אחת העדויות החשובות שקרעו חלון לתמונת המרד ואופיו, מקופלת היתה, כאמור באוצר הבלום של המטבעות שנתגלה בגזרת הקרבות ובהן גם כאלה המתארים כלי נגינה
בין השנים 132 עד 135 לספ’ התחולל ביהודה, ואולי אף בגליל ובמישור החוף בעיקר הדרומי, מרד כנגד השלטון הרומי. בראש המרד עמד לוחם בשם בן כוסבה, הידוע גם בשמו המאוחר “בר כוכבא”.
הגם שמרד זה נבע, לא מעט, מגורמים סוציו-כלכליים, הרי לבש הוא איצטלה דתית מובהקת במידה מסויימת ומנהיגו בקש, בין היתר, לקומם את בית המקדש מהריסותיו ולחדש בו את עבודת הקרבנות. בנידון זה חתר מנהיג המרד לא רק להיות נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. וברוח זו הוא הקפיד היטב באשר לקיום מדוקדק של הוראות הפולחן ונוהגיו, וזאת על אף ימי הפורענות שתקופה זו היתה משופעת בהם. הקפדה זו העידה על הזיקה האמיצה בין הלוחמים לבין קיום המצוות.
לפני שאמשיך ברצוני להעיר שתי הערות חשובות, לפחות מבחינתי: ראשית – ועל כך התבטאתי לא פעם ולא פעמיים, איני משוכנע כלל וכלל שפרץ איזשהו מרד ביהודה שסיכן את שלומה ואחדותיה-אחידותה של האימפריה הרומית, שהיתה אז בעידן של שיא מבחינות רבות ואף לא את הנוכחות הרומית ביהודה/ארץ ישראל.
שנית – איני בטוח כלל וכלל שפרץ מרד צבאי כלשהו, מאורגן, סדור וחמוש, בהנהגתו של בן כוסבא ואף של מי מחבורתו. באמתחתי נימוקים רבים לכך ובעיקר העובדה שבאגרותיו, החתומות, תרתי משמע, על ידו, אין אפילו בדל של רמז על ניהול קרבות כאלה ואחרים. ומאידך מצויות באגרות הנ”ל עדויות רבות בנידון על עסקים כלכליים שבהם היה מעורב מנהיג המרד, בעיצומו של ה”מרד”.
שלישית – נראה, לפחות על פניו, שמטבעות בן כוסבה היו מחוקקות בסמלים כגון לולב ואתרוג, מה שעשוי להצביע על זיקה כלשהי לארועי המרד בראשות יהודה המקבי שחתר לחידוש העבודה במקדש “דווקא” בזיקה לחג הסוכות. היה או לא היה, אין לדעת בוודאות.
אחת העדויות החשובות שקרעו חלון לתמונת המרד ואופיו, מקופלת היתה, כאמור באוצר הבלום של המטבעות שנתגלה בגזרת הקרבות. מטבעות אלה היו משופעים בסמלים יהודיים טיפוסיים כגון: לולב, אתרוג, חזית בית המקדש, אולם לענייננו חשובות היו במיוחד המטבעות עליהם הופיעו בחקיקה, בטיבוע כלי זמר.
מספר חוקרים כגון י. ידין, מ. אבי-יונה, ש. אפלבאום (מורי ורבי), ש. ספראי (אף הוא נמנה על מורי ורבותי), ב. באייר ועוד, טפלו בסוגיה זו, ודומה לדעתי שלא ירדו, במחילה ובהצטנעות אישית, לעומק הדברים, לעומק המוסיקלי-ההיסטורי. ואומר, להדגשה, משפט אחד כולל: כל הטוען כי בן כוסבה חפץ, איווה לחדש את עבודת הקרבנות, חייב הוא להבין, כי מעשה זה חייב היה להיות נלווה להחייאה, לרנסאנס, בין בשלימות ובין בחלקיות, של כלי הזמר ששימשו במקדש השני, בחינת ייהרג ובל יעבור. אולם טרם נבחן את הדברים, נציג מייד את הנתונים, את נתוני התמך הבאים.
א) חצוצרות
התגלו חמש מטבעות כסף, אשר בכולן הפנים – כתובת “שמעון”, או “שמע”, והאחור – זו חצוצרות.
יצויין כי על גבי נרות חרס שתוארכו לבין 135-70 לספ’, אנו מוצאים, כאמור לעיל, מוטיבים יהודיים רבים כגון מנורה, לולב וחזית בית המקדש. ביניהם נמצא טיבוע של זוג חצוצרות מצטלבות. ומעניין שאף על גבי שער טיטוס נחרטו שתי חצוצרות מצטלבות ובהקשר ברור לבית המקדש, שהרי חלק מכלי המקדש הופיע על גבי אותה קשת. זאת ועוד, בהמשך נבקש לקשור את החצוצרות ה”כוסביות” עם רעיון הקמת בית המקדש. ובינתיים נטעים כי בהנחה שהחצוצרות שעל גבי נרות החרס הן מימי חורבן הבית ואילך, הרי הרעיון הנ”ל החל קונה שביתה בלב היהודים עוד טרם פרוץ המרד הכוסבי. וידוע, ששנים מספר לפני פרוץ המרד פקדה את הארץ תסיסה ששאבה כוחותיה, בין השאר, מיסודות משיחייים ואסכטולוגיים.
ראוי לציין כי בעידן קדמוני כזה, מעין “פרימיטיבי”, היו המטבעות מקור “פרסומי”, תפוצתי, ולענייננו – מקדם האחדה צבאית/פסיכולוגית ודווקא ההצלבה הויזואלית של שתי החצוצרות שאנו מוצאים בעדויות הנומיסמטיות, בבחינת מעין “מטבע עובר לסוחר” מזה והחקיקה על גבי שער טיטוס עשוייה בהחלט להציג קו אופייני, מרדני משהו, שיש בו אפקט תעמולתי בר תקשורת לשאיפה לכינון המקדש “השלישי”.
קיימת אפשרות שמקור טיבוע החצוצרות בזיקה לקימום המקדש נעוץ במקרא בשעה שמשה הצטווה ליצור שתי חצוצרות כסף במדבר לצורך עבודת המשכן, וכדברי הכתוב: “וידבר יהוה אל משה לאמור: עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות” (במדבר י’ 2-1). אין לדעת כמובן האם המקור ההיסטורי לכך נעוץ בשהות העברים במצרים בבחינת הוויה או מסורת, ובכל מקרה ידוע כי במצרים הקדומה נוצרו כלי נגינה הדומים לחצוצרה. בהמשך המקור המקראי מפורט מהלך השימוש בחצוצרה, קרי כינוס ראשי המחנות/המשפחות/השבטים אל משה “אל פתח אהל מועד” ואף רמיזה, סתומה משהו המפרידה בין נשיפת “תקיעה” לבין נשיפת “תרועה”. ובהמשך, במפורש נכתב כי “ובני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות והיו לכם לחוקת עולם לדורותיכם” (שם 8) ועוד כי “וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יהוה אלהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלהיכם, אני יהוה אלוהיכם” (10-9).
הנה לפנינו החיזוק הדתי-פולחני-היסטורי לשימוש החצוצרות וזיקתן למקדש בבחינת צוו מחייב, ומכאן הזיקה בין הנדודים במדבר, המלחמה, המרד והתקווה לחידוש המקדש והעבודה בו.
ייתכן ונוהגי כת האיסיים היו ידועים לבן כוסבה וללוחמי, שהרי גם תחום גזרת פעולתו המרדנית של בן כוסבה חפף במידה רבה למקום מושבם של האיסיים, בחינת כת שייחדה פרק חשוב בטקסיה לחצוצרה ולשימושה, הן מן האספקט הדתי והן מזה הצבאי כאחד.
ראוי לציין שפרשת צמד החצוצרות היתה מעוגנת ושקועה עמוק במסורות חז”ל, כאשר חכמים דרשו והיטיבו להפליג בנושא זה, כאילו בית המקדש טרם חרב, וזאת בחינת הוראות וצווים המתייחסים לעצם הפקת/עשיית החצוצרות ולבחירת החומר ממנו הכינו את הכלים. ההכרה בחשיבות החצוצרה, על כל המטען הסימבולי שהיא נשאה, נישאה אם כן בפי חז”ל מלאחר החורבן. ודומה שנקלטה בקרב העם ובתוכו – בחוג מורדי בן כוב\סבה. וכאן המקום לחזור ולהדגיש את הופעת החצוצרה על נרות החרס מלאחר החורבן ואילך.
