האם נתונים יכולים לקבוע ערכים מוסריים?
חומה גבוהה וחסינת פרצות, כמעט, מפרידה בין המדע המודרני, מאז עלייתו, ובין הדת, המוסר וערכי אנוש. טענת “הכשל הנטורליסטי”, המכונה לעתים “בעיית המצוי והרצוי” – הטענה שעצם העובדה שדבר כלשהו “מצוי” אינה יכולה לשמש ראיה לכך שזהו המצב ה”רצוי” – משמשת במשך עשרות שנים את מי שמצטטים אותה באדיקות מפי הוגיה הראשיים, פרופסור דייוויד יוּם ופרופסור ג’ א’ מוּר, כאמצעי שעצם העלאתו על דל שפתיים סוגר את הדלת בפני חקירה מדעית נוספת.
עלינו להביע ספקנות אל מול החלוקה הזאת. אם אי אפשר להעמיד את העקרונות המוסריים ואת הערכים על בסיס האופן שבו הדברים מתנהלים בפועל, כלומר על המציאות, אז על מה צריך לבסס אותם? כל הערכים המוסריים חייבים להתבסס בסופו של דבר על הטבע האנושי. בספרי “מדע הטוב והרע”* בניתי טיעון מדעי לכך שלתחושות המוסריות יש בסיס אבולוציוני והראיתי כיצד המדע יכול לתרום להחלטות מוסריות. כמין של פְּרימָטים (“יונקי על”) חברתיים פיתחנו במהלך האבולוציה חוש עמוק המבדיל בין טוב לרע המשמש אותנו כדי להדגיש ולתגמל הדדיות ושיתוף פעולה ולהפחית ולהעניש אנוכיות מופרזת וטפילות. מערכות החוקים של החברות האנושיות בנויות על בסיס מערכות החוקים של הטבע האנושי.
תחום מדעי חדש, נוירו-אתיקה, מבוסס על האתיקה האבולוציונית הזאת. המייצג האחרון של התחום הזה הוא הספקן חד-העין והכותב המשכנע סאם האריס, חוקר מדעי העצב שמקעקע את חומת הרצוי והמצוי בספרו “הנוף המוסרי”**. הטיעון של האריס הוא עיקרון ראשוני המבוסס על ראיות ניסיוניות רבות מאוד השזורות בחוט מחשבה מהודק ומנומק. העיקרון הראשוני של האריס הוא שמירה על רווחתם של יצורים בעלי מודעות. מן העיקרון הזה אפשר לבנות מערכת של ערכים מוסריים, המבוססת על המדע, שבה אנו קובעים באופן כמותי אם גורם כלשהו מגביר רווחה או מפחית אותה. למשל, שואל האריס, האם נכון להכריח נשים ללבוש שק ולהתיז על פניהן חומצה בעוון ניאוף? לא צריך מדע גבוה – וגם לא דת, כפי שהאריס מעיר בחריפות – כדי להסיק ש”ערכים תרבותיים” כאלה מפחיתים את רווחתן של הנשים הנענשות ולכן הם אינם מוסריים.
הדוגמאות האלה הם הפירות התלויים על ענפיו הנמוכים של עץ הדעת טוב ורע, ולכן גם המדע וגם הדת אינם מתקשים לקטוף את הבשלים שבהם ולקבוע בבטחה שפעולות מסוימות, כגון שקר, ניאוף וגנבה הן חטא משום שהן הורסות את יחסי האמון בין בני אדם התלויים באמירת אמת, בנאמנות ובכבוד לרכוש. אך כשמטילים על הסוגיות המוסריות האלה מטען פוליטי, כלכלי ואידאולוגי, מתרוממות גבעות בנוף המוסרי הזה.
תכנית המוסר מבוססת המדע של האריס היא תכנית אמיצה שאני מאמץ בלב שלם. אבל כיצד נפתור סתירות בנושאים בוערים, כמו למשל מִסים? הנוף המוסרי של האריס מאפשר את קיומם של פסגות ועמקים ויותר מתשובה נכונה או שגויה אחת לדילמות מוסריות. ולכן ליברלים ושמרנים, שמאלניים וימניים, ירוקים וכתומים יכולים להתקיים זה בצד זה על פסגות נפרדות. אני דוגל בגישה של “חיה ותן לחיות”, אבל מה קורה כשרוב השוכנים על פסגות רבות מעבירים חוקים הכופים על המיעוט השוכן על פסגות אחרות לעזור ולממן תכניות לרווחה חברתית לכולם? לא סביר שנתונים מדעיים נוספים יפתרו את הבעיה.
שאלתי את האריס לדעתו על הבעיה האפשרית הזאת. “חיה ותן לחיות היא לעתים קרובות גישה חכמה למזער עימותים בין בני אדם,” הוא מסכים. “אבל היא פועלת רק כשההימור אינו גבוה מדי או כשהתוצאות הסבירות של התנהגותנו אינן ברורות. לומר ש’לא סביר שנתונים מדעיים נוספים יפתרו את הבעיה’ זה כמו לומר שלמעשה שום דבר לא יפתור אותה: מפני שהחלופה היחידה היא לטעון טענות בלי להסתמך על עובדות. אני מסכים שאנו מוצאים את עצמנו במצב כזה מדי פעם, לעתים קרובות בשאלות כלכליות, אבל אין בכך כדי להעיד אם יש להן תשובות נכונות או לא.”
אני מסכים. העובדה שאיננו יכולים להעלות על דעתנו כיצד המדע יכול לפתור סוגיה מוסרית כלשהי אינה ראיה לכך שהסוגיה אינה פתירה. מדע הוא אמנות העוסקת בסוגיות בנות פתרון, ועלינו להשתמש בו היכן שנוכל.
* The Science of Good and Evil (Times Books, 2004);
** The Moral Landscape (Free Press, 2010)
על המחבר
מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic ((www.skeptic.com ספרו הקרוב הוא “המוח המאמין”. עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer
43 תגובות
הנה עוד קישור מעניין המדגים את שורשיו האבולוציוניים של המוסר.
http://www.ted.com/talks/frans_de_waal_do_animals_have_morals.html
אמדאוס:
אתה אומר לי לא להשליך את משמעות הביטוי “אפריורי” מהמתמטיקה לתחומים אחרים?
הדוגמה שהשתמשתי בה היא שימוש בשפה המדוברת שבמקרה חדרה גם למתמטיקה בשעה שאתה רוצה לכבול אותי למשמעות מאד ספציפית שהמושג קיבל בחוגים פילוסופיים מסוימים.
אני חוזר ומסביר (וזה גם מוסבר בקישור שהבאתי מויקיפדיה):
א פריורי – במשמעות שאליה התכוונתי ושלמרות שאף אחד לא יכול להבין אותה – כותבי ויקיפדיה הבינו אותה – היא “קודם – על ציר הזמן”.
במקרה הספציפי עליו אנחנו מדברים (וגם את זה הסברתי) הכוונה היא לקודם – על ציר הזמן – לניסיונו של האדם להבין או אפילו לקיום החיים.
אני חוזר ומבקש: אל תגררו אותי לדיון המטופש הזה אלא אם כן לא הבנתם מה רציתי לומר.
אם הבנתם – השגתי את מטרתי ואשאיר לכם להתחבט לבדכם בחוקיה של משטרת המילים.
ולעניין האתיקה:
כמה פעמים צריך לומר שלא יכול להיות ציווי כשאין מי שמצווה.
ציווי יכול להינתן רק על ידי מישהו שיש לו יכולת אכיפה.
אני אינני כזה ואני מניח שגם אתה לא – מה שמשאיר את אלוהים שאפילו לא מטלפן.
לכן – כשרוצים ליצור ציווי לקיום חוקים אלה או אחרים – יוצרים מערכת אכיפה.
המוסר יכול להפוך לציווי – רק כשהוא ממומש במסגרת החוקים של מערכת כזאת.
לכן באמת בונים כאלו מערכות ומשתדלים (מי יותר ומי פחות) שהחוקים שהן אוכפות ישקפו את המוסר.
אני בפירוש טוען שהמוסר הבסיסי שלנו הוא תיאור של מצב עניינים (אגב – בדיוק כשם שהטענה שמים רותחים ב 100 מעלות היא תאור של מצב עניינים).
כשאני אומר שהתנהגות מוסרית מקדמת את רווחת האדם – אמירה זו כוללת את המענה לשאלתך “מה עושה אותה רצויה”.
מה שעושה אותה רצויה הוא רצונו של האדם ברווחה.
ובינינו – למה אתה מתכוון כשאתה משתמש במילה “רצויה” כמו במילה ציווי הדורשת מישהו שיצווה – כך גם במילה “רצויה” נחוץ מישהו שירצה. האם אתה שוב מתכוון לאלוהים או שאתה מסכים עם טענתי שלאדם מותר לרצות?
בהמשך אתה פשוט עושה סלט: ” מה ציון העובדה שאמפתיה רצויה מבחינה אבולוציונית צריכה להגדיל את הרווחה האנושית? ”
לא אמרתי שום דבר כזה. אין כמעט שום עובדה שעצם ציונה על ידי מגדיל או מקטין את רווחת האנושות ומעולם לא טענתי שיש כזאת עובדה ובטח לא שהעובדה הספציפית שהזכרת היא כזאת.
אחר כך אתה כותב “הרי גם ככה כולם מתנהגים באופן אמפתי, ולא יכולים אחרת כי כך קבעה האבולוציה” וזה כבר בניגוד מפורש לדברי כי אמרתי שלמרות שכולם חשים אמפתיה לא כולם פועלים באופן אמפתי ושפעולותינו נגזרות משקלול של דחפים רבים שהאמפתיה היא רק אחד מהם.
אגב – גם האמפתיה מכתיבה לפעמים התנהגויות סותרות כי יש התנגשות בין האמפתיה כלפי עבריין לאמפתיה כלפי קורבנו.
בנוסף לכך – שוב – כל הקטע הזה יוצא מנקודת הנחה של ציווי בשעה שאני באמת מדבר על תיאור.
בכלל – די נמאס לי מהוויכוח הזה כי אתה לאורך כל הדרך מייחס לי דברים שלא אמרתי – במיוחד בתיאור שגוי בעליל של דברי בסעיפים 1,2 ו 3:
לא אמרתי אף אחד מן הדברים המופיעים בסעיפים אלה ואפילו לא רמזתי להם וזה לא מפליא כי זה רחוק ממה שאני חושב כמרחק מזרח ממערב.
