‫קולו של הספקן – גן עדן עלי אדמות / מייקל שרמר

האם אוטופיה מדעית יכולה להצליח?

“אין שום חוק מדעי המונע מ-100 בני אדם שמצאו זה את זה באינטרנט להתאגד למשך חודש, או מ-1,000 בני אדם להתקבץ למשך שנה. וכשהמספרים גדלים ומגיעים ל-10,000, ל-100,000 ואף ליותר מזה, ומשכי הזמן מתארכים גם הם, אנו עשויים להתחיל למצוא ברשת ערי-ענן ובסופו של דבר יצוצו משום מקום גם מדינות-ענן.” כך כתב בַּלַאג’י סְריניוואסאן, מרצה באוניברסיטת סטנפורד, במאמר מקוון בכתב העת Wired בנובמבר 2013. בהרצאה שנשא בכנס השנתי של Y Combinator, ארגון למימון חברות הזנק בעמק הסיליקון, הוא חשף שמקור ההשראה שלו הוא הספר “פרישה, מחאה ונאמנות” מאת הכלכלן המנוח אלברט הירשמן שטוען שכשחברות כלכליות, מדינות או ארגונים אחרים מתחילים להתנוון ולדעוך, הלקוחות, האזרחים או החברים יכולים לנקוט אחת משתי אסטרטגיות כדי להביא לשינוי: למחות ולהביע את דעתם או לפרוש ולהתחיל מחדש במקום אחר.

מהי הגישה הטובה יותר? תלוי אם השינוי מגיע באמצעות מהפכה אלימה או באמצעות תנועת התנגדות. חוקרת מדעי המדינה מאוניברסיטת דנוור, אריקה צֶ’נוֹוֶת’, ועמיתתה מריה סטפן השוו בין מהפכות אלימות לבין מהפכות בלתי אלימות ורפורמות החל מ-1900. הן מצאו ש”ברחבי העולם, מ-1900 ועד 2006, הסיכוי להצלחתו הישירה של מאבק בלתי אלים היה גבוה כפליים מזה של התקוממות אלימה.” זאת ועוד, “המגמה הזאת התגברה עם הזמן, כך שב-50 השנים האחרונות מאבקים לא-אלימים נעשו יותר ויותר נפוצים ומצליחים. התקוממויות אלימות, לעומת זאת, הצליחו פחות ונעשו נדירות יותר.” נחוץ רק שיעור קטן מן האוכלוסייה כדי להביא לשינוי: “שום מאבק לא נכשל אם הצליח לגייס מעל 3.5% מן האוכלוסייה להשתתפות פעילה ומתמשכת.” והמאבקים שעברו את הסף הזה, היו כולם בלתי אלימים ו”לעתים קרובות גם מכילים ומייצגים יותר מבחינת מגדר, גיל, גזע, מפלגה פוליטית, מעמד חברתי או מקום מגורים.” המסלול למספר הקסם של 3.5% מהיר יותר אם המאבק מכליל יותר ומחסומי ההשתתפות בו נמוכים יותר. כמו כן, אם המאבק אינו אלים, אין צורך ברובים ובכלי נשק יקרים.

אנו צריכים להביא בחשבון את הנתונים האלה כשאנחנו מבקשים להעריך תכניות אוטופיות. תֵאיסְטים (המאמינים באל) ומבקרים פוסט-מודרניסטיים של המדע מתייגים לעתים קרובות את האוטופיות הנוראיות של הסובייטים ושל הנאצים כאוטופיות “מדעיות”. אבל המדע היה רק ציפוי דקיק שהסתיר שכבות עמוקות של פנטזיות גן עדן פסטורליות ואנטי-נאורות או של אידאולוגיה גזענית המבוססת על דם ואדמה, כפי שמתועד בספרה של קלאודיה קונץ מ-2003 “המצפון הנאצי” (הוצאת בלקנאפ) ובספרו של בן קירמן מ-2007, “דם ואדמה” (הוצאת אוניברסיטת ייל). אוטופיות כאלה מסוגלות לקטול המונים באמצעות חישוב תועלתני שעל פיו מניחים שבסופו של דבר כולם יהיו מאושרים לעד. כפי שמסביר הפסיכולוג סטיבן פינקר מאוניברסיטת הרווארד בספרו ” The Better Angels of Our Nature” (הוצאת ויקינג, 2011), האנשים המתנגדים לאוטופיה “הם הדבר היחיד העומד בדרכה של תכנית שעשויה להביא טוּב נצחי. עד כמה רשעים הם אנשים אלה? עשו אתם את החשבון.”

וכאן אנו חוזרים לסְריניוואסאן, הרואה בעיני רוחו תכניות טכנו-אוטפיות בסגנון “מסע בין כוכבים”, שבהן מכונות שכפול (רפליקטורים) ייצרו כל דבר שמישהו ירצה או יצטרך (בדומה להבטחת מדפסות התלת-ממד היום). האם הדבר ריאלי? בספרו המשותף עם סטיבן קוטלר מ-2012, “שפע” (Abundance, הוצאת Free Press) כותב מייסד פרס-X פיטר ה’ דיאמנדיס: “האנושות נכנסת עתה לתקופה של שינוי קיצוני שבו לטכנולוגיה תהיה היכולת להעלות במידה ניכרת את רמת החיים של כל איש, אישה וילד על פני כדור הארץ. תוך דור אחד, נוכל לספק לכל דכפין מוצרים ושירותים שהיו עד כה נחלתם הבלעדית של יחידים.” פיטר תיל, אחד ממייסדי פיי-פאל, עזר לממן את המכון להתיישבות בים (Seasteading Institute), ששואף בחזונו “לייסד באוקיינוסים קהילות קבועות ועצמאיות שיאפשרו ניסויים וחידושים במגוון מערכות חברתיות, פוליטיות וחוקיות.” מנכ”ל גוגל, לארי פייג’ הציע לייחד בעולם אזורים שיהיו מיועדים לניסויים פוליטיים וחברתיים. מנכ”ל SpaceX, אלון מאסק התווה תכנית למושבות על מאדים שבהן ינסו מערכות חברתיות חדשות.

אני ספקן לגבי התכניות האלה, אבל אינני ציני. רעיונות חדשים חייבים להגיע ממקום כלשהו. כל עוד הטכנו-אוטופיה מבוססת על המציאות, וכל מי שישתתף בה יוכל לפרוש ממנה, אין בכך רע. וכפי שכתב המשורר האנגלי רוברט בראונינג: “אה, אבל האדם חייב להושיט את ידו אל מעבר לטווח אחיזתו, / כי אם לא כך, מה טעם בשמים?”

___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (.(www.skeptic.com ספרו הבא הוא, “תיבת נח המוסרית של המדע”.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל