גסיסתו של המוח מלמדת אותנו שהחוויות הסובייקטיביות שלנו הן תוצאות נוירוכימיות.
“היכן שוכנת במוחך חוויית הצבע האדום?” שאל אותי דיפאק צ’ופרה בכנס החכמים והמדענים שערך ב-3 במארס 2012 בקרלסבד שבקליפורניה. קבוצת מרצים טענה בכנס שהעובדה שאין בידי מדעני המוח תיאוריה שלמה המסבירה כיצד פעילות עצבית מיתרגמת לחוויות מודעות (כמו “אוֹדֶם”) מורה על כך שגישה פיזיקלית [להבנת התודעה] היא גישה לקויה או שגויה. “הרעיון שפעילות אלקטרוכימית היא המולידה את החוויות הסובייקטיביות הוא עדיין בגדר השערה,” הרחיב צו’פרה בנושא במכתב ששלח לי בדוא”ל. “הרעיון ספקולטיבי בדיוק כמו הרעיון שההכרה היא תופעת יסוד הגורמת לפעילות המוח ויוצרת את התכונות ואת העצמים של העולם החומרי.”
“היכן מצויה הנפש של דודה מילי כשמוחה גוסס ממחלת אלצהיימר?” עניתי לצ’ופרה. “דודה מילי הייתה תבנית התנהגות ארעית של היקום והיא חזרה אל הפוטנציאל שממנו הגיחה,” השיב צ’ופרה. “במסגרת הפילוסופית של המסורות המזרחיות, זהות האגו היא אשליה, ומטרת ההארה היא להתעלות לזהות אוניברסלית יותר שאינה מקומית ואינה חומרית.”
ואולם, להשערה שהמוח יוצר תודעה יש הרבה יותר ראיות תומכות משיש להשערה שהתודעה יוצרת את המוח. למשל, נזק בפיתול דמוי הכישור (fusiform gyrus) המצוי באונה הרקתית של המוח גורם לעיוורון לפרצופים, ואילו עירור של האזור הזה גורם לאנשים לראות פרצופים באופן ספונטני. נזק שגורם שבץ לאזור החזותי של קליפת המוח, המסומן ב- V1, מביא לאיבוד התפיסה החזותית המודעת. אפשר למדוד באופן ישיר שינויים בחוויות המודעות באמצעות דימות תמ”ג תפקודי (fMRI), אלקטרואנצפלוגרפיה (EEG) ורישום פעילותם של תאי עצב יחידים. מדעני המוח מסוגלים לחזות את הבחירות שיעשה אדם באמצעות סריקת פעילות המוח שלו אפילו לפני שהנבדק מודע להחלטותיו. מדעני מוח הצליחו לשחזר, על מסך המחשב, מה רואה נבדק מסוים אך ורק באמצעות סריקות מוח.
קרדיט: בריאן קאירנס
אלפי ניסויים מאוששים את ההשערה שתהליכים נוירוכימיים מייצרים חוויות סובייקטיביות. העובדה שאין הסכמה בין מדעני המוח על התיאוריה הפיזיקלית הטובה ביותר שתסביר את הנפש, אינה תומכת בכך שההשערה שהתודעה היא היוצרת חומר קבילה באותה מידה. להגנתו שלח לי צ’ופרה מאמר שפרסם ב-2008 המדען הקוגנטיבי דונלד ד’ הופמן מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין בכתב העת Mind and Matter בכותרת “ריאליזם מודע ובעיית הגוף-נפש.” רעיון הריאליזם המודע “טוען שהעולם האובייקטיבי, כלומר העולם שקיומו אינו תלוי בתפיסה של צופה כלשהו, מורכב אך ורק מגורמים מודעים.” ההכרה היא תופעה יסודית ביקום המולידה חלקיקים ושדות. “אין היא אורחת שהגיעה לא מכבר אל ההיסטוריה ההתפתחותית של היקום והתעוררה מתוך התגובות ההדדיות המורכבות המתרחשות בחומר בלתי מודע ובשדות,” כותב הופמן. “בראשית הייתה התודעה. חומר ושדות תלויים בה בעצם קיומם.”
היכן הראיות לכך שהתודעה היא תופעה יסודית ביקום? כאן הופמן פונה לדרך שבה צופים אנושיים “מרכיבים את הצורות החזותיות, הצבעים, המרקמים והתנועות של עצמים.” הוא טוען שהחושים שלנו אינם מרכיבים במוח הערכה מקורבת של המציאות הפיזית אלא פועלים בדרך הדומה יותר למערכת ממשק-משתמש גרפית שכמעט אינה דומה למה שבאמת מתרחש במחשב. לדעתו של הופמן, החושים שלנו פועלים כדי להרכיב את המציאות ולא כדי לשחזר אותה. יותר מכך, הם “אינם תלויים בהשערת קיומם העצמאי של עצמים פיזיים.”
כיצד התודעה גורמת לחומר להתגשם? איננו מקבלים תשובה. היכן (וכיצד) התקיימה התודעה לפני שהיה חומר? אנחנו נותרים בתהייתנו. כל שביכולתי לומר הוא שהראיות כולן תומכות בכך המוח יוצר את הנפש ושאין ראיות התומכות בהיפוך בין הסיבה לתוצאה. למעשה, נראה שכל קו המחשבה הזה מבוסס על טיעון הדומה לטיעון “אלוהי הפערים”, שעל פיו הפערים בפיזיקה מתמלאים בגורמים בלתי פיזיקליים, אם מדובר בישויות כל יכולות ואם בגורמים מודעים.
אין איש שיכחיש שסוגיית התודעה היא בעיה קשה. אבל לפני שנעלה את התודעה לדרגת גורם מוחשי המסוגל ליצור מציאות משלו, הבה ננסה קודם לחקור את ההשערות שכבר קיימות לגבי האופן שבו המוח יוצר את הנפש. מכיוון שאנחנו יודעים בוודאות שהתודעה הניתנת למדידה מתה כשהמוח מת, אז עד שיוכח אחרת, השערת ברירת המחדל שלנו חייבת להיות שהמוח הוא הסיבה לתודעה. אני קיים, משמע אני חושב.
_
על המחבר
מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic ((www.skeptic.com ספרו החדש הוא “המוח המאמין”. עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer
14 תגובות
ל”תגובה”. נטיית ליבי היא להסכים אתך. אלא מה ? בדיוק החודש, התפרסמה כתבה בעיתון פופולרי על אנשים הסובלים בפגם שבגללו הם אינם מסוגלים או מסוגלים בקושי רב לזהות אדם אחר, אלא אם הם מאמנים את עצמם לתת בהם סימנים (זה שמחייך עם האוזניים הגדולות הוא החבר של בני וכד’). אחת מהנשים שרואיינה לכתבה, טענה שאינה מזהה את עצמה במראה, ולא אחת קורה לה כאשר היא חולפת על פני מראה ברחוב שהיא חושבת שהיא מזהה מישהו מוכר ומנפנפת לעצמה לשלום.
אנשים אלו מלבד הפגם הזה מתפקדים היטב.
האם היית אומר שאין לאנשים אלו תודעה ?
“לנקודה”
טוב מאוד. לא רק זאת, אף זאת:
אנחנו חיים, לא במטריקס ולא בתיז אל נאבי. אנחנו חיים במציאות שהעובדות (עליהם סומכים החושים שלנו) מצביעות על כך שלקופים ישנה תודעה (באופן שבו הצגת).
כמו שניתן להבין מתגובתך: האדם קדם גם למחשב.
והמוח זה איבר בגוף.
זה המוח האנושי שמכתיב למחשב מה לעשות. אם האדם יחליט שהגדרה של תודעה זה X, ויישום של ‘X’ במערכת חישובית זה מאפיין של תודעה, אז באופן הזה בלבד האדם יזהה את המחשב של המערכת כבעל תודעה.
מי שכותב תוכנה שמזהה דמות מראה, יוצא מתוך הבנת התפיסה של מהי מראה, היכן היא נמצאת במרחב והיכן הוא נמצא. במקרה זה התוכנה נספחת לכותב ולכן אפשר לראות בה מרכיב שיש בו מודעות.
מכיוון שאף אחד לא כתב את התוכנה הזו והטמיע אותה בקוף, הרי שהמודעות הינה חלק מהמהות של הקוף.
נקודה,
מה שאתה אומר לא כל כך מדוייק. לדוגמא,אין היום מנוע חיפוש שאתה יכול להראות לו תמונה ולאמר לו, תמצא עוד תמונות של החפץ הזה. לכן, התוכנה אולי יכולה לזהות תמונה ספציפית שלה, אך לא תמונות שונות במצבים שונים, כשם שבני אדם יכולים.
אבל אתה צודק בשאלה שלך, האם זיהוי של עצמך בתמונה הוא מודעות? אם התוכנה לא מסוגלת לזהות חפצים שונים במצבים שונים ולא רק את עצמה, אז הבעיה כאן היא לא מודעות, אלא יותר יכולת עיבוד חזותי.
זה מתחבר עם מה שאמרתי קודם, שהבעיה היא קודם כל מהי תודעה, ובדרך בה אנו מנסים לברר זאת, נמצא הרבה תופעות שבעבר חשבנו שהן חלק מהתודעה, ונגלה שהן תופעות נפרדות.
נכון, הם לא סתם ישבו והחליטו. הם עשו זאת מתוך חוסר אונים מצד אחד וצורך גדול מצד אחר.
ולגבי הקוף. אין שום בעיה לכתוב תוכנה חסרת תודעה שתריץ מצלמה שתזהה רק את עצמה במראה או אפילו שתלמד לזהות את עצמה במראה.
נקודה, הם לא ״סתם״ ישבו והחליטו, יש במבחן הזה לא מעט הגיון. מה ההסבר שלך לתוצאות ? מדוע קוף שרואה השתקפות במראה מרים יד ומנסה לנקות ממצחו כתם שהוא רואה על המצח של הקוף שמשתקף מולו ? מדוע יעשה זאת אם אין לו הבנה מנטלית כלשהי שהדמות במראה מייצגת אותו ?
המאמר מנסה לקחת נושא סבוך, בתחום שכנראה אין לנו את הטכנולוגיה והידע המתאים בנקודת זמן זאת כדי להבין אותו עד הסוף, ולפשט אותו.
המחקר עדיין בחיתוליו, ולכן עדיין אין לנו את האפשרות להבין את כל ההשלכות שלו.
המאמר מתיימר להסביר מהי תודעה, כאשר לא ברור בכלל מהי ההגדרה של תודעה. זהו אחד הדברים האלו שכולנו יודעים שהוא קיים, אבל אף אחד לא מסוגל להצביע עליו ולהגיד: זאת תודעה וזאת לא…
אנחנו מתקרבים בצעדים קטנים לעבר המטרה הזאת. אבל נראה לי שזאת אחת השאלות האחרונות שניתן לענות עליה.
לעניות דעתי נראה לי שלפני שנוכל לאמר מהי תודעה, נוכל לאמר מהי לא, או שבכלל נצטרך מילון מושגים חדשים שמגדיר שלל תופעות שבעבר נכללו תחת ההגדרה תודעה.
הבעיה של הגדרת התודעה כמשהו מיסטי או רוחני, היא שהגדרה זאת לא יכולה להיות מדעית, מכיוון שאינה מניבה אירועים פיסיים שניתן למדוד במעבדה ולהפריך או לאושש אותה.
בנוסף לכך,מקורה לא במחקר אלא במסורת, והיא מהווה הגדרה מסובכת שדורשת קיומם של מכלול מושגים ותנאים פיזיים חדשים למדע. לכן לפי “תער אוקהם” לעולם הגדרה זאת תהיה בנחיתות משאר ההגדרות.
תגובה
ישבו להם מספר אנשים והחליטו שאם הקוף מזהה את עצמו במראה זה אומר שיש לו מודעות עצמית.
אין בין החלטה שרירותית זו לבין תודעה שום דבר.
אני דווקא מכיר מבחן אחד (ומתאר לעצמי שיש עוד) שמאפשר למדוד מודעות עצמית לפחות ברמה מסויימת. תוך כדי משחק בלי שהנבדק שם לב צובעים לו כתם על המצח, זמן מה לאחר מכן מציבים מולו מראה.
בעל חיים שהינו בעל מודעות יראה את השתקפותו במראה, יבין שהיא מייצגת אותו וינסה לנקות את מצחו תוך שהוא נעזר במראה.
הניסוי בוצע בהצלחה עם ילדים קטנים (גיל 3 נדמה לי) ועם קופי שימפנזה.
בעל חיים שאין לו מודעות יחשוב שהדמות במראה היא בעל חיים אחר.
כתבה מקושקשת שאין בינה לבין העובדות שום דבר.
דוגמה אחת:
“התודעה הניתנת למדידה” מעולם לא הומצא מכשיר או אפילו לא הועלה רעיון כיצד ניתן למדוד בכלל תודעה. ובטח ובטח שלא מדדו תודעה.
כל הממצאים מראים כי מחשבותינו, רגשותנו והמודעות העצמית הם כולם תוצאה של פעילות כימית חשמלית במוח הפיסי. מי שטוען טענות הזויות לגבי “נשמה לא חומרית” עליו בלבד חובת ההוכחה.