לכן אפסיק את תגובתי בנקודה זו.
נראה לי שאי הבנה ברמה המתבטאת בתיאורך את דברי לא יכולה שלא להיות מכוונת ואין לי זמן להשקיע בוויכוח המבוסס על סילופים.
רק אסכם ואומר שמה שתיארתי בתור מוסר הוא אכן תיאור ושמטרתי בתיאור זה אינה לצוות דבר על איש אלא לאפשר לנו להמשיך ולהשתמש במילה מוסר לתיאור הדבר המציאותי הקרוב ביותר לאותו מושג שמחייב אלוהים ושבהיותו כזה מאפשר לאנשים (שמעולם לא עמדו בפיתוי) להציג את עצמם כנציגיו ולכפות עלינו לנהוג ברשעות איש כלפי רעהו.
רובי (39):
אני מסכים עם דבריך וגם אמרתי מלכתחילה שיכולתנו להשלים את “פרויקט המוסר” מוטלת בספק.
יש פה בעיית אופטימיזציה של גודל שאיננו יודעים עדיין לכמת.
אולי פעם נדע ואולי לא.
אבל בכל זאת – יש מצבים שבהם אנחנו יודעים – גם אם לא ממש לכמת – לפחות להשוות בין שני ערכים של כמות זאת.
במצבים אלה אנחנו יכולים להחליט ולמעשה – במדינה שהיא דמוקרטית באמת – החלטות מסוג זה מתקבעות בסופו של דבר בספר החוקים.
גם עם דבריך בתגובה 41 אני מסכים ולכן כתבתי שלדעתי הביטוי התמציתי ביותר של המוסר הוא “את השנוא עליך אל תעשה לחברך”.
ביטוי זה כולל רק את ההגבלות המוטלות עליך כי אפשר לסמוך על כל אחד שבמסגרת מגבלות אלו הוא לא ישכח לדאוג לאושרו ורווחתו הפרטיים.
מה שמערכת חוקים בני אכיפה שנובעת מן המוסר צריכה לעשות הוא לפרוט לפרוטות את אותן הגבלות – ככל שהבנתנו את רווחת האדם מתפתחת.
יאיר:
גישתי אינה גישה של פרשנות אלא גישה של הצעה לפרשנות.
אנחנו נמצאים כיום במצב בעייתי:
יש מושג הנקרא מוסר שחונכנו שהוא מגיע מאלוהים.
ברור לנו שזה לא נכון ולו רק בגלל העובדה שאלוהימים שונים מצווים מצוות שונות (כמובן – אנחנו יודעים זאת מסיבות רבות נוספות).
מצד שני – אנחנו יודעים שיש משהו טוב בחלק גדול מאוסף ההתנהגויות המוגדרות כ”מוסריות” – משהו שבגללו היינו רוצים לשמר את המילה.
מה שאני (ועוד רבים וטובים כמו שרמר, דוקינס, דנט והאריס) מנסים לעשות – זה לזקק את אותם דברים שבגללם אנחנו חשים שהמוסר הוא טוב ולהציע אותם בתור פירוש למילה “מוסר” – שהרי אם לא נעשה זאת יישאר המושג חסר כל פירוש (בהיות הפירוש הקודם מושתת על סמכות חיצונית חסרת פשר) – במקרה הטוב, או בעל פירוש שהוא לעתים מחריד – במקרה הדתי.
עוד מילה או שתיים כדי לחדד את מה שאני מנסה להגיד.
מה לדעתכם זה בכלל מוסר.
לא מאיפה הוא נובע, לא מהי מטרתו ולא מה התועלת.
אלא הדרה פשוטה ואקסיומית של המושג שאנחנו מדברים
עליו, מה זה מוסר…
נ.ב.-אם אני הייתי צריך להגדיר מוסר, הייתי מגדיר אותו
כאיזון (נקודת שיווי המשקל) בין טובת הפרט לטובת הכלל (החברה ככלל).
המוגדר לפי צרכי הפרט לצרכי הכלל. כולל הצורך הבסיסי
של קיום.
כך שאידיאלית ניתן להגדיר מוסר בצורה אוטופית
(פרט שמקבל את כל צרכיו/רצונותיו תוך כדי שהכלל כולו מקבל את אותם דברים)
אך גם ברור שבהינתן פרטים שונים וכלל-ים שונים (מלשון כלל)
יווצרו “מוסרים” שונים או נקודות איזון שונות בין הפרט לכלל בהם יש פשרה
בין כל פרט ופרט ובין החברה ככלל.
ושלא יווצר דיסוננס שאני מדבר שתי קולות – זו פילוסופיה לא מדע…
יום טוב
מכאל, (34)
אתה מעיד על עצמך שאתה נושא באתרנו את המהפכה, ולכן אתה סופג אש של שמרנים.
התגובות של אמדאוס (38) ושל רובי(39) שונות משלי אבל משדרות גישות בסיסיות דומות, ואני מקבל אותן.
גם התגובה של זאב, 36 נכונה. כיום מדברים על אבולוציה תרבותית, גם בחיות, ועל אבולוציה פסיכולוגית וסוציולוגית, אבל אם לא קראת לאבולוציה בשם, אז מדברים על אבולוציה ביולוגית. תכונה של האבולוציה, כלומר הביולוגית, שהמבנה כפוי על האורגניזם. גם מבנה היד וגם מבנה המוח כפויים עלינו.
לעומת זאת האבולוציות בעלות הכינויים לא יוצרות סדים מבניים.
כשאתה טוען בשם האבולוציה, נטו, נחוץ שתוכל להוכיח שהתפתחויות שונות כפויות עלינו.
ככל שמדובר בהתנהגויות חברתיות, המגוון הגדול, מרובה הניגודים, של התנהגויות באותם עיניינים שולל כל אפשרות להוכיח כפיות כזאת, ולכן גישתך היא ספקולטיבית במידה רבה, פרשנות בעלת סבירות מסויימת, לא יותר.
משהו לא ברור לי בדיון הזה.
יותר משמוצע כאן תחום חדש במדע, נראה מוצע כאן תחום חדש במוסר
שמנסה להסתמך על שיטות מדעיות או פסדו-מדעיות.
אני לא מבין מה אמור להיות החיזוי של תחום כזה במדע.
כותב המאמר מצטט:
“העיקרון הראשוני של האריס הוא שמירה על רווחתם של יצורים בעלי מודעות. מן העיקרון הזה אפשר לבנות מערכת של ערכים מוסריים”
איך מגדירים רווחה בדיוק?
איך מכמתים אותה?
מה היא מודעות? ואיך מוכיחים או מפריכים אותה?
איך בדיוק קובעים לפי האריס אם מערכת הערכים המוסריים שנוצרו באמת מוסריים?
איפה המבחן האמפירי?
כימות לא יעבוד במוסר, הרי ברור שרווחתם של 29 אנסים לא עומדת מול רווחתה של הנאנסת.
וברור שרווחתו (נאמר החופש) של רוצח סדרתי לא תעמוד מול רווחתם של קורבנותיו.
עצם הגדרת המוסר על בסיס רווחה טעון הוכחה וקל להפריכו, לטעמי וכנראה לטעמם של
כלל באי הפורום ללא הבדל דת גזע ומדע כנראה שסיכון חייך בכדי להציל ילד יראה בעיני כולכם
כמעשה מוסרי, אני לא יודע איפה הרווחה לבחור המוסרי שמסכן את חייו…
אני מרגיש שהדיון כאן וכל דיון עתידי יהיה מטופש לחלוטין ללא קביעה של שפה בסיסית
של איך מוגדר טוב, איך מוגדרת רווחה ומה זה בכלל מוסר…העיקרון של האריס כפי שהוא
מתואר במאמר מלכתחילה לא עומד במבחן הניבוי (ראו דוגמאות שהבאתי) ואי לכך לא מבוסס
על שום עיקרון מדעי!.
יום טוב
מיכאל-
זה שיש במתמטיקה משהו שנקרא “אפריורי”, לא אומר שהמובן הזה תקף לאופן שבו משתמשים במילה בפילוסופיה, ממש כמו שאין קשר בין אינדוקציה מתתמטית לאינדוקציה בפילוסופיה (שהיא לאמיתו של דבר דדוקציה למהדרין מהבחינה הפילוסופית). אין מובן אחר להגיד “חוקי הטבע הם אפריורים” מאשר להתכוון ש”אין צורך בניסיון חושי כדי להכיר את חוקי הטבע”. אם אתה מנסה להגיד משהו אחר, אתה מדבר נונסנס שאיש מלבדך לא יבין.
לעניין האתיקה.
קודם כל, מוסר חייב להיות בעל מימד של ציווי, אחרת אי אפשר לערוך שיפוט מוסרי. טענות מוסריות כמו “התנהגות X לא מוסרית”, לא דומות למשפטים תיאוריים כמו “מים רותחים ב-100C” או “תנועת ידי גרמה לכיבוי האור”. וזה חשוב כי כשאתה טוען משפט כמו “התנהגות מוסרית היא התנהגות שתורמת לרווחת האדם”, אתה לא מתאר עובדה גרידא, אתה מתאר ערך שאתה מצפה מאנשים שינהגו לפיו, כלומר המוסר צריך להניע אנשים להתנהגות מסויימת כדי, במקרה הזה, להגדיל את רווחת האדם. כי אם טענה כמו “התנהגות X לא מוסרית” לא גורמת לאנשים להמנע מX, אז המשפט לא קשור למוסר, אלא לתיאור גרידא של מצב עניינים.
וכאן נכנס הכשל הנטורליסטי. אם נכונה הטענה ש”התנהגות מוסרית היא התנהגות שתורמת לרווחת האדם”, אז נשאלת השאלה מה עושה את ההתנהגות הזאת רצויה. אתה יכול להגיד שזה ברור מאיליו שרווחתו של כל אדם רצויה לו. אבל למה שהרווחה של אנשים אחרים תהיה רצויה למישהו? מה הדבר שצריך להניע אנשים לרצות להגדיל את כלל רווחת האנושות?
אם תגיד שמדובר באינסטינקט אבולוציוני כגון אמפתיה, אז יוצא מצב מצחיק- כי מצד אחד, אם בכל אחד טבועה אמפתיה, אז למה ציון העובדה שאמפתיה רצויה מבחינה אבולוציונית צריכה להגדיל את הרווחה האנושית? הרי גם ככה כולם מתנהגים באופן אמפתי, ולא יכולים אחרת כי כך קבעה האבולוציה. מצד שני, אם זה לא המצב (ועד כמה שאני יודע זה לא), ואנשים כן יכולים להתנהג בניגוד לנטיות האבולוציוניות שלהם, אז למה זה צריך להיות אכפת להם שהם לא מתנהגים לפי הנטיות שלהם, אם הם פשוט לא רוצים, ולא רואים בכך טעם וערך כי הדבר לא תורם להם אישית?
יותר מכך, העמדה שלך היא מאוד עמומה ולא עקבית במיוחד.
אתה מציג שתי טענות עיקריות**:
1. כל התנהגות מוסרית היא התנהגות שהעדיפה האבולוציה.
2. כל התנהגות מוסרית היא התנהגות שתורמת לרווחת האדם.
וצריכה לנבוע מכך המסקנה-
3. כל התנהגות שהעדיפה האבולוציה תורמת לרווחת האדם.
** שים לב שאתה חייב להשתמש בטענות קטגוריות של “כל”, אחרת אם רק את חלק מההתנהגויות המוסריות האבולוציה מעדיפה, או שיש התנהגויות שהאבולוציה מעדיפה אבל הן לא מוסריות, אז יוצא שהאבולוציה לא רלוונטית למוסר, והיא לא מה שמגדירה אותו בתור מוסר. כנ”ל, אי אפשר שיהיו התנהגויות מוסריות שהן לא לרווחת האדם, או שיהיו התנהגויות לרווחת האדם שהן לא מוסריות.
ראשית, רוב הסיכויים שטענות 1 ו-3 פשוט שקריות מבחינה עובדתית, דבר שכבר מספיק כדי להפיל את כל התורה שלך. אבל אפילו אם להתעלם מזה,אתה קודם צריך להחליט מה אתה רוצה בעצם להגיד. בטענה 1. אתה מגדיר שהמוסרי הוא מה שהעדיפה האבולוציה. בטענה 2. אתה מגדיר את המוסרי בעזרת רווחת האדם. אז כשאתה מעוניין לשקול מבחינה מוסרית מה עליך לעשות או לבחור, באיזה קריטריון תשתמש? האם אתה צריך לבדוק שלמעשה מסויים יש תועלת מבחינה אבולוציונית, או שאתה צריך לבדוק שלמעשה יש תועלת לרווחת האדם? זה לא יכול להיות שניהם ביחד. אם אתה טוען שמוסרי הוא מה שקבעה האבולוציה, אז מה זה משנה האם זה מגדיל את רווחת האדם? אבל אם מוסרי הוא מה שמגדיל את רווחת האדם, אז למי אכפת שהאבולוציה מעדיפה את זה או לא?
הבלבול המושגי הזה, הכשל של הראוי והמצוי, והתעלמות מהמימד הפרסקרפטיבי של האתיקה, הופכים את כל הגישה הזאת לחסרת ערך וריקה מתוך כשבאים לדבר על דילמות אתיות ממשיות. למשל מה הנימוקים שיכולים להיות נגד או בעד הפלות? או סרבנות מצפונית? כי זה מאוד טוב ויפה שאתה רוצה רווחה לבני אדם, אבל כשיש לך מספר ערכים מתנגשים, שכל אחד מהם חשוב לא פחות מהאחר, ורווחתו של מישהו תפגע בכל אחד מהמקרים, על סמך איזה עקרון תכריע בין ערך אחד לאחר? כי מונח עמום כמו “רווחה” (רווחה של מי? כמה? למה?) או “התנהגות שנבררה בתהליך הברירה הטבעית” (אולי תטען שהברירה הטבעית טבעה בנו אינסטינקט שנוגע להפלות או שירות בשטחים?), לא יעזרו לך להכריע בדילמה מוסרית, כי פשוט אי אפשר להסיק מהם על הפעולה המוסרית הנכונה שיש לנקוט במצב הספציפי.
ודבר אחרון, לגבי שאלתך “מי המצווה?”, אז אני עונה שעל כל אדם מוטלת החובה לצוות על עצמו את הצו המוסרי, מתוקף היותו יצור רציונלי. כשאדם מכבד את החוק המוסרי ורוצה אותו לשמו, אז מן הסתם שהוא גם יכפיף את עצמו לציווי שלו. מעשה הוא מעשה מוסרי אם ורק אם הוא נעשה לשמו של החוק המוסרי, ולא לשם השגת תועלת למישהו או לעצמך, וזה לא בגלל שהאבולוציה קבעה ככה.
המילה אבולוציה ערטילאית רק עבור בורים ועמי ארצות.
אתה משתמש במילה הערטילאית אבולוציה כמו שהדתיים משתמשים במילה אלוהים.
זה לא אומר או נותן כלום.
אני רואה שיש כאן לא מעט אנשים שמתענגים על קריאת טעויות.
יאיר:
אלו לא שבלונות מחשבתיות אלא תחילתה של מהפכה שאתה ומגיבים אחרים עוד לא הצטרפתם אליה כי אתם רוצים להשאיר את המוסר בידי אלוהים.
אני כבר מציג את העמדה הזאת מזה זמן רב כי הרי ברור שכל דחפינו – הן הדחפים להרע והן הדחפים להיטיב הם תולדה של אבולוציה.
פעילותו של אדם נגזרת בסופו של דבר משקלול בין הדחפים השונים ולכן:
זה שאדם יודע מה מוסרי לא בהכרח ימנע אותו מלפעול באופן בלתי מוסרי – בגלל רעב או בגלל חמדנות ולחילופין – זה שהוא פועל באופן בלתי מוסרי אינו אומר שאין הוא יודע מה מוסרי.
גם “אינטרסנטיות צרה” התפתחה בנו במהלך האבולוציה.
האבולוציה שלנו הייתה בסופו של דבר – שונה מזו של קופי הבונובו.
אפשר להבחין בכך אפילו דרך העובדה שאנחנו משתמשים באינטרנט.
לכן סביר שבנקודות מסוימות יהיה המוסר שלנו שונה משלהם.
אינני בא לחרוץ דעה על הניאוף אלא להצביע על אי תקפותו של הטיעון שהעלית בעניין.
ולכן אני איתן בעמדתי שהדחפים שאותם אנחנו מגדירים כמוסריים (בדרך כלל בגלל שהם תואמים את הכלל “את השנוא עליך אל תעשה לחברך”) הם תוצאה של האבולוציה ומה שראוי להיקרא “מוסר” אלה דחפים אלה והתוצאות הנגזרות מהם על ידי יכולתנו להבין את ההשלכות העתידיות של מעשינו (אין שום דבר בלתי מוסרי בעצם הפעולה של דרדור סלע גדול במורד ההר אבל אם אחרים עלולים לעבור במסלולו אז החישוב הנ”ל מלמד אותנו שזה בלתי מוסרי)
וסתם דוגמה להמחשת העובדה שהמוסר הוא תוצר אבולוציוני:
http://scienceblogs.com/pharyngula/2009/10/dogs_can_be_good_without_god.php
על מה זכה המאמר הזה לכינוי “קולו של הספקן”, כשהוא מעלה שבלנות של מחשבה לדרגה של אמיתות עילית?
למשל הציטוט הבא:
“לתחושות המוסריות יש בסיס אבולוציוני”… כמין של פְּרימָטים (“יונקי על”) חברתיים פיתחנו במהלך האבולוציה חוש עמוק המבדיל בין טוב לרע…”
אם באמת נתפתח באדם חוש עמוק להבדלה שבין טוב ורע, שלכאורה אינו מתבסס על אינטרסנטיות צרה, למה אנשים מבצעים כל כך הרבה רע בעיני האחרים?
ומה דעתנו על הציטוט הבא:
גם המדע וגם הדת…לקבוע בבטחה שפעולות מסוימות, כגון שקר, ניאוף וגנבה הן חטא…”
ניאוף הוא תולדה של חברה שבה האשה היא רכוש של הגבר, ולכן נשים שנאנסו מוצאות להורג, כפי שמקובל עד היום בכמה וכמה חברות. בחברה שבה כל האנשים שווים, אני לא יודע אם יש חברה כזאת, אבל בטבע יש, חברת הבונובו היא כזאת, ובה יחסי המין דומים למצוי בחברת האדם אבל אין ניאוף ואין חטא בשום מעשה מיני!
גנבה – חלק גדול מהגנבות מבוצעות ע ידי אנשים רעבים פשוטו כמשמעו. במידה רבה הרעב הוא תולדה של מבנה חברתי כלכלי שמעביר נכסים רבים ליחידים ושולל אותם מרבים. מי שרואה בגנבה לצורך קיום חטא לא רואה חטא בשלילת אמצעי קיום מאנשים רבים.
גם השקר לא יכול להיחשב באופן אוטומטי לחטא או לפשע, כיוון שיש לו תפקידים רבים.
אמדאוס, כל הכבוד תענוג לקרוא את תגובותיך.
אגב א פריורי:
ראו שימוש במילה שתואם את השימוש שעשיתי בה אני:
http://en.wikipedia.org/wiki/A_priori_estimate
יוסי, אמדאוס ויאיר
המוסר- אפשר להגיד עליו- שהוא מערכת שמורכבת מחוקים. והחוקים האלו משתנים מעת לעת.
אם פעם האדם הקדמון הרגיש או חש לנכון להרוג בעל חיים בשביל לאכול אותו ולספק לעצמו אנרגיה בכדי שיוכל לשרוד, אז כיום, לפחות לבני אדם אין צורך להרוג בשביל לאכול.
אז נכון שעדיין נשארו בני אדם שהורגים בעלי חיים אחרים (כולל בני האדם עצמם). אך אין זה אומר שחוקי המוסר שלהם בנוגע להרג הם נכונים לעולמנו, מפני שרוב אוכלוסיית האדם אינה הורגת.
חוקי המוסר ההם היו נכונים אז, אבל הם אינם נכונים כיום.
חוקי המוסר הם חוקים שכפופים לחוקים ה- אפריורים של הטבע עצמו, ומשתנים מתקופה לתקופה.
דוגמה אחת לכך היא:
שחוקי המוסר שמגבשים לעצמם בני האדם השתנו מאז תקופתו של האדם הקדמון.
לכן האדם יכול להיעזר במדע על מנת לייצר חוקי מוסר שיטיבו עם כלל האוכלוסיה של העולם (כולל האוכלוסיה של בעלי חיים אחרים).
המונח אפריורי קיים ללא קשר לקאנט וכך גם המילה האנגלית Prior שמשמעותה “קודם” (בדרך כלל על ציר הזמן).
הבהרתי שלזה התכוונתי ואינני מתכוון להמשיך בוויכוח העקר על בחירת מילים.
אני חוזר על הצעתי להשתמש במילה “שפרהולץ” כי לא דיברתי על ריאליזם מדעי (שהוא ביטוי שמתאר את גישתי למציאות) אלא על מה שאני חושב ביחס למוסר (שחוקיו אינם ניתנים לנו על ידי מפלצת הספגטי).
לא בלבלתי בין שאלת הקיום לשאלת הידיעה ולכן גם כתבתי שהמדע בוחן את החוקים באופן אינסטרומנטרלי.
לפי תפיסתי – קיימים חוקים של הטבע עצמו ואנחנו מנסים לתאר אותם כמיטב יכולתנו.
האמת היא שכל הדיון הזה נראה לי הזוי ובלתי ענייני.
רציתי להביע את דעתי על המוסר והבעתי אותה בצורה מדויקת ופתאום אני מוצא את עצמי בוויכוח עקר על ריאליזם מדעי.
אז כן – תפיסתי את המדע ואת העולם היא אכן ריאליזם מדעי והבהרתי זאת היטב.
עכשיו אפשר לחזור לנושא הדיון?
המשפטים שציטטת מפי אינם דבר והיפוכו.
במשפט הראשון אני אומר שאני כן מדבר על מוסר אבל לא על כזה שניתן על ידי מפלצת הספגטי ובמשפט השני אני מציע את השימוש במילה כפי שאני תופס אותה (כלומר – כזה שמקורו אנושי ולא מפלצתי) כיוון שהוא תורם לרווחת האדם.
דבר והיפוכו? ממתי אותו הדבר הוא דבר והיפוכו?
אתה ממשיך להשתמש במוסר של מפלצת הספגטי ולכן אתה לא רואה שמה שתורם לרווחת האדם (על פי שיפוטו של האדם שאין מי שיודע טוב ממנו מה גורם לרווחתו, שיפוט שנוצר בו כתוצאה מן האבולוציה ולא כתוצאה מדברי אלוהים מתים) יכול להיקרא מוסר ושרק כך מדובר במונח בעל משמעות.
למוסר לא חייבת להיות משמעות ציוויית.
גם האוכל תורם לרווחתו של האדם ואין לו משמעות ציוויית.
כל מי שאומר שלמשהו יש משמעות ציוויית מייחס את הציווי למפלצת הספגטי המעופפת (שהרי אין מישהו אחר שיכול לצוות).
מיכאל, אין צורך להמציא מילים חדשות, כי כבר קיים המונח “ריאליזם מדעי” כדי לתאר את מה שאתה מתכוון, ועזוב את הא-פריורי בשקט. ובוא נדייק- את המונח א-פריורי טבע קאנט בסוף המאה ה-18, והוא ממש לא התכוון למה שאתה מנסה להגיד.
“מהי בדיוק המשמעות שאתה מעניק לחוקי הטבע ולקיומם במשפט זה?
אתה לא תופס שכל מחשבתך בעניין מבוססת על סתירה?”
אני חושש שאתה מבלבל בין שאלות של קיום ושאלות של ידיעה. שאלה אחת היא האם X קיים או לא, ושאלה אחרת היא איך אנחנו יודעים שX קיים או לא. המונח א-פריורי מתייחס רק לשאלות מהסוג השני. כשאומרים שידיעה מסויימת היא ידיעה א-פריורית, מתכוונים שאין צורך בהתנסות אמפירית כדי לרכוש את הידיעה- לא מתכוונים שהידיעה היא רק בראש שלנו ולא בעולם החיצוני, או משהו מהסוג הזה. אני לא רוצה להתחייב עכשיו לגבי חוקי הטבע האם הם קיימים באמת, או רק יציר דמיוננו. זה לא חשוב לנושא הדיון. כל מה שניסיתי לטעון הוא שהמדע חייב להיות חקירה א-פוסטריורית (כלומר ההפך מא-פריורי), אחרת צריך לאמץ כל מיני השקפות רציונליסטיות מוזרות כמו ההשקפות של דקרט, שפינוזה, לייבניץ וכו’.
אבל למה סתם להתווכח? אתה מוזמן לבדוק את הנושא בעצמך, מהי המשמעות המקובלת של המונח “א-פריורי” מאז קאנט, ולבדוק איך נקראת ההשקפה שלך בשיח של הפילוסופיה של המדע.
בחזרה לנושא האתיקה.
איך אתה כותב שני משפטים כמו-
“לא כתבתי שום דבר המרמז על חוקי מוסר שיש להם איזו משמעות ציוויית או אבסולוטית והבהרתי זאת הבהר היטב.
מעניין לדבר על המוסר שעליו אני מדבר כי זה המוסר היחיד שיכול לתרום לרווחתו של האדם.”
מבלי לראות שאתה אומר דבר והיפוכו. במשפט הראשון אתה אומר שאתה לא מדבר על מוסר, ובמשפט השני אתה אומר שכן. כי איך ההשקפה שאומרת ש”בני אדם פתחו את הנטייה X כי היא משתלמת מבחינה אבולוציונית” יכולה לתרום לרווחתו של האדם, ואיפה המוסר בזה? כבר הסברתי את העניין באריכות ואני לא רוצה לחזור על עצמי. למוסר חייבת להיות משמעות ציוויות, לפחות אם אתה אומר שתפקידו לתרום לרווחתו של האדם. אבל כל ההשקפות האבולוציוניות-פסיכולוגיות האלה חסרות את המימד הזה, ולכן הן לא מהוות מוסר, חסרות ערך מבחינה מוסרית, ושייכות לתחום הספקולציה המדעית, ולא לתחום האתיקה ששואל שאלות אחרות לגמרי.
אני גם רוצה להדגיש שאני לא מדבר על מוסר דתי, ואני מנסה לשרטט גישה למוסר שעולה בקנה מידה אחד עם תמונת עולם נטורליסטית, שאתה בוודאי מאמין לה. אל תייחס לי השקפות שלא שלי.
יופי, אמדאוס!
אז אתה לא חושב שיש עוד מובן למילה אפריורי למרות שהסברתי לך באיזו משמעות אני משתמש במילה.
אבל Your wish is my command ואני מוכן להשתמש בכל מילה שתציע במקום המילה אפריורי.
מה דעתך על “שפרהולץ”?
האם תתנגד לכך שאתן את המשמעות ההיא למילה זו או שכאן תרשה לי להשתמש במילה ולא תיתפס להריסת הבדיחה על ידי הטענה שאין שם מנהרה?
תגיד לי:
איך אתה מרשה לעצמך לכתוב משהו כמו “כשאומרים “לא תלוי בניסיון”, לא מתכוונים שהקיום של חוקי הטבע תלוי בניסיון, אלא האם הידיעה שלהם תלויה בניסיון.”?
מהי בדיוק המשמעות שאתה מעניק לחוקי הטבע ולקיומם במשפט זה?
אתה לא תופס שכל מחשבתך בעניין מבוססת על סתירה?
אינני מעוות את המשמעות של המילה אלא משתמש במילה המתאימה ביותר שקיימת.
המילה אפריורי הייתה קיימת עוד לפני ניסוח הלוגיקה הפורמאלית והבהרתי שבמשמעות זו אני משתמש.
האם אתה מתנגד גם להוכחות מתמטיות המתחילות ב”יהי אפסילון מספר חיובי קטן כרצוננו עבורו כך וכך..” בגלל שהן עושות שימוש לא תקני במילה אפסילון?
לא כתבתי שום דבר המרמז על חוקי מוסר שיש להם איזו משמעות ציוויית או אבסולוטית והבהרתי זאת הבהר היטב.
מעניין לדבר על המוסר שעליו אני מדבר כי זה המוסר היחיד שיכול לתרום לרווחתו של האדם.
אנחנו עוסקים גם ברפואה מבלי שתהיה לריפוי מה שאתה מכנה “משמעות אתית”.
אני איני מכנה זאת כך כי לטעמי – בדיוק כמו את המילה “מוסר” כך גם את המילה “אתיקה” צריך להפקיע מידי אלוהים ולהפקיד בידי האדם.
האם יש בעיניך פחות ערך להגדרת מונחים שיש להם משמעות ואפילו משמעות שאפשר להשתמש בה לרווחתנו מאשר לשימוש במונחים שכל משמעותם נגזרת ממשמעות מפלצת הספגטי המעופפת?
יוסי:
אני עדיין חושב שאינסטרומטאליזם היא הצטעצעות ושלמרות זאת נילס בוהר ומדענים אחרים פעלו נכון.
כבר הסברתי שאת המדע איננו מסוגלים לבדוק אלא בדרך אינסטרומנטלית אבל זה לא שייך לכך שבבסיס המחקר אכן עומדת ההנחה שיש איזה דבר שאותו אנו חוקרים וזה הדבר כשלעצמו.
כשאומרים שמשהו מספק את הניבוי הטוב ביותר להתנהגות העולם מניחים שאכן קיים שם עולם שמתנהג – משהו שיגרום לניסוי לתת תוצאות מן הסוג שאותו אנחנו מנסים לחזות.
כאמור – אני בכלל לא יכול לחשוב אחרת.
אינני חושב שהסיפורים על איינשטיין ועל הגיאומטריה הלא אאוקלידית רלבנטיים לענייננו.
אלה בדיוק דוגמאות לכך שהתיאור האינסטרומנטלי מתפתח ומשתנה בגלל שהתיאור הקודם לא תיאר מספיק טוב את הדבר כשלעצמו.
אמדאוס
עצם העובדה שדבר כלשהו ‘מצוי’ יכולה להצביע על כך שהדבר היה ‘רצוי’ בתקופת זמן מסוימת.
מיכאל, אינסטרומנטליזם אינה הצטעצעות. הגישה הקומפלנטרית של נילס בוהר, האידיאליזם של ארנסט מאך הם רק שתי דוגמאות למדענים שפעלו במסגרת הנחות אנטי ריאליסטיות. (נראה שגם הוקיננג חותר לכיוון זה של אינסטורומנטליזם ) מדענים רציניים עדין יכולים לפעול ברצינות על מנת לחפש ולפתח תיאוריה מדעית אשר יכולת הניבוי שלה טובה יותר מקודמתה וזאת מבלי להשלות את עצמם שהם חושפים את חוקי היקום ‘כפי שהם’. מעבר לכך, הפיזיקה העכשווית פועלת בעשורים האחרונים בהצלחה ייתרה למרות המתח הפנימית בין שתי התיאוריות המרכזיות: תורת היחסות ומכאניקת הקוונטים.
ריאליזם מדעי היא עמדה רצינית שאין להקל בה ראש ואין ספק שיש בה בכדי לספק מוטיבציה לחקירה המדעית וכמו כן היא מתיישבת עם האינטואיציה שלנו. למרות זאת היא לא הכרחית ולא בטוח שהיא נכונה( כמובן שגם לי יש ספק בהכרעה לכאן ולכאן ). השאלה של המדען היום היא מהו ההסבר הטוב ביותר אשר מספר את הניבוי הטוב ביותר למאורעות בעולם ולא מהי מהות היקום. זו גישה אינסטרומנטליסטית ראויה והיא יריב ראוי לריאליזם מדעי.
לגבי חוקי ההיגיון. מושג הזמן של איינשטיין עומד בניגוד לאינטואיציות שלנו והאמונות שלנו אך היום הוא מקובל במדע. למרות זאת, ביום יום אנו נוהגים על פי מושגי זמן רגילים (עבר הווה ועתיד ) . ייתכן מצב בו נגיע למסקנה כי ניתן לפתח חוקי היגיון שונים לחלוטין שלא נוכל לנהל את חיינו על פיהם. ( אפשר גם לחשוב על הגיאומטריה הלא אוקלידית אשר סיפקה דרך להראות שמשפטים ‘א-פריורים’ כסכום הזוויות של משולש שווה 180 מעלות’הוא שקרי
התגובות של אמדאוס מצויינות, וכדאי לאסוף אותן ולפרסם אותן כמאמר, הן עולות לאין שיעור על המאמר המקורי, הדל.
וכן, המדע לא יכול לתרום דבר למוסר ולאתיקה, ראשית משום שהמוסר נבנה על עקרונות סובייקטיביים, גם אם הם אפריוריים.
שנית, בפועל אנו רואים את הטכנולוגיות שמיוסדות על המדע מוכנסות לחיינו ללא שום חיווי של מדענים או כל אדם הנסמך על מדע. והטכנולוגיות האלה מביאות עושר עצום של פעולות אנטי מוסריות.
מיכאל, אני לא חושב שיש עוד מובן למונח “א-פריורי”, חוץ מהמובן הפילוסופי-לוגי המקובל. א-פריורי הוא מושג אפיסטמולוגי שמדבר על התפיסה האנושית, לא על המובן שבו חוקי הטבע קבועים או לא. משפטים שאפשר לדעת באופן א-פריורי הם משפטים כמו “היום יורד גשם או לא יורד גשם”, “כל הרווקים לא נשואים”, ודברים כמו משפט פיתגורס. משפטים כמו מים הם H2O, הם לא משפטים שאפשר לדעת באופן א-פריורי, ובוודאי שלא משפטים כמו E=MC^2. כשאומרים “לא תלוי בניסיון”, לא מתכוונים שהקיום של חוקי הטבע תלוי בניסיון, אלא האם הידיעה שלהם תלויה בניסיון. כאמור, אנחנו מדברים על אפיסטמולוגיה, לא אונטולוגיה.
אני מציע לך להשתמש במונחים בדרך המקובלת, ולא לעוות אותם למטרותיך, כי זה מביא לאי הבנות ובלבול מיותר.
הייתי די בטוח שאתה מדבר על הכשל הנטורליסטי כי קודם כל, כותב המאמר שם לעצמו מטרה להפריך אותו ולהראות שהוא לא קיים, וגם אתה דיברת כאילו הנטיות שכביכול טבעה בנו האבולוציה הן “חוקי מוסר”, כלומר בעלי מימד של ציווי ולא רק תיאור של תופעה, אחרת מה המשמעות לקרא לזה “חוק”?.
אז אם זה לא המקרה, למה זה מעניין מבחינת המוסר לדבר על אינסטינקטים אבולוציוניים? זה משהו שלא שייך לתחום האתיקה, אלא לאנתרופולוגיה או סוציולוגיה. אני לא חושב שזה מעניין מבחינה אתית, בבואנו לענות על סוגיות מוסריות כגון הפלות או המתת חסד, איזה אינסטינקטים העדיפה האבולוציה כשבני האדם התפתחו לפני מיליוני שנים (שזה מה שניסה לטעון המאמר היומרני הזה).
יוסי:
נראה לי שאין מנוס מהתייחסות ל”דבר כשלעצמו” גם אם לעולם לא נדע בוודאות את תכונותיו שהרי מהו הדבר שאנחנו חוקרים ומנסים למצוא את התיאור האינסטרומנטאלי הטוב ביותר שלו אם לא הדבר כשלעצמו?
לדעתי – כל חוקר שאינו הופך את ההצטעצעות לעיקר – חייב להניח שיש “דבר כשלעצמו”.
יש דברים שאנחנו פשוט מאמינים בהם כי אין לנו כל אפשרות אחרת.
הרי מישהו יכול לטעון שאין בסיס אפריורי גם לאמונתנו בחוקי ההיגיון.
ומה הוא יעשה אחרי שאמר זאת? – ימשיך להפעיל את חוקי ההיגיון.
לגבי הוגים כמו מקייאבלי – חשוב לעמוד על ההבחנה שעשיתי בין הדחפים הטבעיים לבין המוסר ה”מחושב”.
החוקים הטבעיים, לדעתי, זהים (לרוב – כמובן שיש גם פסיכופאטים) בשעה שהחוקים המחושבים הם תוצאה של חישוב ובהיותנו רק בני אדם – בחישוב יכולה ליפול טעות.
שים לב לכך שלא טענתי שמצאנו את חוקי המוסר האוניברסאליים (אלה שלאחר מאמץ שכנוע תלוי אינטליגנציה ייראו לרוב בני האדם כמתאימים) אלא רק שהם עשויים להיות קיימים בעיקרון (ושאפילו סביר שהם קיימים).
למיכאל, הוויכוח בין אינסטרומנטליזם לריאליזם הוא כפי בוודאי ידוע לך ארוך ומפותל. בהרבה מובנים קאנט הטרים את הדיון בהבחנתו בין העולם הטרנסצנדנטי (הדבר לכשעצמו ) שאותו לעולם לא נוכל לתפוס והעולם הטראנסצנדנטאלי שהוא העולם הנתון עבורנו דרך הקטגוריות התודעתיות שלנו ובעיקר מושגי החלל והזמן. אם מקבלים הבחנה זו , נשאלת השאלה מדוע אנו זקוקים למושג (הדבר לכשעצמו) . זו הנחה מטאפיזית שאין בה כל צורך. להניח כי הפעילות המדעית היא אינסטרומנטאלית אינה פוגעת בפרוייקט המדעי אלא פשוט ‘מנקה אותו’ ממטאפיזיקה מיותרת. אם כפי שאתה סבור ‘לעולם לא נוכל לדעת אם התיאור שלנו את המציאות הוא נכון באמת או רק עובד’ לשם מה אנו זקוקים לריאליזם?
לגבי הדחייה הקיימת בעומק נפשו של האדם, אני חושב שהיו הוגים בתחום האתיקה כדוגמת מקייאבלי אשר באמת האמינו בעמדתם וחשבו שזו עמדה רצינית. ( לצערנו יש כאלה שחושבים כך גם היום ולא חשים כל דחייה לאמץ מערכת מוסר זו שבעייני היא דוחה)
מה זה עומק נפשו של האדם?
אנחנו די.אן.איי וזהו זה.
לרצוח ג’וק זה מוסר טוב או מוסר רע?
אמדאוס:
יכול להיות שלא הבהרתי את דברי די הצורך.
כשאני אומר שחוקי הטבע הם אפריוריים – אינני מתכוון למונח זה כמשמעותו בלוגיקה אלא למשמעות הלשונית הרגילה – כלומר שהם קבועים מראש – עוד בטרם נעשה בעולם דבר.
על פי תפיסתי – חוקי הטבע קיימים ואכן אינם תלויים בניסיון.
מה שכן תלוי בניסיון הוא תיאורנו אותם אבל ברור שהחוקים עצמם הסתדרו טוב מאד בטרם נוצרנו ובטרם התחלנו לנסות לתאר אותם.
במובן זה הם אפריוריים.
אינני מתעלם מדבר ואינני חושב שהמשפט “האבולוציה טבעה בבני אדם X” נובע מן המשפט “ראוי שבני אדם יעשו X”. לא מובן לי מדוע אתה חושב שזו דעתי.
קשה לי להתייחס להמשך דבריך כיוון שנראה לי ש(אולי באשמתי) כלל לא הבנת את דברי.
יוסי:
אם קראת את מה שכתבתי לאמדאוס בראשית תגובה זו (כמו גם בתגובות אחרות בעבר) אני מאמין (כרוב המדענים) בריאליזם מדעי, כלומר בכך שקיימים חוקי טבע א-פריוריים.
מצד שני, ברור שהתיאוריות שלנו נבחנות באופן אינסטרומנטאלי ולעולם לא נוכל לדעת אם התיאור שלנו את המציאות הוא נכון באמת או שהוא רק עובד.
אני אומר שוב:
לדעתי – אם מערכת מוסר כלשהי דוחה בעיניך – היא גם דוחה בעיני מי שניסה למכור לך אותה (ואני חוזר ומבהיר: לא בגלל שהיא דוחה מכוח איזה שהוא חוק טבע אפריורי אלא משום שתחושת הדחייה התפתחה אצל כל בני האדם באופן דומה ולכן הם מסוגלים להסכים על מה שדוחה ומה שאינו דוחה).
נכון – יש שיטות של שטיפת מוח שזרמים מסוימים בחברה מתמחים בהן שביכולתן לטשטש מאד את הדחייה הזאת אבל בעומק נפשו של האדם היא קיימת.
