סיקור מקיף

הכהונה כפי שלא הכרתם – כ"ב: אז היכן הכהונה?

המרד הגדול הסתיים כידוע בשנת 73 לספ'. שלוש שנים מוקדם יותר נפלה ירושלים ועימה המקדש. באין מקדש אין קרבנות ואין כל עבודה פולחנית, וכתוצאה מכך אמורה הכהונה, הבכירה והזוטרה להיעלם לאט-לאט מן הנוף הפוליטי-חברתי-כלכלי ובוודאי האמוני של החברה היהודית. האם כך היה?

אספסיאנוס. קישור למקור התמונה בסוף המאמר
אספסיאנוס. קישור למקור התמונה בסוף המאמר
הבה ונראה.

ערב החורבן היה מצבה של הכהונה בירושלים בכי רע – ראשיה הומתו ולעיתים באכזריות ולאחר ביזוי גופני קשה, כוהנים זוטרים נפגעו ונהרגו במהלך מלחמת האחים בין הקנאים, אחרים נפלו על משמרתם במהלך המיתקפה הרומית על הקנאים שהתבצרו במקדש גופו ולא מעטים נמלטו במהלך הפריצה הרומית ונפוצו לכל עבר.

במהלכים האחרונים של המרד בירושלים והמצור הרומי הכבד גומלת בנפשו של אחד ממנהיגי הפרושים, רבן יוחנן בן זכאי לעשות מעשה – להציל את עצמו ואת חבריו, מקורביו ותלמידיו ולהמשיך את הגחלת במקום אחר, ואולי אף לחולל מהפכה של ממש בשושלת הנשיאות המסורתית.

על פרשת יציאתו המסתורית, אפופת התעלומה, של רבן יוחנן בן זכאי (להלן –ריב"ז) מירושלים ליבנה, מעידים כמה סיפורים, נסוכי אגדתיות, המשוקעים בספרות התלמודית ולא מעבר לה, אף לא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שאם נרכזם נקבל, פחות או יותר את התמונה הבאה: במהלך "חילופי האש" של הנצורים מול הצרים ולהיפך התנהלה מין "תכתובת מעופפת" בין ריב"ז לבין מפקדי המחנה הרומי ("אספסיאנוס" עפ"י מקורות חז"ל, הלוא הוא ווספסיאנוס, הטוען לכתר הקיסרות הרומית, שבכל מקרה כבר נטש את הפיקוד על המרד והפקידו בידי בנו טיטוס) באופן זה שריב"ז דאג לעטוף חיצים בגלילת פפירוס, כך דומה, ולשגרם לכיוון הרומאים. באגרות אלה נאמר כי "… שריב"ז מאוהבי קיסר הוא", כלומר ריב"ז תכנן היטב את יציאתו מירושלים וריפד את הצלתו בדרך של הודעה על תמיכתו ברומאים. מהלך זה, שנוצק בבית מדרשו של אחד ממנהיגי הפרושים דאז, הוא בהחלט מפתיע לאור תמיכתם של הפרושים ובראשם מנהיגם – רבן שמעון בן גמליאל במרידה.

השימוש בביטוי "מאוהבי קיסר" אינו סתמי ושולי. הוא מופיע פעמים הרבה בטרמינולוגיה הרומית לגבי אישים שתמכו ברומאים ולא אחת נזכר הביטוי, כטרמינוס טכניקוס, אצל יוסף בן מתתיהו.

משנותק הקשר בין ריב"ז לרומאים, כך על-כל-פנים במקורות חז"ל, החליט ריב"ז לעשות מעשה – להידמות למת, להיות מוצא מירושלים על גבי אלונקת נפטרים ולהגיע איך-שהוא למחנה הרומי. אלא שכאן ציפתה לריב"ז בעיה – הקנאים, בפרט הסיקריים, שמרו על שערי העיר – "פתחי דבבא" בלשון חז"ל, והיו דוקרים כל גופה שהוצאה מירושלים (אגב, היכן ערך כבוד הנפטרים?!) כדי לוודא הריגה ואף למנוע ניסיונות של יהודים שמרוב ייאושם ומר גורלם יבקשו להימלט מן התופת הירושלמית ולהציל את המועט מכספם. יוסף בן מתתיהו מספר על קנאים שהיו מרטשים בטנים ובני מעיים כדי להוציא משם מטבעות זהב, שבורחים, מוסווים למתים, ביקשו להבריח. מצמרר!

בכל מקרה ריב"ז וידא כי "גופתו" לא תידקר כשהוא מסתמך על קשריו המשפחתיים עם אחד ממפקדי הסיקריים – "אבא סיקרא – ריש בריוני דירושלם" (כפי שזה מופיע בספרות חז"ל – גיטין נו עמ' א'), שהיה בן אחותו, ומשהתבצע מבצע המילוט הזה מיהר ריב"ז להיפגש עם "אספסיאנוס" (כאמור, אחד מהמפקדים הרומיים, ולא עם ווספסיאנוס המפורסם), ניבא לו שבקרוב יהיה קיסר וביקש תמורת ה"נבואה" לעבור ליבנה ולהקים שם מרכז רוחני, גחלתי, מחודש.

פרשה זו המתוארכת לשנת 70 לספ', ואפופה אגדתיות, דומה להפליא לאירוע אחר, קודם בכמה שנים, והכוונה להסגרתו האישית של יוסף בן מתתיהו לרומאים בסיום המצור על יודפת (67 לספ'). ויתירה מזו – נבואת ההתקסרות של ווספסיאנוס אף היא משוקעת בפרשת יוסף ביודפת. האם ספרות חז"ל נטלה את הנאראטיב של יוסף כמודל להצלת ריב"ז? האם שני הסיפורים נשאבו ממקור אחר? האם לא זה ולא זה קרה באמת? אין לדעת. בכל מקרה האחד נתפס כבוגד והשני כמושיע וגואל (פורנוגרפיה זו שאלה של גיאוגרפיה).

ריב"ז ממלט איפוא את עצמו מירושלים של ערב החורבן, ועם מי יצא? הוא עזב עם בכירי תלמידיו ורעיו, הלוא הם רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכוהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
ובכן, פרט לרבי יוסי הכוהן ולרבי יהושע שהיה ממשפחת לוי, אף אחד מבין חבורתו של ריב"ז לא היה כוהן, ואין הדבר מתמיה, כפי שמיד נראה בהמשך.
יש מי שטוען כי ריב"ז היה בכלל כוהן, כשהוא מתבסס על אינטרפרטציה של מובאה אחת המשוקעת בספרות חז"ל בתוספתא פרה. רוב החוקרים תמימי דעים כי מדובר על אדם חסר ייחוס ובוודאי שללא הקשר כוהני כלשהו.

אין לדעת באופן ברור ומוחלט האם מעברו של ריב"ז מירושלים הנצורה ליבנה היתה יוזמה שלו או שמדובר על מחנה מעצר פתוח רומי וכי ריב"ז נאלץ לעקור לשם בהוראה רומית. בכל מקרה הופכת יבנה למרכז הסנהדרין לאחר החורבן, למעין יורשתה של ירושלים. בנסיבות אלה, כשריב"ז משולל תואר וייחוס, איננו בן הכהונה הגדולה ובוודאי שאינו נצר למשפחת הנשיאות, והוא מעוניין להוליך ולהוביל את העם כמנהיג, אין הוא יכול להקיף עצמו בשרידי הכהונה הגדולה בפרט והזוטרה בכלל, כאלה שיקשו עליו להוביל את העם.

והנה לכם השערה "מחוצפת", והיא מבוססת על כתבי יוסף בן מתתיהו. הלה מספר כי הרומאים הכשירו מחוץ לירושלים שני אתרים, מעין מחנות שבויים פתוחים, לאלה שהסכימו להיכנע ולהסגיר עצמם מתוך רצון לרומאים. אתר אחד היה יבנה – לשם עבר, או יותר נכון הועבר, ריב"ז ומשם החל לטפח את מנהיגותו. האתר השני היה גופנא מצפון לירושלים, ולשם הובלו … אכן … כוהנים שמילטו עצמם מירושלים. הרומאים הפעילו איפוא את שיטת ה"הפרד ומשול" כדי לבסס את שליטתם ביהודה, ובינתיים התנהלו שני תהליכים במקביל: ריב"ז מתחזק ביבנה והכוהנים מבקשים להתחזק בגופנא, אלא שהעדר המקדש והעדר חידושו, היה משוכה גבוהה מדי עבור הכוהנים שביקשו לנצח במירוץ ההנהגה את ריב"ז.
לאור זאת ניתן להבין את הקטע הבא, ששימש סלע מחלוקת בין חוקרים. הקטע הינו אמירה של חנינא סגן הכוהנים במשנה בזו הלשון: "הוה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אמירה זו מבקשת להתפייס עם הרומאים ולהשלים עם דיכוי המרד וכן להשקיט ולהשתיק מתחים שנוצרו ביהודה לאחר המרידה הגדולה. עד החורבן נהגו היהודים להקריב כל יום קרבנות לשלומה של הקיסרות הרומית, והפסקת הקורבן סימלה את ראשית המרד ברומאים. אין כבר מקדש ועל כן אין כבר קרבנות, אלא מה שנותר, לדעת סגן הכוהנים, הוא להמשיך את הקו הקדם-חורבני ולהתפלל למען שלומה וביטחונה של הקיסרות הרומית, כשסדקים העלולים להיווצר בתוכה ישפיעו בוודאי על הזנקת רוחות מרדניות ביהודה.
נראה לי כי משפט אנטי מרדני זה נועד להלחים את גשר ההבנות בין הכוהנים לבין הרומאים לאחר המרד גם כדי לגבור על ניסיונות ההנהגה של ריב"ז.

מאבק ממין זה הביא לדחיקת כוהנים מסביבתו של ריב"ז. זאת ועוד, ריב"ז נמנה על אסכולת הפרושים, שהגדירה עצמה כקבוצה עממית ופשרנית, המרוחקת היטב מהקו הצדוקי השמרני, והנה לכם סיבה נוספת, אידיאולוגית הפעם, לריחוקם של הכוהנים ממעטפת ההנהגה שהקים ריב"ז.

באחד המקרים מאלץ ריב"ז את הכוהן הגדול הצדוקי לנהוג על פי ההלכה הפרושית בעניין ירושה למשל. וזאת בבחינת עוד מהלך של מאבק כוחני בין ריב"ז הפרושי לבין הקבוצה הצדוקית.

עניין נוסף, נפילת המקדש נתפסה בעיני קבוצות קיצוניות כעונש משמיים על חטאי העם וקימומו-שיקומו של המקדש נראה מאוד רחוק. על כן בנסיבות אלה נראה אך הגיוני להרחיק כוהנים מסביבתו של ריב"ז.

המאבק בין שני הצדדים היה כנראה חריף. הכוהנים, אלו שמעמדם הבכיר בתקופת הבית השני התערער, שאפו לנצל את הסיטואציה המורכבת לאחר החורבן, כאשר שושלת בית גמליאל (היא הנשיאות הרשמית) כמעט נעלמה (הנשיא לבית גמליאל, הלוא הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, הומת במרד, ובנו הינוקא נרדף על ידי הרומאים), ולתפוס את עמדת ההנהגה. הללו ביקשו לערער את מעמדו של ריב"ז ולכפור במנהיגותו, בעיקר על רקע העובדה, שאין הוא כוהן ולא נמנה על בית דויד (משפחת הלל, ואחר-כך בית גמליאל).

נוצר איפוא מאבק איתנים בין ריב"ז הפרושי לבין הכוהנים הצדוקים – מאבק אמיתי על ההנהגה. מאבק שבסופו זכה בו ריב"ז.

כחלק אינטגרלי מן המאבק ריב"ז היה מעוניין להפוך לנשיא הסנהדרין, ולראיה שתוארו המעשי היה "רבן" – תואר השמור למשפחת הנשיאות המסורתית בלבד, כנראה בחסותם של הרומאים, כפי שהיה מקובל פה ושם ברחבי האימפריה הרומית, בחזקת הפרד-ומשול, וכשהוא מנצל את גילו הצעיר של הנשיא-הינוקא, רבן גמליאל, מי שהיה מזוהה עם בית אביו שמרד ברומאים ועל כן נרדף על ידם, הנהיג בפועל את הסנהדרין.

מדובר על מרידה, על מהלך של אוזורפציה מתוחכמת, ואיך שלא נהפוך את הפרשה לא נוכל לנקות את ריב"ז ממהלך המרדנות. ריב"ז ממליך עצמו לנשיאות ברגל די גסה. מהלך זה כנראה היה גם נוח לרומאים ושיקף את שיטת ה"הפרד-ומשול" מטעמם, שהרי בית הנשיאות המסורתי, המיתולוגי, היה נגוע במרדנות אנטי-רומית מחד ומאידך אישור לנשיאותו של ריב"ז יציג את הרומאים כמשתפי פעולה עם משתפי הפעולה כלפיהם, בבחינת יד-רוחצת-יד.

