שחזור ניסויי השוק החשמלי של מילגרם הביא לפרשנות חדשה
ב-2010 עבדתי על פרק מיוחד בסדרת הטלוויזיה דייטליין של NBC שעסק בשחזור ניסויים פסיכולוגיים מפורסמים. בין השאר שחזרנו את הסדרה המפורסמת של ניסויי השוק החשמלי של סטנלי מילגרם משנות ה-60 של המאה ה-20. עקבנו בקפדנות אחרי הפרוטוקולים של מילגרם: הנבדקים הקריאו סדרה של צמדי מילים ל”לומד” (שחקן ושמו טיילר), ואז הציגו שוב את המילה הראשונה בכל צמד. בכל פעם שטיילר שגה בהתאמת המילה, דרשה דמות סמכותית (שחקן ושמו ג’רמי) מן הנבדקים להפעיל שוק חשמלי, באמצעות תיבת מתגים. כל מתג סומן במתח חשמלי בערכים שהלכו ועלו בהפרשים של 15 וולט עד שהגיעו למתח של 450 וולט (בפועל, לא הופעל מתח חשמלי כלל). בניסויים המקוריים של מילגרם, 65% מן הנבדקים הגיעו עד למתג האחרון. היו לנו רק יומיים לצלם את הקטע הזה בתכנית (ואתם מוזמנים לצפות בכל הניסויים שלנו בכתובת: http://tinyurl.com/3yg2v29), ולכן לא התאפשר לנו לצלם יותר משישה נבדקים, שסברו שהם נבחנים לתכנית ריאליטי חדשה ששמה “איזה כאב!”.
קרדיט: מריו וגנר
מילגרם הסיק שאנו, בני האדם, מצייתים בעיוורון לסמכות עד לנקודה שבה אנו מבצעים מעשים רעים מפני שאנחנו מושפעים מאוד מתנאי הסביבה. בניגוד למסקנה זו, אני ראיתי שהנבדקים שלנו הביעו רתיעה התנהגותית ואי-הסכמה מוסרית בכל שלב ושלב. הנבדקת הראשונה שלנו, אמילי, פרשה ברגע שקיבלה את ההוראות. “זה לא באמת הקטע שלי,” היא אמרה בצחקוק עצבני. כשהנבדקת השנייה שלנו, ג’ולי, הגיעה ל-75 וולט ושמעה את טיילור גונח, היא מחתה: “אני חושבת שאני לא רוצה להמשיך לעשות את זה.” ג’רמי התעקש: “אין לך ממש ברירה, את חייבת להמשיך עד הסוף.” על אף הפקודות הסמכותיות שפקד השחקן שלנו בקול קר כאבן, המשיכה ג’ולי להיאחז בעקרונות המוסריים שלה: “לא, אני מצטערת. אני פשוט רואה לאן זה מתקדם ואני פשוט… אני לא… אני חושבת שסיימתי. אני חושבת שאני מוכנה לפרוש.”
כשמנחה התכנית, כריס הנסן, שאל אותה מה עבר בדעתה באותם רגעים, הסבירה ג’ולי את התנגדותה לסמכות באמצעות התובנה המוסרית הזאת: “לא רציתי לפגוע בטיילר. ואז פשוט רציתי לצאת. ואני כועסת על עצמי אפילו על כך שהגעתי לחמש [תשובות שגויות]. אני מצטערת, טיילר.”
הנבדקת השלישית שלנו, לטיפה, נראתה עצבנית כשהגיעה ל-120 וולט ונעה באי נוחות עד 180 וולט. כשטיילור צרח, “אה! אה! תוציאו אותי מכאן! אני מסרב להמשיך! תוציאו אותי!” פנתה לטיפה לג’רמי בתחינה המוסרית הזאת: “אני יודעת שלא אני חשה בכאב, אבל אני שומעת אותו צורח ומבקש לצאת, וזה כמעט כמו אינסטינקט ותחושת בטן בשבילי לעצור, מפני שאתה מכאיב למישהו ואתה אפילו לא יודע למה אתה מכאיב לו, למעט העובדה שזה בשביל תכנית טלוויזיה.” ג’רמי ציווה עליה בקור “להמשיך בבקשה.” כשהגיעה לטווח שמעל 300 וולט היה ברור לעין שהיא מתערערת, ולכן הנסן התערב והפסיק את הניסוי. הוא שאל את לטיפה “מה היה הדבר בג’רמי ששכנע אותך להמשיך?” לטיפה אפשרה לנו להציץ אל תוך הפסיכולוגיה של הציות ואמרה: “לא ידעתי מה עלול לקרות לי אם אפסיק. הוא פשוט… לא היה לו שום רגש. פחדתי ממנו.”