אם הבנתי נכון את תגובותיהם של אדי אמדאוס ומיכאל, הרי שקיימת תמימות דעים לפחות לגבי הטענה שיש להבחין בין קביעות או טענות מדעיות ובין טענות בתחום המוסר. זו טענה שאני בוודאי מסכים איתה. אך הסיבה לכך היא אינה בגלל הקביעה שתחום המדע מבוסס על חוקי טבע -אפריוריים ואילו תחום המוסר על קביעות תרבותיות או קביעות א-פריוריות מוסריות. כפי שאני מבין זאת, אין מובן לביטוי א-פריורי. הויכוח כאן הוא בין ריאליזם מדעי ובין אינסטרומנטליזם. האם חוקי הטבע הם יצירה אנושית המנסה לייצר חוקים בתהליך החקירה המדעית אשר חוקים אלו באים לבסס סדר בנתונים האמפיריים שגם הם נתונים לנו מבעד לפריזמה של תיאוריה מדעית המקובלת בתקופה נתונה או שחוקי הטבע הם תגלית כלומר, הפעילות המדעית חושפת בתהליך איטי את חוקי הטבע. אני סבור כי האפשרות הנכונה היא הראשונה ולא השנייה המקבלת ריאליזם מדעי. פרדיגמות מדעיות , שהן פרשנויות יצירתיות לנתונים שאנו מפרשים מן המציאות ימשיכו להתקיים ולהיווצר כל פעם מחדש. בהקבלה לכך ובמובן זה, קביעות בתחום המוסר הן גם תהליך ארוך של יצירה תרבותית אשר עשויה להתנות בהתאם לאינטרסים תרבותיים וצרכים. ‘רצח’ לדוגמא הינה פעולה אסורה, אולם עדין הרג בשדה קרב מקבל לגיטימציה בגלל איטרסים תרבותיים ואינו מוגדר כרצח.
תתכן תרבות עתידית אשר גם הרג מסוג זה יהיה אסור ושום אידיאולוגיה- לא לאומנית ולא דתית – לא יוכלו לאפשר ולהעניק לגיטימציה להרג בשדה קרב. נכון להיום, מערכת המוסר האנושית מאפשרת זאת מסיבות תרבותיות שונות.
לשיח התרבותי אין גבולות. ומה שלא לגיטימי היום יהיה לגיטימי מחר וההיפך. ההגבלות על השיח אינן קיימות. גרמניה הנאצית היא דוגמא כואבת ומצערת לכך ששיח יכול להשתנות מהותית ולקבוע מערכת מוסר שונה. מקייבלי מציג אף הוא מערכת מוסר. ייתכן והיא לא מקובלת ואולי דוחה (אני בוודאי חושב שהיא דוחה – אך אין לי הצדקה מדוע היא דוחה בעייני) אך היא מוסרית.
לכן, גם אם לא מקובלת העמדה של הקשר בין מדע ובין מוסר, הרי שעמדה זו משקפת את התרבות המאוד מדעית שלנו. בני אדם היום נחקרים על בסיס גישות נטורליסטיות כמותיות. מאחר ומוסר הנו פן בקיום האנושי, הרי שגם פן זה זוכה לגישה פוזיטיביסטית. זו גישה לגיטימית בשיח התרבותי אם כי אני חולק עליה, דווקא מאחר ואני חושב שבני אדם אינם רק יצור ביולוגי אלא בעיקר יצור תרבותי היוצר את עצמו ומשתנה עם ההיסטוריה. עוד 1000 שנה, (אם נשרוד) התרבות תהיה שונה, המוסר יהיה שונה וגם ‘העובדות’המדעיות. לבני אדם אין תכונות א-פריוריות קשיחות המגבילות את השיח התרבותי-מדעי ומוסרי.
ועוד משהו. מקביעה כמו “אנחנו יודעים שלגנוב זה לא מוסרי כי אנחנו שונאים שגונבים מאתנו.” לא נובע שום ציווי מוסרי. כי מהעובדה שאני לא אוהב שגונבים ממני, לא נובע שאסור לי לגנוב מאחרים. כל עוד הם לא אני, אז מה אכפת לי לגנוב מהם? הרי אני מרגיש רע כשגונבים רק ממני, אבל לא כשגונבים מאחרים. ואם תגיד אבל שאנחנו נחנים באופן טבעי ברגש אמפתיה ויכולת להשתתף בסבל של אחרים, אז אני אגיד- בסדר, אבל יש אנשים חסרי חוש אמפתיה. מה תעשה אתם? ומה אם אני בכוונה מדכא את חוש האמפתיה שלי כי לא משתלם לי לנהוג באופן אמפתי? מה לא מוסרי בכך? למה העובדה שהרוב בוחר לנהוג באמפתיה (ומה זה בכל חשוב אם בגלל האבולוציה או כל דבר אחר), הופכת את האמפתיה לטובה מוסרית? כל מה שזה אומר זה שהאמפתיה נפוצה, ולא שהיא רצויה.
בבסיס החשיבה שלך עומד פגם חמור של הנחת המבוקש. מה בעצם עושה את האבולוציה לכ”כ חשובה ומיוחדת שהיא יכולה להעניק ערכים מוסריים? אתה אומר משפט כמו “ברור לכל אחד מאתנו מה היה בלתי מוסרי בהן וזה ברור לנו – לא מתוקף החינוך שקיבלנו אלא מתוך מה שהאבולוציה שתלה בנו.” אבל אתה לא נותן שום נימוק למה האבולוציה יותר חשובה מהחינוך שנותנת החברה. נניח והיו מגיעים חייזרים שמן הסתם עברו אבולוציה שונה משלנו, ויש להם תרבות מתקדמת שמחנכת אותם לערכים מוסריים גבוהים (נניח הם לא דתיים), אז האם היית אומר שהם לא יכולים להיות מוסריים, כי הם לא עברו את אותה האבולוציה כמונו? אם ייתכנו מקרים בהם התנהגות מוסרית יכולה להתקיים ללא אבולוציה, אז האבולוציה היא תופעה שאיננה הכרחית למוסר, ולכן לא יכולה להגדיר אותו (כמו מהקביעה שאם יש כלבים בלי זנב, נובע שזנב לא יכול להיות הדבר שמגדיר כלב באשר הוא כלב).
מיכאל-
איך אתה יכול להגיד שחוקי הטבע הם אפריורים? זה נשמע כמו חזרה למדע הקרטזיאני. אתה בעצם אומר שאין צורך בתצפיות וניסויים כדי לדעת עובדות מדעיות, אלא מספיק עיון שכלי בלבד. אני בספק אם זה מה שאתה מאמין בו. חוקי הטבע חייבים להיות א-פוסטריוריים, אחרת אתה מודה שהמדע מיותר, ומספיקה הפילוסופיה.
אבל יותר חשוב, אתה פשוט מתעלם מהכשל הנטורליסטי. אתה מדבר כאילו שזה ברור מאליו שמהמשפט “האבולוציה טבעה בבני אדם את X” נובע המשפט “ראוי שבני אדם יעשו את X”. אז בוא נניח מה אם מחר היו מוכיחים שמבחינה אבולוציונית כל גבר נוטה להיות אנס. דבר שהוא גם משתלם אבולוציונית סביר להניח, כי כך גבר מצליח להפיץ את הגנים שלו ביעילות רבה יותר מבלי להזדקק לכל מיני טקסי חיזור יקרים ומיותרים (נניח וזה היה נכון). אם כך, אז היית אומר שאונס הוא דבר מוסרי כי “כל בני האדם הם ככה מבחינה אבולוציונית”? והרי זה מגוכך.
מהבחינה הזאת, גם המוסר הדתי חוטא בכשל הנטורליסטי. זה שיישות על טבעית, לא חשוב כמה חזקה, ולא משנה האם היא יצרה את כל העולם ובני האדם, אומרת שX הוא טוב, לא מוכיח שX הוא מוסרי ורצוי. לכל היותר נובע מכך מוסר של מקבל וגזר או שכר ועונש. מוסר הוא תחום אוטונומי לחלוטין. כלומר, אי אפשר להצדיק ערכים מוסריים בעזרת טענות שהן לא מתחום המוסר (כמו טענות על טבע האדם, פסיכולוגיה, אבולוציה וכו’). וזאת מהסיבה שהמוסר משרת רק את עצמו, מעשה מוסרי הוא מעשה מוסרי מכיוון שהוא נעשה לשמו- לא כדי להשיג מטרה אינסטרומנטלית שחיצונית לו. צריך לסייג את זה כמובן, כיוון שמוסר טלאולוגי כגון תועלתנות, אומר בדיוק ההפך (שזה קרוב למה שאתה מדבר עליו), אבל לדעתי הוא פגום מיסודו ולא מהווה מוסר של ממש, גם כי בין היתר הוא חוטא בכשל הנטורליסטי.
לדעתי אפשר לקבל ציוויים מוסריים פרסקריפטיביים (כלומר כאלה שאומרים מה ראוי ולא רק מה יש בפועל), רק בעזרת חשיבה א-פריורית שמנתחת את המושגים המוסריים (כמו מושג החוק, או החובה), וקובעת קריטריונים מוסריים שהם צורניים ולא אינסטרומנטליים (X הוא מוסרי כי הוא משיג את Y). כשאתה קובע טענה חלולה כמו “כל בני האדם חפצים באושר, ולכן מוסרי הוא כל מה שמביא למירב האושר”, אתה הופך את הפועלה המוסרית לאינסטרומנט שמטרתו להשיג מטרות שהן א-מוסריות (כלומר לא נוגעות לתחום המוסרי), וכאן אנחנו נכנסים לתחום מסוכן שבו אנחנו מרשים לעצמנו להחליט מה טוב בשביל אחרים, ומי שווה מה וכמה, ואת מי אפשר להקריב לטובת מי.
ליוסי,
אני רוצה קודם כל להבהיר למה התכוונתי במושג “א-פריורי”. א-פריורי פירושו לא תלוי (לוגית) בניסיון. ידיעה א-פריורית יכולה להיות נרכשת כמובן דרך הניסיון, אבל במהותה היא ידיעה שאיננה זקוקה לניסיון כדי להצדיקה. למשל כדי לדעת שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות אין צורך לעשות מדידות של משולשים על נייר, אלא אפשר באופן עיוני לקבוע שכל משולש (לפי ההגדרה) יהיה בהכרח בעל סכום זוויות קבוע. זאת מסקנה אנליטית שאיננה נזקקת לאינדוקציה שמשתמשת בה הידיעה המדעית (ואם זה היה המקרה, אז היינו צריכים למדוד מדגם מייצג של משולשים על נייר כדי להוכיח את המשפט באופן “מדעי”).
