובדתיות ומעשיות.
בני בתירה נמנו על משפחה מיוחסת שהייתה מוחזקת שנים רבות בימי הבית השני בזכויות ותפקידים מכובדים בבית המקדש. ודומה שהוויכוח הנ”ל היה מיוסד על רקע העימות הקדום בין הפרושים, עליהם נמנה ריב”ז לבין הצדוקים בעשור האחרון שח ימי הבית השני, כזה שכלל, כאמור, אף הבחנות ביחס למוסיקת המקדש.
התקדים של ריב”ז היה בעל חשיבות רבה מאחר שכרוכה היתה בימי הבית התקיעה בשופר בעבודת הקרבנות. וריב”ז ביקש לבצר ולחשל מנהגים שונים על אף העובדה שהמקדש חרב. ויצוין אכן כי התקיעה בשופר בבית הכנסת, בימי הבית השני, ינקה את כוחה ומשמעותה (כבתפילה) בזיקה לתקיעה במקדש. ועם החורבן רחפה סכנה של ממש שאף קולו של השופר יידום כלא היה. מכאן החשיבות שהיתה שקועה בתקדימו של ריב”ז.
דומה שכל העדויות הרבות שנגנזו ושוקעו במאמרי חז”ל מימי ריב”ז ואילך אודות השופר, רק מחזקות את מפעלו של ריב”ז. כלומר, מפעל שהתקפל בהרמת קרנו של כלי זה והפיכתו לאביזר המרכזי בטקסיות הפולחנית של בית הכנסת. והדוגמה לתרומתו של ריב”ז שוקעה בתוספתא, אשר התלמוד הבבלי קשר אותה עם מפעלי ריב”ז, ובלשונו: “מתלמדין לתקוע (בשופר) בשבת. אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות לתקוע בשבת, ואין צריך לומר: ביום טוב” (ראש השנה ל’ עמ’ א).
תקנה זו, אפשר ומיוסדת היתה על החורבן היישובי בעקבות המרד הגדול (73-66 לספ’) על רקע העובדה שהיו קהילות אשר לא הקפידו על תקיעה בשופר. אולם, כך או כך, תקנה זו שהותקנה ברוח תרומתו של ריב”ז קרעה חלון להרמת קרנו של כלי זה ושמשה במה להכרת חז”ל בדורות שלאחר החורבן בחשיבותו של השופר.
אף תקנתו של ריב”ז בעניין התקיעה בשופר בזיקה לקידוש החודש היתה מעוגנת היטב במכלול תרומותיו של חכם זה, שהיה חרד לקיומם של מנהגים אשר אם וכאשר “ייבנה המקדש, יחזרו דברים אלה ליושנן” (תוספתא ראש השנה ד’ (ב’) 3).
דומה שריב”ז תרם תרומה חשובה למיקומו של השופר, למיקומו המכובד במערכת הפולחן היהודי. תרומה זו עשויה היתה להיבחן בכמה זויות:
א- כלי זה היה ביטוי לסימבוליקה מקראית מיוחדת – לעקידת יצחק. ואותו ניסיון שבו העמיד יהוה את אברהם נתפס כנראה במחשבת הדור כמקביל לניסיון הקשה שנחת על העם בדמות חורבן הבית. ואולי עלתה הזיקה בין העקידה לבין קרני האיל שנאחז בסבך?!;
ב – מדובר על כלי טבעי, על קרן החיה, בשונה מיתר כלי המוסיקה שרווחו ושמשו במקדש. ומכאן באה עממיותו של הכלי;
ג- לו ביקש ריב”ז להחיות מחדש את כלי הזמר של הלויים, היה מעשהו עלול להיראות ולהתפרש עבגידה, כניסיון להשכיח קדושתו של מקדש, ויתרה מזאת, כלי הזמר הלויים לא באו לידי ביטוי אלא בעבודת הקרבנות כולה, והרי המקדש חרב ועימו בטלה עבודת הקרבנות;
ד – בין כלי המקדש תפס השופר מקום משני ושולי, מה שהקל במידה מסוימת על התפתחותו והפיכתו לכלי המוסיקלי המרכזי לאחר החורבן.
אולם ראוי לציין כי השופר, כחצוצרה, לא נבחן במקדש השני ככלי השייך למשפחה המוסיקלית הצרופה, בניגוד לכינור או לנבל לשם משל. מדובר על כלי שמתפקידו להורות בסימניו על פעולות ליטורגיות שונות. ומכאן יקשה עלינו להגדיר את תרומתו של ריב”ז בנידון כתרומה מוסיקלית צרופה. אולם, הגם שכך, אין אנו מנועים מלהניח, בהוראה כללית, כי אכן מדובר על תרומה מוסיקלית מסוימת, כזו אשר השתלבה כראוי עם המערכה הליטורגית המגוונת של בית הכנסת.
ב) דוכן
כשעמד המקדש על מכונו היו הכהנים נושאים, אחר קטורת השחר, את ברכתם נוכח העם שהתכנס בחצרות המקדש. ברכת כהנים זו נאמרה בנעימה ונוהג זה פשט אף אל מחוץ למקדש בימי הבית השני.
ברכה זו נשאה בפי הכהנים מעל גבי דוכן, כשהם יחפים. תקנתו של ריב”ז שאסרה על הכהנים לעלות לדוכן (בבית הכנסת) בסנדליהם. וזו מיוסדת, כנראה, על עובדה, שלאחר החורבן זלזלו הכהנים בחובתם זו. ריב”ז ביקש, ברוח תקנותיו והוראותיו, לשמר מספר סממנים שהיו קשורים בהווי המקדש אף לאחר החורבן. וזאת, על מנת להעניק לפולחן המקומי הנפוץ בארץ משמעות מיוחדת. יתירה מזאת, תקנתו זו שהיתה משופעת בסממן מוסיקלי חשוב, קרי – הברכה המונעמת, התישבה היטב עם יתר הוראותיו שנגעו במוסיקת בית הכנסת שלאחר חורבן הבית.
ג) שמחת הלולב
אף בהוראת ריב”ז, כי יש ליטול את הלולב שבעה ימים, כפי שנהגו במקדש בימי הבית השני, יש משום הרצון למלא את החלל הריק שנוצר בחיי הדת הציבוריים עם חורבן הבית.
ויתירה מזאת, נטילת הלולב נקשרה ב”הלל” ובמענה הציבור. והתלמוד הירושלמי הדגיש כי מאחורי תקנת ריב”ז עמד מוטיב השכנת השמחה באהלי ישראל, והשירה היא חלק בלתי נפרד מן השמחה, כפי שהעיד אחד החכמים המאוחר לריב”ז, משמחת נטילת הלולב.
יתכן שבתקנה זו נתכוון ריב”ז להפיח מעט רוח של שמחה, בחינת עידוד, כנגד העצבות והתוגה שירדו כעלטה על עם ישראל בדור החורבן. מה עוד, כשזו היתה מיוסדת על נוהג שרווח בימי בית שני, כאחד היסודות שהרכיבו את מצוות חג הסוכות – נוהג נטילת הלולב שהיה כרוך בשירה. וריב”ז בתקנתו השקיע יותר ויותר את המוסיקה, את השירה, בבית הכנסת, כמעין מראה ובבואה לנוהג שרווח בזמנו במקדש השני.
ד) כפרת עוונות
ברצותו לעודד את הרוח הנכאה והמרוסקת של בני דורו, ובעיקר אלה שהתאבלו קשות על חורבן הבית, הדגיש בפניהם ריב”ז, כי כשם שנועדו הקרבנות לכפר על העוונות, כך אף נועדה לכך מעתה התפילה. והעדות המאוחרת לריב”ז הטעימה בהדגשה, בדרך של שאלה רטורית: “ולכפר על בני ישראל, זה השיר. מניין שהשיר קרוי כפרה? …” (תלמוד ירושלמי פסחים פרק ד’ ל’ עמ’ ג), לא באה אלא לתאר את מאמציו של דור החורבן להבהיר לצבור כי ביטול הקרבנות לא גזר כליה על האפשרות של כפרה בדרכים אחרות, שהחשובה שבהן היא התפילה, ויסוד התפילה – בשירה.
לסיכום נאמר, כי ריב”ז תרם תרומה לא קטנה, במישרין או בעקיפין, להעלאת קרנו של השופר במסגרת הפולחן היהודי בבית הכנסת. ויתירה מזאת, תקנותיו והנהגותיו בדבר התפילה היהודית גרמו, במידה מסוימת, ראשית, להצלתה של זו לאחר החורבן; שנית, לחזק את מרכזיותה במערכת הפולחן היהודי בבית הכנסת. ואכן, בזכות מפעליו ומפעלי חבריו ותלמידיו ובזכות אסכולות שונות שרווחו בדורות שלאחריו אנו עדים למסורות שמילאו פיותיהן בדברי שבח אודות השירה בבית הכנסת, ועוצמתה הדתית-ציבורית, עד כדי ראייתה בעבודת פולחן בעצמה. ומעניין לציין שתהליך דומה אירע ביחס למוסיקת המקדש מראשית ימי הבית השני וכלה בשלהי ימי הבית, כפי שבקשתי להדגיש בפרקים הקודמים.
- מבט לאחור ולפנים
דומה כי מפעלו של ריב”ז בהוראה כוללת ביותר סמוך מהותית למפעלם של עזרא ונחמיה. בשני המקרים אבדה יהודה את מעמדה הפוליטי. בשני המקרים ידעה החברה מפולת יישובית, כלכלית וחברתית ובשני המקרים הבינו המנהיגים שיש צורך לייסד את המסד החדש על מנת להציל את שארית הפליטה, וזאת על אושיותיה של הדת: עזרא ונחמיה – בדמות יסוד הפולחן היהודי ומירכוזו בירושלים, בבית המקדש וריב”ז – בדרך חיזוק הפולחן המקומי בבית הכנסת כסמל, כאורים ותומים לכל אתר ואתר בארץ. והיה בכך בבחינת הפקת המיטב מן המועט, מאחר ולעזרא ונחמיה הותר להתגדר אך ורק בירושלים וסביבתה, ואילו לריב”ז – ביבנה. שלושתם, אם כן, בכורח הנסיבות ידעו להוציא את המירב מן המעט ושלושתם הבינו את הכוח העצום הטמון במוסיקה, זו המקדשית וזו הסינגוגית.
אותה חוליה מקשרת בין שתי התקופות הנ”ל דומה, בכורח הנסיבות ומטבע הדברים, הורכבה אף מנדבכים ומיסודות מוסיקליים, והתקפלה, לפי מיטב הכרתי והבחנתי, באחת השאלות המרכזיות שעלו מדברי חז”ל, כלומר – “עיקר שירה”, האם היה זה “בפה” או “בכלי” (תלמוד בבלי סוכה, נ’ עמ’ ב) ?!
התלמוד פסק החלטית: “אלא דכולי עלמא, עיקר שירה בפה” (שם נ” עמ’ א). שרידי הויכוח סביב פרשה זו אפשר ומצויים בשינויי נוסחאות משמעותיים. כלומר, בכמה מקורות אנו מוצאים כי “כהנים ולויים וישראל ושיר מעכבין את הקרבן” (תלמוד ירושלמי פסחים פרק ד’ ל’ עמ’ ג) בעוד שבאחרים הנוסח תחת “שיר” היה “כלי שיר”.
רובן של ההלכות שנגעו במוסיקה של המקדש השני עסקו יותר בכלי הנגינה מאשר בשירה הווקאלית, ואף היללו ושבחו במיוחד את המיומנות האינסטרומנטלית של הלויים-המשוררים. מקומה של המוסיקה הקולית בבית המקדש היה נכבד ללא ספק, אולם בלטה יותר ונשגבה יותר ההילה הכלית.
“צוערי הלויים” שלא היו במדרגת הלויים-המשוררים נקשרו לשירה -בפה. “ליתן תבל(ין) בנעימה” כדברי אחד המקורות (משנת ערכין ב’ 6), אך מנועים היו, ללא עוררין, מפריטה על הנבלים והכינורות, שזו, כידוע, היתה בחזקת מלאכה – אמנות ואומנות גם יחד, כזו שהיתה שמורה, בבחינת טאבו לבכירי הלויים.
לעומת זאת, מדור החורבן (73 לספ’) ואילך, בלטה עובדה אחת מפי חז”ל: “עיקר שירה – בפה”. המוסיקה הקולית קבלה מעמד בכיר, ותפיסה זו התיישבה היטב ונטועה היתה עמוק בהתחזקות הפולחן בבית הכנסת, בהתגבשותו ובהתארגנותו בדמות תפילות החובה הציבוריות ועוד.
האם פעלה כאן השלמה עם המצב הקיים – חורבן המקדש ועימו שקיעת המוסיקה המקדשית, או שמא רצון לייחד את תקופת המשנה והתלמוד מקודמתה – עידן הבית השני?! ואולי היתה מין יראה לאמץ את המוסיקה הכלית, המקדשית משהו, בכלל בית הכנסת? כך או כך המוסיקה הקולית ירשה את עמדת הבכורה של המוסיקה הכלית, בתקופה שמן החורבן ואילך ולריב”ז היה בהחלט מה לתרום באשר לסוגיה זו.
עוד בנושא באתר הידען:
