בפרק זה אבקש להבליט את תרומתם המיוחדת והמשמעותית של קברניטי שיבת ציון – זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק (516-538 לפנה”ס) ובמיוחד את זו של עזרא ונחמיה (432-458 לפנה”ס) בכל הנוגע למוזיקה היהודית בבית המקדש.
יצויין כי בתקופה זו נוצר ונוצק קשר אמיץ בין הציבור לירושלים ובינו לבין העבודה המקודשת שהתבצעה בבית המקדש, מה שמכונה בספרות חז”ל כ”עבודה” מן הסתם, בשונה מהשימוש במילה “מלאכה”. בעידן זה הפכה המוזיקה להיות אמצעי חשוב, בין שאר האמצעים, לחישול אותה זיקה, זיקה עמוקה בין הציבור לבין המקדש והפולחן בו.
ואל יקל הדבר בעינינו, לכאורה, כפועל יוצא מאלפי שיעורי המקרא/התנ”ך שהורבצו בקרבנו במהלך שנות הלימוד הבסיסיות שלנו, נדמה היה כאילו מימי בית המקדש הראשון של דויד ושלמה היה המקדש מרכז החיים הציבוריים והאישיים בקרב הציבור היהודי, ולא כן. ממש לא כן. זיקה זו נרקמה מימי הבית השני ביוזמת קברניטי שיבת ציון, כשאחד האמצעים היה המוסיקה הכלית והקולית שפעלה במקדש ובעיקר בחגים ובפרט בימי העליות לרגל.
הצהרת המלך הפרסי כורש ויורשיו בדבר קימום בית המקדש השני, ובכללו סיוע להקמתו ולפעילותו חיזקו את מידת מרכזיותו בקרב הציבור היהודי. זאת ועוד, הפריוולגיות הפרסיות לעובדי המקדש, בעיקר הכוהנים והלויים, תוך הדגשת מעמדם של המשוררים, ה”זמריא” בלשון ספר עזרא.
אין להוציא מכלל אפשרות כי גולי בבל/פרס שנותקו מאדמתם שביהודה למשך תקופה ארוכה והשתקעו בין הפרת לחידקל, הושפעו מהמרכזיות המוזיקלית של מקדשי בבל/פרס, ומכאן תרומתם לטובת המקדש הירושלמי של ימי זרובבל ויהושע בן יהוצדק ואילך.
גם ריכוז הגולים השבים סביב ירושלים העלה תרומה חשובה למירכוז המקדש ולפעילויות שבו, ובכללן אלו המוזיקליות. מנהיגי העליות ליהודה הניחו ובצדק רב כי הקולות המוזיקליים שבבית המקדש רק יחשלו את הקשר בין הציבור היהודי לבין המקדש ופעילויותיו.
חונכי בית יהוה, כבסיס למקדש, כזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק, דאגו להטמיע את החשיבות המוזיקלית בפעילות המקדש, לא רק בדאגתם להביא את המשוררים ארצה בכלל גלי העליה, אלא ובעיקר שחנכו את ההיכל הנ”ל בלויית מוסיקה. מוסיקה מקדשית מן הסתם. הגדילו לעשות כן יורשיהם – עזרא ונחמיה, כשכל צעד וצעד בו נקטו היה כרוך במפעל הציבורי-המקדשי.
שיא בפעילות המקדשית נוצר בטקס החתימה הציבורית על ה”אמנה”, בה התחייב הציבור לדאוג לכל צרכי המקדש כגון קרבנות, תרומות, מעשרות ודאגה לכל משרתי הקודש – הכוהנים והלויים ובכללם הלויים המשוררים והכוהנים התוקעים.
הללו, עזרא ונחמיה, נאלצו כך דומה להתמודד עם נפיצותם של הנביאים וכוהני הבמות ביהודה, שהמוסיקה היתה להם אמצעי להגיע לאקסטזה, להשראה נבואית ולחרגון גופני, והציגו לציבור מוזיקה אחרת, ממוסדת ומאורגנת הרבה יותר.