הבחירה בין ערכים פאשיסטיים והומניסטיים היא לדעתי עניין א-פריורי ולא תלוי ניסיון. אני אנסה להסביר. כשאתה מעניק ערך מוסרי אינטרינזי לאדם, לקבוצה של אנשים, למדינה, וכו’ אתה לא טוען טענה עובדתית-מדעית, אלא טענה ערכית- אתה בוחר באופן מודע להעניק ערך מוסרי למשהו. כלומר שום ממצאים אמפיריים לא ישכנעו הומניסט שיש ערכים חשובים יותר מערך חיי האדם, שבנסיבות מסויימות יכולים לבטל אותו. וצריך לשים לב שלא נובע מכך רלטיוויזם מוסרי, מכיוון שרלטיוויזם מוסרי זאת העמדה שכל מערכות המוסר טובות באותה המידה, ואין סיבה להעדיף את האחת על פני האחרת, אלא יש להתאים את עצמך למערכת המוסר של התרבות אליה אתה שייך. אבל זאת עמדה שלא הומניסט ולא פאשיסט יסכימו עמה, מכיוון שמבחינתם יש רק מוסר אחד שהוא נכון, וכל מערכת מוסר אחרת היא שקרית. יש הרבה דברים בעולם בעלי ערך, אבל זה לא אומר שכל ערך הוא טוב בדיוק כמו ערך אחר, והבחירה של ערך אחד על חשבון ערך אחר היא אולי לא עניין אבסולוטי כמו הוכחות בגיאומטריה, אבל לא נובע מכך רלטיוויזם.
אני חושב שסוגיות אתיות הן ממש לא סוגיות תרבותיות. העובדה שלתרבויות שונות יש מערכות מוסר שונות לא מוכיח שהמוסר הוא קונטינגנטי, אלא רק אם מאמינים ברלטיוויזם. זה אולי נכון שלהרבה תרבויות יש מערכות מוסר שונות ואף סותרות, אבל מכך אי אפשר להסיק דבר. ייתכן מצב בו תרבות אחת מוסרית באמת, והאחרות לא.
השורה התחתונה היא שהשיקול המוסרי הוא שיקול עיוני-שכלי טהור, שאיננו נסמך על עובדות (מדעיות, או חישובי עלות תועלת), ולכן הוא א-פריורי. אני לא מתחייב לכך שהמוסר חייב להיות אנליטי כמו מתמטיקה, כלומר שיש מוסר אמיתי נכון אחד ויחיד שלא יכול להיות שגוי. יכול להיות שכן, אבל נדמה לי שהערכים הבסיסיים ביותר אינם נתנים להצדקה רציונאלית. אבל כמובן לא נובעת מכך עמדה רלטיוויסטית.
לגבי המדע. אני לא רוצה להגיד שהמדע הוא בסה”כ יצירה תרבותית. כשאמרתי “קונטינגנטי” התכוונתי לשני דברים-
קודם כל, הטבע עצמו הוא קונטינגנטי. דברים כמו מספר אצבעות אצל בני אדם, מאסת כדור הארץ, מטען האלקטרון, קבוע הכבידה וכו’, הן עובדות קונטינגנטיות שהיו יכולות להיות שונות.
דבר שני, זה שהמדע בעצמו מתקדם בעזרת החלפה של תאוריות ושינוי פרדיגמות. כלומר עובדה שהיום נחשבת לנכונה יכולה להתברר מחר כשגויה. איך אתה יכול לבסס את החוק המוסרי, שחייב להיות אבסולוטי ותקף תמיד, על ממצא שיכול להתברר כשגוי? כלומר היום אסור לשקר כי מדען אחד פיתח תיאוריה X, אבל מחר יהיה מותר כי מדען אחר הפריך את תאוריה X, והציע תאוריה Y שטוענת ששקר טבוע בבני אדם מלידה. איך אפשר לקרא לדבר כזה מוסר?
אמדאוס ויוסי:
לאנשים בעלי תפישת עולם נטורליסטית אין דבר אפריורי מלבד חוקי הטבע.
המוסר איננו חוק טבע ולכן אינו יכול להיות אפריורי.
אז האם הוא יחסי?
בסופו של דבר – כן – אבל לא באופן שפוגע בו עד כדי חוסר רלוונטיות.
למה כוונתי?
לכך שהמוסר – למרות שאינו חוק טבע אפריורי – מושתת על מערכת תכונות, מאוויים ודחפים שמרבית בני האדם ואף לא מעט בעלי חיים שותפים להם ולכן אפשר להתייחס אליו כאל חוק טבע אבסולוטי לכל צורך מעשי.
אינני מקבל את הטענה שהתכונות האנושיות המשותפות יכולות להוליד מערכות מוסר סותרות.
אכן נוצרו בתרבתנו מערכות סותרות שהתיימרו לייצג את המוסר אבל ברור לכל אחד מאתנו מה היה בלתי מוסרי בהן וזה ברור לנו – לא מתוקף החינוך שקיבלנו אלא מתוך מה שהאבולוציה שתלה בנו.
לכן לא מפליא, למשל, שדתי שמנסה לשכנע בטענתו שהדת הביאה לעולם את המוסר ישתמש פעמים רבות בדוגמה “לא תרצח” ולעולם לא ישתמש בדוגמה “רצח את ההומו”.
למה זה קורה? מפני שהוא יודע בסתר ליבו – גם אם הוא טוען שהדת היא אם המוסר – שהחוק “רצח את ההומו” אינו מוסרי וזו לא תהייה דוגמה משכנעת.
הוא גם יודע שהחוק “לא תרצח” ישכנע מכיוון שהוא יודע (גם אם לא הפנים זאת) שבן שיחו (למרות שאינו דתי) יודע מעצמו שהחוק “לא תרצח” הוא מוסרי.
לדעתי הגדרתו של הלל הזקן את התורה על רגל אחת כ”את השנוא עליך לא תעשה לחברך” היא הגדרה קולעת ביותר של מה שאנחנו מכנים מוסר והיא משותפת לרוב המכריע של בני האדם.
אחד ההבדלים בין בני אדם לבין בעלי חיים אחרים הוא בכך שבני אדם מסוגלים לחשב את השלכות מעשיהם באופן מדויק יותר ולטווח רחוק יותר מאשר בעלי החיים האחרים.
לכן מסוגלים בני האדם גם לחזות את ההשלכות של רבים ממעשיהם על רווחת האחרים (והם יודעים מהי רווחת האחרים בזכות העובדה שגם הם וגם האחרים התפתחו באותו תהליך אבולוציוני שכפי שהסברתי במאמרי על אלטרואיזם – פיתח בהם גם יכולת לחוש אמפתיה).
אנחנו יודעים שלגנוב זה לא מוסרי כי אנחנו שונאים שגונבים מאתנו.
אנחנו יודעים שלפגוע במישהו באופן פיזי אינו מוסרי כיוון שאנחנו שונאים שפוגעים בנו.
אבל אנחנו גם יודעים שחקיקה של חוקים שאינם נאכפים היא במקרים רבים בלתי מוסרית בגלל יכולתנו לחשב את העתיד (למשל – איסור חנייה שאינו נאכף בעצם מייצר מקום חנייה שמור לטובת העבריינים).
זה הבסיס להנחה שככל שניטיב להבין את העולם כך גם תשתפר יכולתנו לקבוע מה יהיה נכון לתאר כמוסרי.
למערכת: יש משהו לא תקין בתגובה 11 – שמצדיק עיכוב מאז שעה 2.17?
יוסי,
בדברי בתגובה 9 לא חתרתי להתיחס לשאלה האם המוסר מתבסס על ‘קריטריון’ אפריורי או על קריטריונים אחדים.
בקשתי להתיחס רק לשאלת ההיתכנות של הרדוקציה של המוסר – למדע. בהקשר זה ביקשתי לטעון שלא ניתן לעשות רדוקציה של המוסר למדע פוזיטיבי שנקודת המוצא היא מטריאליסטית ומישור ההתיחסות שלו הן ‘עובדות’ מטריאליות. בהקשר הזה העליתי שני ראשי טיעונים, שאני מבקש לחזור עליהם תוך הבהרה ופירוט נוספים:
1. לצורך ביסוס מדעי לתורת מוסר נדרש מידע מדעי מוכח ואדיקוויטי. הוא חייב להיות מתווך ע”י קישורים עניניים ורציונליים פילוסופיים. קישורים אלה אינם שייכים לאמפיריקה, מעצם טיבם. בהכרח, הביסוס לתורת מוסר אינו יכול להיות מדעי אמפירי נטו.
2. האפליקציה של ידע מדעי לתחום המוסר כרוכה בתפיסתם ובהפקת משמעויותיהם של הממצאים העובדתיים האמפיריים ובמערכת של היסקים לוגיים. תפיסתם של הממצאים והפקתן של משמעויות אלה היא בחלקה לפחות – פונקציה של הבניה אפריורית – מנטלית ותרבותית. מאידך, במידה שההיסקים הם אינדוקטיביים – וקל וחומר במידה שהם דדוקטיביים – הרי שהם כרוכים גם כן בהתניות שהן אפריוריות – מנטליות ותרבותיות. יוצא אפוא שמחקר המדעי – גם ככל שהוא עשוי להיות מיושם לתחום המוסר – תלוי בהבניה הכרתית, שבחלקה נובעת ממציאות מנטלית אישית, ובחלקה נובעת מהבניה תרבותית חברתית. והנה – ברור שבכדי לקבוע את ערך האמת של הידע המדעי הזה לצורך יישום בתחום המוסר – יש לדעת את המכניזמים ואת החוקים של ההבניה המאוד מגוונת והמאוד מורכבת הזו, דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינה מדעית פוזיטיבית, שכן אי אפשר לעשות רדוקציה מלאה של המישור המנטלי למישור המטריאלי, וגם לא ניתן לעשות רדוקציה מלאה של המישור החברתי למישור המטריאלי (זאת, בין מטעמים עקרוניים ובין מטעמים מעשיים). לכן, לא ניתן לעשות רדוקציה שלמה של תורת המוסר לכל מדע שהוא פוזיטיביסטי אמפירי.