זאת ועוד, תקנותיו של ריב"ז היו קרדינליות, תקנות כוללות, המיוחסות והמסורות בדרך כלל לבית הנשיאות, שיש בהן כדי להמשיך ולהכתימו כמרדן, אך לא אדם כריב"ז יחשוש מכך, כשהוא מקיף עצמו בגורמים תומכים ודוחה גורמים מסכנים. פניו של ריב"ז היו נשואות איפוא לגדולה ולשררה, ובנסיבות כאלה אין מקום לכהונה שעלולה "לקלקל לו את המסיבה".

כמו כן דאג ריב"ז לחולל מהפכה בהרכב של הסנהדרין, כאשר עד החורבן אנו מוצאים בו פרושים וצדוקים, וביבנה של ריב"ז היתה הסנהדרין מורכבת רובה ככולה מפרושים. זהו מהלך אירגוני, פוליטי משהו, שאיפשר לריב"ז לנהל את מדיניותו כמעט ללא הפרעה. מי ששילם את המחיר על כך היו, כאמור, הכוהנים.

חורבן בית המקדש הביא אנשים רבים לכדי ייאוש טוטלי ותחושת אובדנות ואין-אונות, פיזית ונפשית. בתלמוד (אבות דרבי נתן א' ד') מסופר כדלקמן: "פעם אחת היה ריב"ז יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית מקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל (היינו, ומשחרב – קטסטרופה אמיתית – אין מי שיכפר ואין מה שיכפר). אמר לו (ריב"ז): בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה (היינו שקולה לעבודת המקדש, להקרבת הקרבנות ומתוך כך ליצירת מנוף הכפרה), ואיזה זה? גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו, 6): כי חסד חפצתי ולא זבח".

לאור הטקסט הנ"ל מצטייר ריב"ז כמי שמשלים עם חורבן הבית ומציע תחת מעלותיו אלטרנטיבות פרגמטיות. ריב"ז מבקש איפוא להחזיר את החברה היהודית למצב נורמלי כלשהו גם בהעדר מקדש, ובנסיבות אלה אין הוא זקוק לכהונה ובנסיבות אלה הוא מחזק את מעמדו כמנהיג עממי. זאת ועוד, תקנותיו המפורסמות של ריב"ז לגבי תקיעה בשופר בראש השנה, נטילת הלולב בסוכות, עדות החודש ועוד, נועדו מחד להרגיל את החברה לחיים ללא מקדש ומאידך לזכור ולהזכיר את חורבנו של המקדש על מנת לקוות כי ייבנה זה במהרה. האיזכור כמובן הוא סמלי וחיים ללא מקדש הינו תשקיף מעשי לחלוטין.

תקנןת ממין אלה נועדו מחד לבסס את מנהיגותו של ריב"ז ומאידך לצמצם עד כמה שניתן את מעמדה של הכהונה, כמי שעלולה מטעמו לסכן את מנהיגותו. נשמע לא-תקין לכאורה, אך חורבן הבית דווקא היה נוח מאוד מבחינתו של ריב"ז.

לא פלא אם כן שמבית מדרשו של ריב"ז נעדרים כוהנים חשובים, כאלה ששימשו בתפקידים חשובים קודם לחורבן, כמו רבי צדוק ובנו רבי אליעזר, רבי שמעון בן הסגן ועוד.

זאת ועוד, בדיקה במקורות חז"ל מעלה כי מעטים היו הדיונים בסנהדרין של ימי ריב"ז אשר התייחסו לכהונה, למעמדה ובעיקר לנוהגים השונים שהיו כרוכים בכהונה של תקופת הבית. תופעה זו משקפת את עמדתו המעלימה משהו של ריב"ז את הכהונה שעלולה לסכן את מעמדו ובעיקר מעמד אוזורפטיבי שלאחר החורבן.

במשנת עדיות מסופר כדלקמן: "העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה (אלמנתו של אדם שלא ממשפחה מיוחסת, שנתערבבו בה בני כוהנים מאמהות לא כשרות לכהונה), שהיא כשרה לכהונה … אמר רבן שמעון בן גמליאל (ובנוסח אחר – רבן גמליאל) … שגזר ריב"ז שלא להושיב בתי דינין על כך" (עדיות ח' ג'). מקרה זה מלמד על מתחים בין ריב"ז לבין הכהונה.

