קולו של הספקן – מעבדת הדמוקרטיה

בחירות דמוקרטיות הן ניסוי מדעי: כל כמה שנים אנו משנים בזהירות את המשתנים וצופים בתוצאות. אם רוצים תוצאות אחרות, צריך לשנות את המשתנים.* השילוב בין מדע לפוליטיקה הוא עניין רגיש אבל הכרחי אומר טימוטי פריס

מאת מייקל שרמר

האם אתם דוגלים באבולוציה? אני כן. אבל כשאני אומר “אני דוגל באבולוציה,” אני מתכוון למשהו שונה למדי ממה שאני מתכוון באומרי “אני דוגל בדמוקרטיה ליברלית.” תורת האבולוציה היא מדע. דמוקרטיה ליברלית היא פילוסופיה פוליטית שלדעת רובנו כמעט אינה קשורה למדע.

זמן רב החזקתי בדעה שמדע ופוליטיקה הן שתי ממלכות שאין ביניהן חפיפה (בדומה למודל של סטיבן ג’יי גולד המפריד בין מדע לבין דת), וזאת עד שקראתי את ספרו החדש של טימותי פֶריס “מדע החירות”*. פריס, שכתב כמה קלאסיקות מדעיות רבות-מכר, מסתכן וחוצה באומץ את הגבול המפריד בין שתי הממלכות, וטוען שהערכים המדעיים של היגיון, אמפיריות והתנגדות לסמכותיות אינם תוצאה של דמוקרטיה ליברלית אלא הם היוצרים אותה.

בחירות דמוקרטיות הן ניסוי מדעי: כל כמה שנים אנו משנים בזהירות את המשתנים וצופים בתוצאות. אם רוצים תוצאות אחרות, צריך לשנות את המשתנים. “האבות המייסדים [של ארה”ב] דיברו לעתים קרובות על האומה כעל ‘ניסוי’,” כותב פריס. “מבחינת נהלים, הניסוי הזה דרש עיון בשאלה כיצד לקדם חירות וסדר בעת ובעונה אחת. וכל אחת ממדינות ארה”ב ערכה ניסויים רבים בנושא במשך 11 השנים שבין הצהרת העצמאות לבין קביעת החוקה. וכפי שכתב תומאס ג’פרסון ב-1804: “אין ניסוי מעניין יותר מזה שאנו עורכים כעת, שאנו בטוחים שיאשש את העובדה שאפשר למשול באמצעות היגיון ואמת.”

רבים מן האבות המייסדים היו מדענים שכדי לבנות את האומה אימצו במתכוון את השיטה המדעית של איסוף נתונים, בחינת השערות ובניית תיאוריה. הם הבינו את טבעם הזמני והחולף של ממצאים ניסיוניים והדבר הביא אותם באופן טבעי ליצור מערכת חברתית שבה הפוליטיקה היום-יומית מושתתת על הטלת ספק וויכוח ציבורי. “ממשל חדש, כמו מעבדה מדעית, תוכנן כדי לערוך סדרה מתמשכת של ניסויים, הנמשכים לעולמי עד,” מסביר פריס. “איש לא יכול לחזות את התוצאות, ולכן הממשל לא תוכנן כדי להוביל את החברה אל עבר מטרה מוגדרת מראש, אלא כדי להמשיך לקיים את תהליך הניסוי עצמו.”

לדוגמה, האמונה הפוליטית של [הפילוסוף והתיאורטיקן הפוליטי האנגלי] ג’ון לוק, שכל בני האדם שווים לפני החוק, שמילאה תפקיד חשוב בבניית חוקת ארה”ב, עדיין לא נוסתה במאה ה-17. בריאיון שערכתי עם פריס הוא אמר שלמעשה “לפני שנערך הניסוי הליברלי-דמוקרטי האמריקני, רק הוגי דעות מעטים סברו שדמוקרטיה יכולה בכלל להתקיים, שלא בצורות מוגבלות מאוד,” ושרוב התיאורטיקנים הפוליטיים סברו “שאין לסמוך על האנשים הפשוטים בבחירת מנהיגיהם מפני שהם טיפשים ובוּרים מדי.” ואף על פי כן, הוסיף פריס, “הדמוקרטיה הליברלית הצליחה ורוב אוכלוסיות העולם מעדיפות אותה במוצהר, בין בקרב החיים באומות דמוקרטיות ובין בקרב שאינם.” מה ייחשב כניסוי שנכשל במעבדה הפוליטית? “אם חדל הניסוי להתקיים באומה שערכה אותו והוא הוחלף במשהו אחר. בעיני רבים היה זה גורלן הצפוי של הדמוקרטיות הליברליות אבל פסק דינו של הניסוי היה אחר: דמוקרטיה ליברלית התבררה כצורת הממשל היציבה ומאריכת-הימים ביותר שהוקמה מעולם.”

אבל הלוא כל הטענות הפוליטיות הן סוג של אמונות? מחיתי. “לא,” השיב פריס. “ליברליזם ומדע הם שיטות ולא אידאולוגיות. שתי השיטות משלבות מעגלי משוב שבאמצעותם אפשר לבחון אם פעולות (כמו חוקים, למשל) ממשיכות לקבל תמיכה כללית. גם המדע וגם הליברליזם אינם מעלים טענות דוקטרינריות שהן מעבר ליכולתן של השיטות שהם מפעילים – כלומר, המדע משיג ידע והליברליזם מייצר סדרים חברתיים הזוכים לקבלה רחבה ומיועדים לבני אדם חופשיים.

המיתוס המציג את השיטה המדעית כסדרה של צעדים נקיים ומסודרים, מן ההשערה והתחזית אל הניסוי והסקת המסקנות, קורֵס כשנכנסים למעבדה ורואים את המציאות האקראית והמבולבלת שבה מגששים החוקרים את דרכם אל עבר התגלית. כך הדבר גם לגבי דמוקרטיות ליברליות, שכמעט לעולם אינן פועלות כפי שתוכננו אך באופן כלשהו מתקדמות ומתקרבות למציאת האיזון הנכון בין חירות הפרט לבין הסדר החברתי. החוקות של האומות השונות מתבססות על החוקה האנושית, והמדע הוא הכלי הטוב ביותר להבינה.

. Timothy Ferris, The Sci­ence of Liberty (HarperCollins, 2010)*

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic ((www.skeptic.com ומחבר הספר The Mind of the Market.