מבחינתי, ‘המדע’ יכול לספק ‘עובדות’, כחלק מתשתית הנתונים של תורה מוסרית. אמנם עובדות אלה יכולות לקבל תוקף מוגבל וזמני, לא יותר מכך, ועל כן באספקטים ובחלקים מסוימים שלה (אספקטים המתייחסים בעיקר לחלקים שאינם שייכים ל’ליבה’ של תורת המוסר) – תורת מוסר עשויה להיות בעלת תוקף מוגבל וזמני – קונטינגנטית. עם זאת, מבחינת ההבנה הכוללת שלי את השאלה האם קימ/ים עקרון/נות מוסר אפריוריים, אני מסכים איתך שהתשובה היא חיובית, משקולים עקרוניים פילוסופיים. על כן, לשיטתי תורת מוסר תתבע לעצמה ערך אמת מוחלט בחלקים המתיחסים ל’ליבה’ שלה (הכוללת היגדים טאוטולוגיים מועילים – כלומר הגדרות, וכן היגדים אקסיומטיים נדרשים).
לאמדאוס, הסכמתי לחלוטין עם החלק הראשון של דבריך אולם לא הבנתי איך אלו מתיישבים עם טענותיך בפסקה השנייה בה אתה טוען שמוסר הוא א-פריורי. הרי בחלק הראשון, על פי הדוגמה שהבאת לגבי פשיזם ודמוקרטיה אתה מצביע על כך שייתכנו שתי מערות מוסר סותרות אחת את השנייה אשר לא ניתן להכריע בניהם. אמנם לא נראה לי שאתה רלטיביסט, אבל כיצד תגן על קביעתך שהמוסר הוא א-פריורי?
אני חושב שמה שעומד בבסיס דבריך היא הבחנה חשובה בין טבע תרבות. מכיוון שסוגיות אתיות הנן סוגיות תרבותיות (קונטינגנטיות ולא א-פריורייות זאת מכיוון שניתן קונטינגנטית לתאר קיומה של תרבות בעלת מערכת מוסר שונה) הרי ששאלות אלו אינן מוכרעות על ידי חקירה מדעית אובייקטיבית. אולם מן הפסקה השניה עולה טענה נוספת והיא האם המדע המתיימר לאובייקטיביות אינו אלא יצירה תרבותית בעלת טענות קונטינגנטיות המשתנות לפרקים. אם כך, הרי שבשני האגפים , המוסרי והמדעי מצויות טענות תרבותיות. מדוע אם כך לא לקבוע את מערכת המוסר הבאה בעלת הקריטריון המוסרי המדעי?
כלומר מהיותנו שייכים לתרבות מבוססת מדע, נחפש לנו קריטריון וביסוס מדעי למוסר? ( זאת לעומת תרבות של דת המבססת את הקריטריון המוסרי שלה על בסיס דתי ) איני טוען שאני מסכים אם כך אך מדוע לפסול זאת?
הדרך לפסול זאת יכולה להיות בשני האופנים הבאים:
או לטעון כפי שאדי בהערה 9 טוען שאין קריטריון אחד מוסרי ( ולכן אין קריטריון א-פריורי )
או להראות שקריטריון זה אינו מצליח לספק לנו הכרעות מוסריות מוצלחות.
ידע מדעי הוא בסיס חיוני, גם לכל תורה מוסרית.
אבל בשורה התחתונה, נראה שהנסיון לבצע רדוקציה שלמה של המוסר לידע מדעי אינו נסיון מוצלח, והמחבר עצמו ער לכך. אפשר להשתמש במדע “היכן שנוכל”, אבל ישנם תחומים וסוגיות שבהם לא נוכל לעשות זאת. ישנם תחומים שהם ‘בלתי פתירים’ מבחינה מדעית, והייתי מעז לומר שרוב התחומים בחיינו הם כאלה.
מסתבר שלצורך אפליקציה של ידע מדעי לתחום המוסרי דרוש שהידע יהיה אכן ‘מדעי’ – לא ספקולטיבי גרידא. דרוש כאן ידע מוכח. בנוסף, דרוש שהידע הזה יהיה אדיקווטי. לכן נדרש שהוא יהיה מספיק נרחב ומספיק חד משמעי, ושימצאו הקישורים הרציונליים – העניניים והפילוסופיים – העושים אותו רלוונטי ומשוכלל דיו כדי לייצר תורת מוסר בעלת נפח ובעלת ישימות ויעילות מעשית בחיי הפרט ובחיי החברה והמדינה.
מעבר לבעיית הידע, קיימת בעיה יסודית יותר, הנוגעת לטיבו של המדע. המדע חוקר את מה שנתפס כתופעות מטריאליות, ‘עובדות’. לעומת זאת המשמעויות של המחקר המדעי – תלויות בהבניה הכרתית, שבחלקה נובעת ממציאות מנטלית אישית, ובחלקה גם תרבותית חברתית. לכן, המחקר המדעי אינו יכול להיות הבסיס המוחלט לתורת מוסר. הוא יכול להוות (ולמעשה – חייב להיות) חלק מהתשתית העובדתית, אבל לא הרבה מעבר לכך.
כשלעצמי, אינני בטוח שאפילו מייקל שרמר יכול להצהיר שהאלמנטים הנדרשים נמצאים בידו. אינני בטוח בכך שתפיסתו הפוזיטיביסטית מטריאלית מכשירה אותו לראות נכוחה את מעמדו ותפקידו של המדע מזוית ריאליסטית.
נראה לי גם שהבעיה מתחילה אצלו בכך שהתפיסה שלו, וגם הידע שלו לפחות בתחומי תורת המוסר(ואולי לא רק) אינם מספיקים. הם אולי מספיקים כדי להחשיב את עצמו בטעות ל’ספקן’…. אבל אם הוא אכן ‘ספקן’ כה מוצהר – אני מתפלא על כך שאמנות האמונה שלו בסגולותיו של המדע הכל יכול היא כה מופלגת. עם ‘ספקנות’ כזו אפשר להגיע דוקא ל’דתיות’ עמוקה או לשרלטנות. אני מניח שמייקל שרמר לא היה רוצה להימנות לא עם הקטגוריה הזו ואף לא עם זולתה, אבל לשם כך הוא יצטרך להיות ספקן קצת פחות מוצהר וקצת יותר אותנטי.
מגוכך ולא מקורי בכלל.
קודם כל העקרון “לבנות מערכת של ערכים מוסריים, המבוססת על המדע, שבה אנו קובעים באופן כמותי אם גורם כלשהו מגביר רווחה או מפחית אותה” הוא לא דבר חדש, אלא פשוט ניסוח מחדש של התועלתנות הקלאסית מבית המדרש של בנת’אם ומיל. תועלתנות היא תאוריה די גרועה מבחינה פרקטית (בגלל חישובי עלות-תועלת מטופשים ולא מעשיים), ואנטי-אנושית מהבחינה המהותית.
דבר שני, הכשל הנטורליסטי עומד בעינו. אי אפשר להפוך סוגיות מוסריות לבעיות מדעיות שנתנות לפתרון בדרך אמפירית. זה כמו להגיד שבעזרת בדיקות כימיות של הרכב צבעים אפשר לקבוע ערך של יצירות אמנות, או בעזרת מחקרים באקוסטיקה לקבוע ערך של יצירות מוזיקליות.
הטיעון ש”אם אי אפשר להעמיד את העקרונות המוסריים ואת הערכים על בסיס האופן שבו הדברים מתנהלים בפועל, כלומר על המציאות, אז על מה צריך לבסס אותם?” הוא קצת מצחיק כי מי אמר שכל דבר חייב להיות מבוסס על תצפיות אמפיריות? מה למשל עם המתמטיקה? הלוגיקה? ומה עם העקרון ש”צריך להעמיד הכל על המציאות”, האם אפשר להוכיח אותו בעזרת בדיקת המציאות?
לא כל דבר הוא שאלה מדעית אמפירית, ויש שאלות עקרוניות שהן עניין של לוגיקה והגדרות, או אינטואיציה והכרעות עקרוניות שחייבים לעשות. למשל האם אפשר להכריע באופן מדעי מה עדיף, פאשיזם או דמוקרטיה? הראשון מעניק ערך בלתי מותנה לאדם האינדיבידואלי, והשני מעניק ערך בלתי מותנה למדינה או לעם, ומעמיד אותם מעל לערכו של כל אדם בנפרד. אלו שתי מסגרות ערכים סותרות שמדברות בשפה שונה לחלוטין, איזה מין ניסוי במדעי המוח או תאוריה אבולוציונית יוכל להכריע מה עדיף? זאת בחירה שכל אדם חייב לעשות, וברגע שהוא עשה, אי אפשר לשכנע אותו שהוא טועה מבלי לנטוש את הערכים שהוא קבע כבר בתור היקרים לליבו.
מוסר הוא דבר שמוכרח להיות א-פריורי, אי אפשר להעמיד אותו על נתונים קונטינגנטיים שיכולים להשתנות מיום ליום. היום מדענים אומרים שיש ניורון X במוח שקובע שמבחינה אבולוציונית בני אדם מעדיפים משהו אחד, ומחר מדענים יגידו שניורון Y קבוע שבני אדם מעדיפים משהו אחר. די מגוכך להכריע שאלות אתיות, שלפעמים הן הרות גורל ומשפיעות על חייהם של אנשים רבים, על סמך מחקרים ספקולטיביים של מדענים. נובע מכך גם שאנשים עם מדע לא מתקדם הם אנשים פחות מוסריים. האם לפני דרווין לא היו אנשים מוסריים כי הם לא הכירו את “טבע האדם” כמו שצריך? זה די ברור שאם אתה לא צריך להכיר את האבולוציה כדי להכריע בשאלות מוסר, אז נובע בהכרח ששאלות מוסריות לחלוטין לא קשורות לאבולוציה.
מעניין אם מייקל שרמר קרא את פעם את מקיאבלי והבין בזעזוע כמה הוא רלבנטי
נו ואתר הידען הוא אתר של מחב”ת חילוני.
מה שחשוב הינם המקורות המקושרים .
איזה יופי. הנה האבולוציה התרבותית של האדם ממשיכה לנסוק ועולה שלב בסולם האנושיות (הומניות) והמוסריות. אכן המוסר מתפתח יחד עם האדם ותרבותו. מאמר מעניין ביותר.
כן ממש מקור מצוין אתר של מחב”ת טורקי.
והומו ארקטוס הוא גם הומו סאפיינס לא חולייה אחרונה ולא נעליים.
http://www.darwinism-watch.com/index.php?git=makale&makale_id=1220
הרבה התפלפלות אבל מה השורה התחתונה?
Great minds think alike