זאת ועוד, שקועה היתה בעם מסורת שלאחר חורבן הבית השני, אודות שתי חצוצרות הכסף שהכין משה במדבר בעקבות הצוו השמיימי, והן למרבית הפליאה והתדהמה נגנזו/נעלמו/הוחבאו. יתכן ובה טמון היה רעיון עמוק שטיבוען של החצוצרות “דווקא” על מטבעות בן כוסבה ולא על אלו של המרד הגדול שלפניו (73-66 לספ’). עניין זה עשוי היה להיבחן בחשיפת הלוט מעל הכלים הגנוזים, בחינת השבת עטרה ליושנה. ויתירה מזאת, המרד נתפרש ונתברר בכמה מסורות כנושא אופי משיחי, מה שעשוי להתיישב ולעלות בקנה אחד עם “הוצאת החצוצרות מן הגניזה”, כאילו התברכו לוחמי המרד בזכות הנאצלה הוד של קדושה ליטול את החצוצרות ולהשתמש בהן בבוא העת.
ומזווית אחרת – טיבוע הכיתוב “שמעון” או “שמע”, הוא שמעון נשיא ישראל שהופיע על פני “מטבעות החצוצרות”. והוא שסימל את אחת מרשויות המרד. וזאת ללמדנו , אולי, על רצון לחדש מסורת מקראית של המלכת המנהיגים בטקסים בהם מלאה החצוצרה תפקיד חשוב.
וכן, “חצוצרות המטבעות”, שהן שתיים והן שוות בגודלן, היו נטועות היטב בנוף תורת הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. כלומר, תמונה זו עולה יפה עם יסוד השיוויון ויסוד הזוגיות של הקרבנות. וכן משיקה היא למסורת חז”ל, שדרשה רבות אודות זוגיות החצוצרות ושוויונן. והרי בן כוסבה בקש להשיב את עבודת הקרבנות, זו שפסקה עם חורבן הבית.
ואסיים את התייחסותי לטיבוע החצוצרות בהשערה שעשויה להבהיר אף את המשך דברי אודות ה”לירות”. בין כלי המוסיקה המקדשית בלטה החצוצרה ככלי אשר איפיין את הכהנים, ואילו הלויים הסתפקו/התאפיינו בזיקתם לכלי המיתר, הכינור והנבל, היינו ממשפחת ה”לירה” היוונית/לטינית. ואם מדובר על השבת עבודת הקרבנות, ועימה המוסיקה המקדשית, יהיה זה אך הגיוני להעמיד, זה בצד זה, את סמלי הכהונה והלוייה – את כלי הנשיפה ואת כלי המיתר.
ב) לירות
מסוג כלי המיתר הללו התגלו במטמון המטבעות הכוסביות שני וריאנטים: האחד – גוף דמות “שק” – “נאד”, כשהזרועות סמלו קרני חיה. מספר המיתרים היה 3 או 4 (5?) ו-6. סוג זה הופיע בשנה הראשונה והשניה לפרוץ המרד הכוסבי. היינו – 133/132 לספ’ – 135/134 לספ’. קיימות היו עשר דוגמאות כאלה – 8 מברונזה ו-2 מכסף.
השני – גוף מטיפוס “דלי”, בעל זרועות לינאריות, מכופפות פנימה והחוצה. רוב הדוגמאות בעלות 3 מיתרים ובמקרה בודד – 4 מיתרים. סוג זה מופיע בשנה השניה והשלישית למרד הכוסבי (134/133 לספ’ – 135/134 לספ’). בנידון נחשפו 16 דוגמאות, כולן מכסף.
יצויין כי על גבי נרות החרס הנ”ל נמצאו צורות נבל או כינור, שחלקו החיצוני דומה לנבל שעל גבי המטבעות, אלא שאין לו בתחתיתו חלל-תהודה כפי שנדרש לנבל.
באשר לחצוצרות נשמעה טענה כי הסמלים אמורים היו להלהיב את המורדים במאבקם לשיקום המקדש, היינו למטרות תעמולה (קינדלר, מטבעות מלחמת בר כוכבא, בתוך א. אופנהיימר, עורך, מרד בר כוכבא, תש”ם, עמ’ 163). ניחא, אולם מה לכלי מיתר ולהלהבת הרוחות והלבבות?