המונח “משורר” מופיע במקרא 35 פעמים, מהם 6 בספר עזרא, 17 בנחמיה ותריסר בדברי הימים. המונח הנ”ל בא לתאר אדם המומחה והמיומן במוסיקה, כלית וקולית, ושמתקופת שיבת ציון נקשר זה יותר ויותר למשפחת הלויים.
משוררים אלו שנזכרו בעליית זרובבל כנמנים על “בני אסף”, והם בדרוג השלישי לאחר הכוהנים והלויים.
מפורסמת העדות של סנחריב, מלך אשור, שהביא כשלל לארצו את מוזיקאי החצר של המלך חזקיהו. אין מדובר במוסיקאי בית המקדש, שלו היה כן היו ה”אנאלים” ששים להדגיש זאת, מאחר שבתפיסה המקובלת של העולם העתיק היה ניצחונו של מלך אשור בבחינת הפלת אלוהי ישראל בידי אלי אשור. והאם יכולה היתה עדות טובה יותר לצורך זה מאשר הגליית משוררי מקדשו של יהוה למקדש המלכותי של סנחריב. תמהני. מה עוד – קיומם של משוררי חצר , חצר המלכות היהודית, היה ידוע ביותר בימי הבית הראשון.
יתכן ויש לאתר את התשובה במקום אחר. יש לשער שהעליה היהודית לא היתה עניין של מה-בכך וקדמה לה, בוודאי, פעולת הכנה מקיפה ורצינית של שני המנהיגים, זרובבל וישוע בבחינת פעולה שנמשכה כנראה זמן רב. ואם נניח כי מנהיגים אלה ידעו לקראת מה הם עולים, היינו – לבנות את היכל יהוה ולחדש את העבודה הפולחנית בו, אין להתפלא על כך שהם דאגו להביא עימם את משרתי הקודש, את הכוהנים ואת הלויים ובכללם את משוררי המקדש.
זאת ועוד, שנה אחת לאחר העליה (537 לפנה”ס) חנכו הללו את בית יהוה בטקס רב רושם, בהשתתפות כוהנים-חצוצרנים ולויים המקישים במצילתיים. ובכן, יעיד סופו של מעשה זה על בראשיתו. כלומר,עוד בגלות בקשו שני המנהיגים הנ”ל לייסד נוהג רב-ערך – ליווי מוזיקלי בבית המקדש, ואולי אף בהשפעת המוזיקה הפרסית, שהרי זרובבל היה מקורב לחצר המלוכה הפרסית ולמנהגיה, ואשר למען הגשמתו יתכן והשניים דאגו להביא מן הגלות יהודים בעלי רקע מוסיקלי. ומאחר שכל מפעלם היה אפוף אווירה של משיחיות והתרוממות רוח דתית, יהיה זה אך הגיוני לקשור את המשוררים לאילן היוחסין של משפחות עתיקות ונעלות יחש (אף זרובבל עצמו נמנה על שושלת בית דויד המלך). ושמא אף משפחות לוייה.
יצויין עוד שלצד אותם משוררים שעלו עם זרובבל וישוע נזכרים גם “משוררים ומשוררות” (עזרא ב’ 65) הנמנים ברשימה לאחר העבדים והשפחות – 200 על פי מנינו של ספר עזרא, או 245 על פי מנינו של ספר נחמיה. אין הכוונה למשוררות הקודש במקדש, אלא למשוררות-חול, שכמותם הוחזקו, במעמד של עבדות בחצרות יהודים אמידים בגולה, בחינת תופעה מקובלת במסופוטמיה.
ימי זרובבל וישוע – פרשת הזיקה בין משרתי הקודש לבין המוסיקה
קשר זה נוצק כשנה שמלאה למועד העליה ארצה (537 לפנה”ס). אגב ההכנות המרובות לטקס חנוכת בית יהוה, קבעו זרובבל וישוע כי הלויים, משרתי הקודש, ייכנסו לתפקידם במלאות להם 20 שנה, וזאת בשונה מהחוק המדברי הקובע את גיל הכניסה ל-30. הכוונה היתה, כך דומה, להכינם ולהכשירם לקראת תפקידם המוזיקלי וסביר להניח שפעלה כאן השפעת המנהגים המסופוטמיים. הקניית השירה והנגינה בבתי אולפנא שהיו צמודים למקדשים בבחינת אמנות ואומנות שדרשה תקופה ארוכה וממושכת של הכשרה. ואולי נושא זה יבוא לידי ביטוי בכנסיות הנוצריות הקדומות כהמשכיות לנוהגים הקדושים במקדש היהודי.