במקרה אחר מסופר על כוהן אחד מבית רמה שהיה נוהג סלסול בעצמו (שמר על טהרת היוחסין שלו וטהרת מאכלו) ושיגר אליו ריב"ז את אחד מתלמידיו על מנת שיבדוק אותו.

בדור הראשון שלאחר החורבן דאג איפוא ריב"ז לנטרל כל מי שעלול היה לסכנו ולפגוע במעמדו. מסיבה זו אין מוצאים כוהנים בכירים או זוטרים הסמוכים לשולחנו של ריב"ז, או מתפקדים בסנהדרין. זו היתה המכה השניה שניחתה על מעמד הכהונה מראשית המרד והחורבן.

קישור למקור התמונה

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

23 תגובות

  1. קראתי את כל המאמרים (עד כב') מקווה שיש עוד מאמרים בנושא. עיון במאמרים מחזק את התיאוריה כי ישו(ע) נולד, חי, מת ונקבר כיהודי. קרוב היה לפרושים מאשר לצדוקים, מותו תוצאה של אינטריגה צדוקית-רומית.
    העברת מסרים אלו ל"מסות" של נוצרים והן של יהודים (בעיקר אורתודוכסים שהם ממשיכי דרכם התיאולוגית של הפרושים) עשויים לתרום ל"שלום ואהבה"
    בין הנוצרים והיהודים למרות ש הפולמוס התיאולוגי ימשיך להתקיים.
    ד"ר יחיעם!
    תודה רבה על כל המאמצים שהשקעת בכתיבה ובפרסום.
    יש לי רעיון כיצד להעביר את המסרים למסות גדולות יותר
    המייל שלי [email protected]
    בברכה
    פיני עמר

  2. שלום לד"ר שורק
    לעובדה שבית מדרשו של ריב"ז ביבנה לא עסק הרבה בהלכות כהונה ובית מקדש – (בסוגריים לא כל כך ברור שזו עובדה ונדרשת עדיין הוכחה אבל לענייננו נניח שזו עובדה) – יש הסברים נוספים כגון – מייד אחרי החורבן הרומאים אסרו על כל עיסוק בנושאי בית המקדש מחשש להתקוממות נוספת.
    כמו כן ההנחה שריב"ז הרחיק את הכוהנים אינה עומדת במחן האחוזים: 20% לויים ו20% כוהנים נשמע לי אחוז גבוה בהרבה מהאחוז באוכלוסיה בפרט שהרבה כוהנים נהרגו במרד.
    מדוע נדרש לחפש מניעים נסתרים בהבנת דרכו של ריב"ז? למה לא ניתן לקבל את הכתוב בתלמוד כפשוטו או לפחות להציג את דעת התלמוד כתיזה שווה בערכה?
    במיוחד לא ברור לי כיצד מגיעים למסקנה שריב"ז ניסה להמליך עצמו במקום שושלת הנשיאות? בשנים של ריב"ז ביבנה היה רבן גמחיאל קטן ואכן כשהוא גדל – הנשיאות הועברה אליו. היכן המקור לדעה שריב"ז לא היה מעונין או התנגד לכך?
    בברכה
    אבי

  3. לד"ר יחיעם שלום :
    אכן הנושא מורכב , וגם אפשרויות התגובה זעומות ביחס , אבל בקיצור נמרץ אנסה להבהיר במקצת את האופן בו אני מתייחס לנושא ההיסטורי בכלל ושל עם ישראל בפרט .
    על פי הבנתי , קיימות שתי אפשרויות להתייחסות היסטורית כלשהיא .
    האחת הסיפורית , שאין לה סוף .
    והשנייה המדעית שבאה לזהות חוקיות בכל מה שאירע בעבר ההיסטורי , עם שאלת היסוד : למה התרחש אירוע היסטורי בזמן כלשהוא .
    שבמידה וכן , אנו מחויבים להפיק לקחים ( בשונה מעמים אחרים שנותרו בדרך כלל על אדמתם ;עם ישראל לא יכול להרשות לעצמו חורבן בית נוסף ) וההיסטוריה של עם ישראל מאופיינת בעבר ההיסטורי בשני מקרים יוצאי דופן של התעצמות על בסיס של תחושת צדק .
    האחת של דוד המלך , בתחילת מנהיגותו , בעיקר הצבאית .
    והשניה בתקופת יהודה המכבי ( המקבי ?)
    בשני מקרה ההתעצמויות הנ"ל , כעבור דור , החלה ההידרדרות כאשר יורשים ואחרים החלו לעשוק את העם , מבלי יכולת משפטית מתאימה לבלום את מגמותיהם .

    וההשלכות : בתקופת בית ראשון אובדן עשרה שבטים ( כמעט שכחנו ) , חורבן בית ראשון ובשני , ההיסטוריה יודעת לספר על אלפי עבדים עבריים שהקימו מבנה יוקרה ברומא ובאימפריה שלה .

    מונטסקייה ( אבי הסוציולוגיה המודרנית ) , בספרו על " רוח החוקים " ( הוצאת מאגנס , האוניברסיטה העיברית ) , בעמוד 144 פרק ד ' מסביר בין היתר את המתחולל במדינות שאינן קיימות במלוא הכוח שאפיין אותן עם ייסודן , על השחיתות הגוברת עד כדי אי קיום חוקי המדינה , ועל עם שבעל הממון סיגל לעצמו מעט מעט , באלף תחבולות ובאלף תכסיסים אין-ספור דרכי גזל – בדיוק מה שהתחולל בתקופות בית ראשון ושני .
    כשאלה ברוח המדע , האם בתקופתנו , ניתן לייחס במאפיינים של פרמטר ,תופעה כמו ריבוי ההשתמטות לגיוס לצבא ; האם תופעה זו ואחרות , הן תוצר של השלכות ותסכול , על פי משנתו של מונטסקייה ?

  4. לד"ר שורק, אתה נותן תשובות יפות, וגרמת לי ללכת ולבדוק אחרי עובדות קיימות (ממצאים שונים).
    עדיין ניתן לפרש לכאן או לכאן, אבל התשובות שהבאת – יפות.

  5. בועז שלום

    המונח הינו הלנו-רומי והוא מופיע בכתובות ובאפיגרפיקה. מדובר על טרמינוס טכניקוס לבית הכנסת, בית תפילה משןל לעיתים למקדש. עיקר העבודה בבתי הכנסת הקדומים היו מבוסס על קריאת התורה ופרשנותה. התפילה ובעיקר הציבורית, הקהלית, הינה תופעה מאוחרת.

  6. מה ההבדל בין בית תפילה לסינגוגה? (מצטער על הבורות, אני מכיר רק את המצב כפי שהוא קיים כיום)

  7. בועז שלום
    את העיקר שכחתי:
    המקום נקרא סכדיה (האות כ' היא צרויה ולא מחורקת מלשון חיריק) וכיום – כאפר אל-דאוואר. הוראת המילה בוונית היא רפסודה. שם אכן נמצאה כתובת הקדשה מעניינת, הקדומה ביותר מבין כתובות ההקדשה במצרים. היא מוקדשת לבני משפחתו של תלמי השלישי אוורגטס הראשון (221-246 לפנה"ס). מדובר במבנה, בבניין שהיהודים הקימוהו לפי רישיון מלכותי של תלמי וקיימת סבירות גבוהה כי מדובר בהתיישבות צבאית יהודית בדומה לזו שבארסינואה-קרוקודילופוליס. פרופ' אריה כשר משוכנע כי ייתכן שההתיישבות היהודית בסכדיה קשורה בשמירת הביטחון על סעיפי הדלתא המובילים לאלכסנדריה

  8. בועז שלום

    דע לך כי הרבה קודם לכן, לקראת מחצית המאה השניה לפנה"ס נבנה במצרים מקדש על ידי משפחת חוניו ועל כך פרסמתי מאמר באתר זה.
    יש בעייתיות מסויימת בהקבלה בין בית תפילה בכלל לבין סינגוגה. המקדש נקרא לא פעם בשם בית תפילה.

  9. מצאתי זאת באתר "דעת" למשל. אני מצטט:

    "…מכל מקום מעניינת העובדה שהשרידים הקדומים ביותר של בתי כנסיות נגלו בגולה, ולא בארץ. אמנם גם שרידים אלה אינם מרובים. השריד הקדום ביותר של בית כנסת הנו כתובת יונית מן המחצית השניה של המאה השלישית לפני סה"נ מסכידיה שבקרבת אלכסנדריה שבמצרים, וזה תוכנה:

    "היהודים הקדישו בית תפילה זה למלך תלמי ולמלכה ברניקה… ולילדיהם".