בכל מקרה דומה שהיתה השפעה לא מעטה למרד המקבים על המרד הכוסבי, באשר הראשונים השתמשו רבות בחצוצרות, כשכל זה יפה להיבט הצבאי. אלא באשר למשמעות הדתית-טקסית-פולחנית.
ביחס ל”לירות” קיים שינוי בולט משמעותי בין צורת ה”לירה” במטבעות בן כוסבה לבין צורת ה”לירה” המקובלת בעולם היווני-רומי. האם יש בכך כדי להוכיח שהשרטוטים הכוסביים הינם העתק מדוייק, או כמעט כזה, של כלי הזמר שהשתמשו בהם בבית המקדש השני?! או אצל כת האיסיים?! זאת אין בידינו לפסוק.
מכל מקום עולים ונמתחים קווי דמיון בין סוגי ה”לירה” הפויניקית, הסורית, או הארצישראלית לבין ה”לירה” היוונית-רומאית. ואחד החוקרים, קינקדלי, אף תמה אם מדובר במטבעות בכלל בכלי שיר מציאותי, או שמא פרי הדמיון הוא. מלומד אחר בשם קינדלר ביקש להבהיר את תופעת ריבוי שרטוטי ה”לירות”, מהן גסות ובעלות עיוותים, בעובדה שהטביעה במרד נעשתה בחיפזון וכן שהמטבעות הכוסביות נטבעו מחדש על מטבעות רומיים קייימים, על מנת למחוק, עד כמה שאפשר, את עקבות השלטון הרומי, הזר לטיעונם.
כך או כך עצם העובדה שה”לירות” תפסו מקום נכבד בין מימצאי המטבעות, ומדובר על דינרי כסף ומטבעות בגודל בינוני, בעוד שמטבעות הברונזה הקטנים לא הוטבעו בכלי זמר, עשויה לסייע בידינו לאישוש ההנחה כי המוסיקה תפסה מקום חשוב בהכרתם של בן כוסבה ולוחמיו. והעובדה שהללו בקשו לשקם את בית המקדש החרב, עשויה, בהחלט, להתיישב עם היסוד המוסיקלי הנ”ל, שהרי המטבעות לא נועדו אך ורק לשימוש מוניטרי, אלא היה בהם בהטבעתם משום יסוד מגמתי, הן ביחס לתפוצה בכל יישוב יהודי והן כסמלים לעתיד לבוא.
לסיום הפרק הנידון ברצוני לזרות אור על סוגיית הטיבוע הכוסבי וזאת מזוית אחרת, מזווית ראייתם של חז”ל.
דומה שהעובדה כי חכמים בדור הראשון והשני לחורבן הרבו ביותר לעסוק במוסיקה של בית המקדש, עד כדי כך שנדמה, כאילו בית המקדש טרם חרב. עובדה זו עשויה לסייע לנו בבואנו להניח כי בסתר לבם האמינו חז”ל שבית המקדש עתיד להיבנות ועימו – תחיית עבודת הקרבנות, ועימה תחיית המוסיקה המקדשית. הכרה זו הוחדרה, אם במישרין או בעקיפין, אל לבבות המוני העם.
על משפחת חכמים אלה נמנו גם לויים, אשר משפחתם ידעה ימים גדולים וטובים בשרתה בבית המקדש, בין היתר בתפקידים מוסיקליים. אין ספק שמשפחה זו המשיכה לחנך את בניה, בגלוי או בהסתר, על ברכי המוסיקה המקדשית, בהנחה שאם ייבנה המקדש תוכל היא להמשיך ולשרתו באמונה ובמקצועיות בתפקידה החשוב והנכבד, קרי במוסיקה.
כדוגמה לכך נביא את רבי יהושע בן חנניה, שהמקורות מספרים עליו, תוך הדגשה, שאף לאחר החורבן הכירו הכל כי בן משפחת משוררים היה. חכם זה מסר עדויות רבות, אם פרי המסורת המשפחתית, או פרי ידע אישי, אודות המוסיקה. דמות זו היתה מצויה ביריבות קשה עם בית הנשיאות, עם רבן גמליאל, ובזיקה לנושא הנידון ניתן אפילו לשער על שום מה.
אף בן אחיו, חנניה הגיע לעימות עם ההנהגה הנשיאותית הארצישראלית, בירדו לבבל לעבר שם את השנה. המסורת שדנה בסוגיה זו העלתה את האשמה כאילו חפץ זה ליסד בית מקדש חדש בבבל וכרכה זאת עם מומחיותו של חנניה בפריטה עלי כינור, בבחינת מומחיות שהיתה שמורה ללויים, בהיות בית המקדש השני עומד על מכונו.
אף עליו, על חנניה, ספרו המקורות כי דיבר בשבח השיר, ויתירה מזו, אלא רמזו על ניסיונו להשיב את המענה הציבורי של “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” אף לאחר החורבן, נענה שהיה, כאמור, שמור לבית המקדש בלבד.
יתכן אם כן שנעשו ניסיונות ספורדיים, פה ושם, לאמץ מנהגים שהיו שמורים אך ורק לבית המקדש, אף לאחר החורבן.
סוגיה זו מוליכה ומובילה אותנו לפרשיה אחרת, לאפיזודה שהיתה מקופלת בניסיונם של שני חכמים: רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני. הללו, נמסר במקורות, בקשו במפורש לאמץ את מענה “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” במקומות מושבם האמורים, אף לאחר החורבן.
אין ספק, שבין חורבן הבית השני לבין מרד בן כוסבה, היה הציבור היהודי מודע ושמא אף רגיש לחשיבותה של המוסיקה שנהגה ושמשה במקדש השני. וזאת לא רק דרך ההוראות והמסורות של חז”ל בדבר אותה מוסיקה ודרך נסיונותיהם של חכמים לשמר כמה נוהגים שהיו מקובלים במקדש השני, אלא בתוך-תוכו של העם עדיין רחשה ופעמה המוסיקה המקדשית, שהרי בלי נשכח כי הדורות הנידונים עוד הספיקו בשחרותם, בהיותם צעירים, לטעום מן החוויה המוסיקלית שבטקסי המקדש. וחלקם, כך הדעת נותנת, אף סרב להאמין כי המקדש חרב והמוסיקה נדמה. ובדרך זו, ואולי רק בה, נוכל להשכיל ולהבין כי מפעלי חז”ל שנמנו למעלה נפלו על אזניים קשובות ודרוכות, על לב פועם, על צבור שפצעי החורבן טרם הגלידו על גופו.
יתכן ואוירה זו היה בה כדי להשפיע, ולו במידה מסוימת, על לוחמי בן כוסבה, אלה שהעלו על נס את הסימבוליקה המשמעותית של כלי הזמר, והיו משוכנעים שסימנים וסמלים אלה ימצאו נתיבות ויפלסו מסילות אל לב העם.
בפרק הנוכחי בקשתי להבליט היבטים מוסיקלים שהיו נטועים היטב בנוף המוסיקה הקדושה, אך לא היוו חלק ממוסיקת המקדש. היבטים אלה היו רווים ומשופעים בסימבוליקה מעניינת, אם בקרב האיסיים ואם בין לוחמי בן כוסבה. הסממנים המוסיקליים האמורים מתיישבים ועולים בקנה אחד עם השקפת העולם של שתי הקבוצות הנידונות, ובאשר לאחרונה הרי נטועה הסימבוליקה המוסיקלית היטב הן בהכרת חז”ל ומפעליה והן בקרב הציבור היהודי דאז.
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
הנימוקים הינם ארכיאולוגיים, נומיסמטיים וספרותיים, הן בספרות חז”ל והן בזו הרומית. התייחסתי לכך לפני מספר שנים ב”הידען” בסדרת פרקים אודות מרד בן כוסבה ואף הוספתי שם הערות והארות לגבי הניפוח המיתולוגי המודרני הציוני מתוך נימוקים ברורים ולא היסטוריים כמובן ואחת הדוגמאות הבולטות לכך נעוצה בהקמת המועדון הספורטיבי הציוני ושמו “בר כוכבא ברלין” וקדם לכך נאומו של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני של שנת 1898 וכיוב’
תודה על המאמר. בהחלט מעורר הרהורים.
אני מצטט: “איני בטוח כלל וכלל שפרץ מרד צבאי כלשהו, מאורגן, סדור וחמוש, בהנהגתו של בן כוסבא ואף של מי מחבורתו. באמתחתי נימוקים רבים לכך”.
אשמח לדעת מהם הנימוקים לכך.
תודה.