עם חנוכת היכל יהוה מסופר כי הכוהנים הועמדו “מלובשים בחצוצרות” ו”הלויים בני אסף במצלתיים להלל את יהוה …” (עזרא ג’ 11). “מלובשים” כנראה מרמז אולי על אביזר נישא או פשוט מרמז על תכונת דריכות בקרב הכוהנים והלויים. בהמשך התקיים בהיכל מענה בקול ובהודות. בחיבור עזרא החיצוני נכתב בשינוי כלשהו כדלקמן – “ … ויעמדו הכוהנים לבושים בכלי-שיר וחצוצרות ” (עזרא החיצוני ה’ 57). ואולי ה”מלבוש” מרמז על לבוש מיוחד, טקסי, שעטוהו עליהם הכוהנים החצוצרנים ונזכר ברמיזה בהצהרת המלך דריווש (שם, ד’ 54). וזו בהחלט ידיעה מעניינת הכורכת יחד את המוסיקה ואת המלבוש המיוחד, נאמר “טוקסידו” דאז.
ליוסף בן מתתיהו הפריעה, כנראה, העובדה, שהנה, פתע-פתאום, נערך טקס מוסיקלי בלויית כלי זמר בבחינת תופעה שלא היה לה, כך דומה, זכר בימי הבית הראשון, ולכן הוסיף בן מתתיהו סעיף נוסף לצוו המלכותי של דריווש, כזה שאינו מופיע במקרא – “וכן ציווה (דריווש) ליתן כלי שיר ללויים שיהללו בהם לאלוהים …” (קדמוניות היהודים י”א 63). יש להניח כי מפי סופר זה אנו שומעים את ההדים של תקופתו הוא, קרי פרוייקציה היסטורית-היסטוריוגרפית, קרי המחצית השניה של המאה הראשונה לספ’.
טקס רב רושם זה היה בבחינת אירוע חד-פעמי מאחר שבשנת 515 לפנה”ס, כאשר זרובבל וחבריו ערכו את טקס חנוכת בית המקדש, לא נזכרה כל מוסיקה פרט לתיבה שאמרה כי הבית נחנך “בשמחה רבתי” (עזרא ו’ 16) וזאת בהנחה שהמילה “בשמחה” אינה מייצגת כלי זמר מסויים או כללי. הדבר מוזר אם כי ניתן להסבירו על ידי הבהרת אירועי התקופה.
הנביאים שהתנגדו למוזיקה במקדש
דומה שבהשפעתם המזקת של עמי הסביבה, גזר המלך הפרסי להפסיק את המשך עבודת בניית המקדש (שם, 4 ואילך). אולם בעידודם של נביאי התקופה, חגי וזכריה, מפרים היהודים את הצוו המלכותי וממשיכים בבניית המקדש. דומני שנביאים אלה התנגדו לתופעה החדשה של מוזיקה במקדש. חגי וזכריה המתארים את מאורעות התקופה לא ייחדו למוזיקה מקום כלשהו בתוככי המקדש, ואף מלאכי, בן תקופתם שתקף את הכוהנים מחד ומהלל את הלויים מאידך, אינו מזכיר, ולו ברמיזה, דבר-מה אודות קשר כלשהו בין המשוררים לבין הלויים בכלל, ובאשר למוזיקה המקדשית בפרט. נביאים אלה, כך נראה, המשיכו קו מסויים, נבואי-מקראי שאינו אמנם שולל ביטויים מוזיקליים כגון מוזיקה חרגונית (אקסטטית) ואולי להיפך, אך השולל מוזיקה מקדשית, ממוסדת משהו ומדגיש את השפעתה השלילית כישעיהו או עמוס לשם משל.
תרומה כלשהי לפרשת הכהונה והלוייה אכן מופיעה בסמוך לחנוכת בית
המקדש, וזאת בדמות כינוס-איגוד הכוהנים בפלוגות והלויים במחלקות, כששניהם לבושים בבגדים מיוחדים – ביגוד שיעטו הלויים-המשוררים בהמשך ימי הבית השני. פעילות ארגונית זו עתידה להיות בעלת משמעות מיוחדת לכוהנים וללויים שיופקדו על המוזיקה בבית המקדש בימי נחמיה. על יסוד מחלקות המוסיקה נראה בהמשך ימי הבית.
אכן, רשאים אנו לומר שחרף חד-פעמיותה של הופעת המוזיקה בבית יהוה, הרי היה בה משום תרומה חשובה, כזו שלא נמדדה בזמן ביצועה, אלא בהמשך התקופה, לקראת ימי עזרא ונחמיה. נוצר כאן ראשיתו של קשר חשוב בין הכהונה והלוייה בתיפקודם המוזיקלי בקדושה. ואותו מחזה מרשים בדמות חנוכת ההיכל בלויית מוזיקה ובשיתוף העם (המענה בהלל ובהודות שבהם נעסוק בהמשך הדברים) הניח את היסוד לאותו מוסד שיקום בימי עזרא ונחמיה ושיחזק את הקשר והשיתוף בין העם שהתכנס לבין טקסי הקודש שבבית המקדש. וזאת כשהמוסיקה משמשת אמצעי רב-חשיבות, בין שאר האמצעים, באותה מערכת מורכבת הנ”ל.
עלייתו של עזרא הכוהן, הסופר, עמדה, לפחות חלקית, בסימן מוסיקלי. כלומר, בין סעיפי ה”נשתוון”, קרי הצהרתו הרשמית של המלך הפרסי ארתחשסתא, אנו מוצאים את הפסקה הבאה, זו אשר מופנית לידיעתם של כל ה”גזבריא”- פקידי הכספים של המלך בלשון “ולכם מהודעין, די כל כהניא ולויא זמריא, תרעיא, נתינים ופלחי בית-אלהא דנה מנדה, בלו והלך לא שליט למרמא עליהם” (עזרא ז’ 24) ומפי עזרא החיצוני – “ולכם מודיעים כי לכל הכהנים והלויים המשוררים והנתינים ולעובדי המקדש הזה, כל מיסים וכל משא אחר לא יהיה, ואין שלטון לאיש לשים עליהם” (עזרא החיצוני ח’ 22).
יתכן ופריבלגיה זו התייחסה למשוררים שיעלו עם עזרא ליהודה. עם זאת דומה יותר שהיא מכוונת למשוררים ששהו כבר ביהודה,או אולי אף את אלה שיעלו בהמשך עם עזרא לארץ, ברם דומה יותר שהיא מכוונת למשוררים שהיו כבר בארץ או אולי אף כוללת גם את אלה שיעלו עם עזרא. כמו כן נראה שהאגרת המלכותית נכתבה לאור בקשותיו והפצרותיו של עזרא, או אף נוסחה תחילה על ידי מנהיג זה שהיו יוצא-ובא בחצר המלכות הפרסית.
הידיעות על המצב הקשה בארץ מכל הבחינות ובעיקר מן הבחינה הדתית, חברתית ומוסרית, הגיעו לאזני עזרא והוא ביקש לעלות ארצה על מנת לעשות לתיקון המצב. כמו-כן העובדה שהכרזת ארתחשסתא עסקה בעיקרה בבית המקדש (תרומות כספים רבים למקדש, סיפוק צרכי הקרבנות ועוד) העניקה לתיבת ה”זמריא”, למשוררים, מימד מיוחד.
הניסיון החד-פעמי של זרובבל וישוע לא הפך לנוהג, ועזרא ראה בין מטרותיו ותפקידיו לחזור ולהעמיד את מוזיקת המקדש על מכונה. ובנידון זה העלתה הכרזתו של ארתחשסתא תרומה נכבדה – פטור משוררי המקדש ממיסים, מכסים ו”כל משא אחר”, על מנת שיוכלו להקדיש עצמם לעבודה במקדש. והעבודה לא נגעה אך-ורק לביצוע המוזיקלי עצמו, אלא בעיקר וקטנות היום-יום, לאימונים הממושכים והארוכים, אימוני הנגנים בכלי והמשוררים בפה.
כזאת היתה מטרתו, בין שאר המשימות הנכבדות של עזרא לקראת בואו ארצה, וברוח זו פעל רבות במשך שהותו בארץ.
זאת ועוד, מן הנוסח הארמי של “פתשגן הנשתוון”, נראה כי המשוררים השתייכו למשפחת הלויים, וכנראה מדובר באותם אלה שהוכנסו לתפקיד זה על ידי זרובבל וישוע, ואילו על פי עדות עזרא אין זה כל כך ברור אם המשוררים שעלו עימו ארצה נמנו על משפחת הלויים. המפתח לתעלומה זו מצוי כנראה בהיבט ההיסטורי (בו נעסוק בהמשך) של התפתחות הדרגתית וממושכת אשר בסיומה לא היו המשוררים אלא אלו הנמנו על משפחת הלוייה.
לשאלת הזיקה בין המשוררים ללויים. קשר זה נוצק בגלות בבל לכל המוקדם ולכל המאוחר היה זה בימי עזרא ונחמיה היינו בין השנים 458 ו- 432 לפנה”ס, ומכאן אילך נמנו המשוררים על משפחת הלויים. הללו השתייכו למשפחת “בני אסף” – משפחת הלויים בימי דויד המלך, אלא שלשווא נחפש ונמצא קשר כלשהו ביניהם לבין המשוררים.
לפנינו תופעה שהיא בבחינת פרי התפתחות של שנים, כזו שלבשה לבוש מיוחד כתוצאה מפעולותיהם של זרובבל וישוע תחילה ושל עזרא ונחמיה לאחר מכן. היה זה הנדבך הראשן בתהליך חיזוק מעמדם של הלויים בירושלים ומיסוד תפקודם בבית המקדש. היתה זו פעולה המהווה חוליה אחת מתוך כלל מפעלם של עזרא ונחמיה לביצור מעמדו של בית המקדש כמרכז רוחני-פולחני-תרבותי שאין שני לו, ויצירת אותה זיקה מיוחדת בין העם ומקדשו. היה כאן מאמץ ללא-לאות לחדש את מפעלם של זרובבל וישוע, לחזקו ולגבשו.זאת ועוד, יצירת הזיקה בין המשוררים לבין הלויים יוחדה בדרך מאד מעניינת לירושלים, והיתה מקופלת סביב אירועים שהתרחשו ביהודה. על רקע זה נוכל להבין מדוע אין סימן לזיקה זו ברשימת העולים מבבל לארץ, הן בעליית זרובבל והן בעליית עזרא. ולעומת זאת הן בהמשך, בירושלים ובבית המקדש בולטת הזיקה הנ”ל באופן מעניין. זיקה זו הלכה והתחזקה והגיעה לשיאה מן הבחינה הארגונית-המימסדית במאה הראשונה לספ’.
מעניין לבדוק את תרומתו של עזרא בפרספקטיבה של זמן, כאשר אחד המדרשים שם לבו למפעלו של עזרא שכרך את הלויים עם המוזיקה בהשראת האידיאל המדברי כפרשנותו של עזרא ורואה בכך תרומה נכבדה. הגם שמדובר במדרש מאוחר, בן המאה השלישית לספ’, אין זה אמור לגרוע מן האפקט של הזמן. כלומר, כיצד בחנו את מפעלו של עזרא בתקופה מאוחרת יחסית.
לפרקים הקודמים
“עם ישראל שר” 1: מבוא ופתח דבר – המוזיקה בתקופה הקדומה
עם ישראל שר 2: מוזיקה קולית וכלית
.