אכן רב הנסתר מן הגלוי בחקר הנפש ושיוכה למערכת פיזיקלית, האינטראקציה בינה לבין המוח, היא כאילו בלתי אפשרית, כי אין מושג מאיפה להתחיל לכמת או למדוד נפש אבל מצד שני הקשר נראה די ברור אפילו שהוא נסתר. מעניין מי ירים את כפפה, תחום מאוד מרתק.
פאפנר, תגובה מרתקת, תודה.
“הבה ננסה קודם לחקור את ההשערות שכבר קיימות לגבי האופן שבו המוח יוצר את הנפש.”
הבעיה היא שאין השערות כאלה. כן, אומרים לנו שהנפש היא כמו תוכנה במחשב או משהו מהסוג הזה, אבל זאת השערה חסרת ביסוס מדעי בדיוק כמו כל השערה דואליסטית פרועה (אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל לדמיין איך הסבר כזה אמור לעבוד), ככה שאין לנו סיבה א-פריורית לפסול הסברים דואליסטיים או פאן-פסיכיסטיים.
“מכיוון שאנחנו יודעים בוודאות שהתודעה הניתנת למדידה מתה כשהמוח מת, אז עד שיוכח אחרת, השערת ברירת המחדל שלנו חייבת להיות שהמוח הוא הסיבה לתודעה. ”
“אלפי ניסויים מאוששים את ההשערה שתהליכים נוירוכימיים מייצרים חוויות סובייקטיביות.”
השאלה היא לא האם המוח יוצר את התודעה, אלא בזכות מה הוא יוצר אותה. יתכן שהמוח מכיל “חלקיקים” נפשיים שאינם ניתנים לרדוקציה לפיזיקה, הנחה קונסיסטנטית לחלוטין עם כל מה שאנחנו יודעים ממדעי המוח. יתכן ומצבי המוח רק מתווכים בין ההתנהגות למצבים הנפשיים הלא פיזיקליים “שיושבים” עליהם.
“העובדה שאין הסכמה בין מדעני המוח על התיאוריה הפיזיקלית הטובה ביותר שתסביר את הנפש, אינה תומכת בכך שההשערה שהתודעה היא היוצרת חומר קבילה באותה מידה.”
זאת כבר לא טענה מדעית אלא מטאפיזית. הפיזיקאים עדיין לא אמרו את המילה האחרונה לגבי המבנה הבסיסי ביותר של המציאות (והם הראשונים להודות בכך), יכול להיות שהמציאות בבסיסה היא נפשית דווקא, כשהיא מתגלית לנו בתור חומר “דומם” רק ברמת התופעות. האם יש ראיות שהמציאות היא לא כזאת?
בעיה גדולה עוד יותר היא הדילמה של המפל, שמראה שאין אפילו אפשרות להגדיר בצורה לא טריוויאלית את התזה הפיזיקליסטית\מטריאליסטית. השאלה היא מה פירוש הדבר להגיד שהנפש היא פיזיקאלית? האם אנחנו מתכוונים לפיזיקה הנוכחית או פיזיקה עתידית כלשהי? אם הכוונה היא לפיזיקה הנוכחית, הרי שסביר להניח שהיא שגויה או בלתי שלמה ובעתיד נמצא תיאוריות חלופיות טובות יותר (ואנחנו כרגע עם הפיזיקה הנוכחית לא יכולים להסביר את הנפש כך שיהיה אשר יהיה ההסבר, הוא נזקק למשהו יותר מהפיזיקה הנוכחית). ואולם אם אנחנו מדברים על הפיזיקה העתידית, אין לנו מושג איך היא תיראה. ייתכן והפיזיקה העתידית תגלה שקיימות במציאות תכונות נפשיות שלא ניתנות לרדוקציה לשום דבר אחר, ואם כך האם נרצה לומר שהפיזיקליזם אמיתי? או שנגיד שכל מה שהפיזיקה העתידית תגלה ייחשב לפיזיקליזם, ואז הפיזיקליזם פשוט מתרוקן מתוכנו (כי לפי ההגדרה גם אם נמצא תכונות שהן דואליסטיות במונחים של הפיזיקה המודרנית הן יהיו פיזיקליסטיות לפי הפיזיקה העתידית), אבל אם נגיד שהתכונות הדואליסטיות שאנחנו יכולים לגלות בעתיד יחשבו ללא פיזיקליות אנחנו לא יכולים להגדיר “לא-פיזיקאלי” לפי הפיזיקה הנוכחית כי היא שגויה או בלתי שלמה, ולכן או שהפיזיקליזם הוא שקרי או שאין לנו מושג למה אנחנו בעצם מתכוונים ב”פיזיקליזם”.