    על ידי הקדשת בית הכנסת למלך העמידה קהילת סכידיה את בית הכנסת תחת חסותו של המלך."

  10. גישות יסוד שלום

    אנא הבהר עצמך. נלאיתי לרדת לסוף דעתך!

  11. בועז שלום

    אתה יכול לקרוא על אותם בתי כנסת באינטרנט כאוות נפשך, אך ארכיאולוגית לא נמצאו לכך כל הוכחות, למעט מן התקופה שלאחר 100 שנים לחורבן הבית השני ומני אז ואילך.

    עם זאת צדקת לגבי ההיבט הצדוקי של הכוהנים מול פרושיותו של ריב"ז. אלא שעם החורבן איבדה כל הצדוקיות את מעמדה והלכה ונשחקה עם השנים עד שכמעט נעלמה.

  12. רק מודעות מוצקה לערכי חברה משופרים יותר מההיבטים : החל מהגינות בסיסית מהרמה האישית ועד לערכי חוק ומשפט משודרגים בתמידות ; רק באופן זה ניתן ליצור בתמידות חוסן של חברה ועם : מאפיינים מסוג זה , מוכחים אצל עמים רבים , החל מערכי צדק שבראשית מנהיגותו של דוד , המשך בתחילת ממלכת החשמונאים , ואצל עמים אחרים , די להזכיר את השינויים שביצע תגלת השלישי באשור , הדמוקרטיה האתונאית , הסנט הרומאי , ג'ינגיס חאן , הפרלמנט האנגלי וגם נפוליאון ( קוד נפוליאון ) , מי שמתעלם מחוקיות היסטורית אנושית שתוארה לעיל , הוא פשוט חי במציאות שממוקמת במעגל הצר של חייו הפרטיים .

  13. בשאלה לתגובה 3: האם בתי הכנסת הראשונים (בארץ ובגולה) לא קמו לפני חורבן הבית? אני רואה הרבה מקורות על כך באינטרנט.

    לגבי הכהנים. ציינת שריב"ז הרחיק עצמו מהכהנים. לדעתי התמיכה שהבאת לכך מזהות תלמידיו שיצאו עימו מירושלים אינה טובה. ציינת שמות של חמישה תלמידים, ששניים מהם כהנים/לוויים. לדעתי מדובר באחוז לא רע בכלל. לגבי שאר התלמידים, אולי התואר "כהן" לא מוצמד לכל הכהנים וישנם עוד תלמידים כהנים?
    כמו כן, האם יתכן שהרחיק עצמו מהכהנים מפני שחלק גדול מהם היו צדוקים (ולא מפני שרצה שררה וכו')?

  14. עמיר שלום

    לו יכול היה ריב"ז היה עושה זאת, אלא שבינתיים חלה השלמה בילטראלית בין שושלת רבן גמליאל לבין השלטון הרומי. הרומאים היו מעוניינים, כפי שאנו רואים זאת במקומות שונים ברחבי האימפריום (ועל כך יש קבלות מוצקות) להפקיד את השלטון האוטונומי בידי שושלות הנהגה מסורתיות, מיתולוגיות. לא רציתי לפתח את הנקודה ברשימתי כדי לא לגלוש למחוזות משניים, אם כי חשובים, בכותרת הראשית של הסדרה, וסתפק בהערה אחת – על פי חז"ל מוזמן רבן גמליאל לנציבות הרומית בסוריה כדי לקבל מהם, מהרומאים, את מפתחות השלטון המקומי. היה זה מחפצם של הרומאים, וריב"ז מצא עצמו נבעט החוצה מיבנה.

  15. אני חייב לציין שיש כאן אוסף עובדות הניתנות לפרשנות, פרשנותו של ד"ר שורק היא אחת מיני רבות אפשריות, ניתן לפרשן באופן שונה את העובדות המובאות ולצרף להן עובדות נוספות על מנת לחזקלשנות את התמונה המתקבלת.
    היסטוריה היא אכן איננה מדע מדוייק וצריך להיזהר שלא לירות חץ ולשרטט מטרה מסביבה, דהיינו לפרשן את העובדות על פי דעות קודמות (או שמא קדומות…-))
    דוגמא אחת אתן: לאחר ריב"ז חזרו המושכות לידי רבן גמליאל דיבנה, אם אכן ריב"ז היה רוצה שררה, היה מנסה להעביר את המנהיגות וראשות הסנהדרין לאחד מתלמידיו המובהקים…
    מצד שני, אכן יש לציין שהייתה "פוליטיקה" במנהיגות העם, או כזו המצטיירת כ"פוליטיקה"…-)