הנבדק הרביעי שלנו, גבר ושמו אראניט, השלים ללא היסוס את סדרת המתגים הראשונה ועצר ב-180 וולט כדי להתנצל לפני טיילור: “אני עומד להכאיב לך, ואני באמת מצטער”. אחר כך הוא עודד אותו: “בוא, אתה יכול לעשות את זה… כמעט סיימנו.” לאחר שהשלים את הניסוי, שאל אותו הנסן: “האם הטריד אותך לתת לו שוק חשמלי?” אראניט הודה: “כן, בוודאי. זה באמת הטריד אותי. ובייחוד כשהוא כבר לא ענה.” כשנשאל אראניט מה עבר במוחו, הוא תלה את התנהגותו בדמות הסמכותית, וביטא את העיקרון הפסיכולוגי של טשטוש אחריות: “ג’רמי עמד מעלי ואמר לי להמשיך. זה היה כמו, ‘טוב, יהיה בסדר’… בוא נאמר שהשארתי את כל כובד האחריות עליו, ולא עלי.”
הטבע המוסרי האנושי כולל נטייה לגלות אמפתיה ולהיות נחמד וטוב לבני השבט שלנו ולחברי הקבוצה שלנו, יחד עם נטייה לקְסֶנופוֹבּיָה, אכזריות ורוע כלפי בני שבטים אחרים. ניסויי השוק החשמלי אינם חושפים ציות עיוור אלא נטיות מוסריות סותרות הטמונות עמוק בתוכנו.
___________________________________________________________________________________________________
על המחבר
מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic ((www.skeptic.com ספרו האחרון הוא “המוח המאמין”. עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer
7 תגובות
שרמר נהדר אבל פה הוא חיפף. הניסוי המקורי כלל עשרות בני אדם ולא שישה, והיו לו כמה וכמה וריאציות. בווריאציה הקשוחה ביותר, הבוחן היה לבוש חלוק לבן, התחזה למדען באוניברסיטה, טען שמדובר במחקר מדעי ולקח על עצמו את כל האחריות. בכך הוא הקנה לניסוי מראית עין של סמכותיות, אובייקטיביות ומדעיות, ופטר את שפן הנסיונות מאחריות. שרמר רק חיזק את תוצאות הווריאציה הרכה יותר של הניסוי, בה כשלושה רבעים מהאנשים שנדרשו להכות את הקורבן במכת חשמל פשוט הפסיקו לשתף פעולה, כאשר הניסוי היה ללא הסמכות המדעית והאקדמית של אוניברסיטה יוקרתית, והנסיין היה ללא חלוק לבן.
הכיתוב שמתחת לתמונה מאזכר את ניסוי הכלא בסטנפורד שהוא קשור במובן מסוים אבל זה לא זה.
לדעתי קיים הבדל מנטלי עצום בין בני האדם של שנות ה60 לבין בני אדם “מודרניים”.
תחושתי היא שקל יותר היה להשפיע סמכותית על בני אדם בשנות ה40 ה50 וה60 טרום הופעת המדיה החזותית , קרי טלויזיה.
עדיין יש בי את הרושם העז,הזו של קרייני הרדיו משנות ה60 (דוגמא :משה חובב) שבקולו העמוק בישר על מלחמות או אירועים חשובים אחרים ,ולהבדיל את תחושת ה”הקלה” כשחיים יבין הופיע על המרקע.
לבני אדם בעלי תודעה סביבתית נמוכה קל יותר לציית לקולות סמכותיים הבאים מ”למעלה”
ברגע שנחשפת הדמות הדוברת , מתפוגג הקסם.
דוגמא נחמדה,בזמן קבלת התורה נאמר “וכל העם רואים את הקולות…”הייתי רוצה לראות איך תעבוד הטכניקה של משה רבינו על דור הטלוויזיה….
הניסוי היה יכול להיות מקיף יותר לו נבדקו גם בני אדם ממגזרים מסורתיים יותר כמו אנשים דתיים, שמיום היוולדם חונכו לציות עיוור לסמכות אלוהית,או מי מנציגיה עלי אדמות.
ולסיום,נראה בעליל (מהמדגם הדל..) שלנשים יש “כח מוסרי” גדול יותר מלגברים .
האם פורסמה כבר עבודת סקר של מחלקת ההתנהגות בצה”ל הבודקת את המחסומים למינהם כ”ניסוי מילגרום” בשטח ? והאם הסרתם הסיטונית כאשר הפלסטינאים “בסדר” מוכיחה שגם ללא מתן אישור למסקנות ,מפקדינו פועלים למעשה בהתאם לתפיסה המוסרית מחד ובהנחה שהחיילים אכן יציתו לסמכות גם אם אינה מוסרית לגמרי מאידך.
מנפלאות מנוע הפרסום של גוגל. הוא מוצא מילות מפתח מתאימות לנושא הכתבה. אם הן רלוונטיות או לא זו כבר שאלה אחרת.
מה שמרשים כאן הוא שדווקא באתר הספקנות הזה, מתחת למאמר של מייקל שרמר, מופיעות מודעות לטיפולים טבעיים…
טיפול טבעי נגד קנדידה (לא מזיקה), וטיפול טבעי נגד הליקובקטר פילורי (שכידוע מגיב מצויד לטיפול טבעי שנקרא אנטיביוטיקה…)
אני לא חושב שזה נחשב לניסוי הגיוני כי נבדקו סך הכל 6 אנשים,6 אנשים לא נראה לי מייצגים את כלל האוכלוסייה.