  16. אני צריך לנמק ?
    קרעי השערות , המונחים זה לצד זה בתפרים גסים של ספק עובדות,
    וצבועים בצבעי גואש זול ע"מ לשוות מראה אחיד לעיסה,
    קבל את הפיסקה האינפנטילית מכל תשפוכת הפנטזיות הפרוסה לפנינו –

    "תקנות ממין אלה נועדו מחד לבסס את מנהיגותו של ריב"ז ומאידך לצמצם עד כמה שניתן את מעמדה של הכהונה, כמי שעלולה מטעמו לסכן את מנהיגותו. נשמע לא-תקין לכאורה, אך חורבן הבית דווקא היה נוח מאוד מבחינתו של ריב"ז."

    האם כל עיוות מותר תחת כסות "מדעית" ? האם כל מחשבה סוטה היא לגיטימית אם לצד שימך מופיע התואר "דר' " ?
    אני מבין שלקחת על עצמך להיות "שוחט" של "פרות קדושות" מכל סוג וצבע ( ובעיקר אם זה לא הצבע החביב עליך ) , אך לשחוט חזיר ולקרא "הביטו על הפרה הנמוכה הזו " הינו
    דבר מסוכן , מכוער ומבחיל.
    דרך אגב –
    למה שלא תספר למשכילי האתר המכובד הזה על רגעי חייו האחרונים של ריב"ז ? מן הסתם
    ע"פ ההגיון המוביל את השערותך ב"מאמר" זה הרי שתאור רגעיו האחרונים של ריב"ז ע"י חז"ל באו אך ורק ע"מ לבסס את "מנהיגותו" של ריב"ז.
    קצרה היריעה מלעקוב אחר כל נפתולי ההטעיות הזרועות לאורך כתבה זו וברבות מהכתבות הנוספות בסידרה זו, ולכן על אף מורת הרוח הנגרמת לך – אמליץ לקורא הנבון להשלים את השכלתו ממקורות אחרים.

  17. להצחקתה אותי שלום

    ואיך תנמק את פיקסלי תגובתך?

  18. אוי ווי
    תראו לי מי שחושב ש"מאמר" זה שווה את הפיקסלים עליהם הוא מוקרן
    – ואני אראה לכם א ד י ו ט !

  19. יוני שלום

    אכן עם חורבן המקדש מסתיים הפולחן הגשמי, אך רק לכאורה. תופעת בתי הכנסת הינה מאוחרת מאוד לימים שלאחר החורבן, והיות שאי-אפשר, או יותר נכון מסוכן, ליצור מין ואקום של העדר פעילות מעין-מקדשית לאחר חורבן הבית השני, אנו מוצאים תופעות מדהימות, ועל כך אכתוב באחד המאמרים הבאים, של מעין החיאת הפולחן המקדשי, וזה בא, לדוגמה, בהמשכיות העליה לרגל. באחד הפרקים הבאים, שהוא למעשה סיום הסדרה, אתייחס לניסיונו של בן כוסבה לבנות את המקדש מחדש.

  20. חורבן בית שני מסמל את קץ הפולחן הגישמי והמעבר לפולחן רוחני שהתמיד בתקופת הגלות
    לצערי גם הקיצונים היום מנסים להחיות את הפולחן הגישמי ולהוביל את ישראל לאסון הבא
    צריך ללמוד לקח , כפי שתואר לעיל מהתנהגות הסיקריים לרטש את גופות היוצאים מהעיר

  21. לד"ר שורק
    אני מעריץ את סדרת המאמרים בנושא הכהונה ומאבקי הכח בתקופה שלאחר החורבן. אני מצטער שאני נאלץ להעיר לך שצריך לאמר 'נמנה עם' ולא 'נמנה על' שצורם לעין באופן בולט אך פרט לזאת – ישר כח
    אלי בן דוד

  22. ד"ר שורק.
    אחד מהפוסטים הטובים ביותר!
    מאד נהניתי וגילית פן חדש אצל ריב"ז ועל נושא שלא חשבתי עליו מקודם: באמת להיכן נעלמו הכוהנים והמעמד השלם שאותו הציגו לאחר החורבן.

    מעניין מאד. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן