‫קולו של הספקן – זירת הפשע, מדע‬

המקום שבו מצטלבות דרכיהם של מדעי המוח והקרימינולוגיה

במאמרו רב-המכר של סטיבן קינג, “רובים” (Guns), הוא משווה את תמונתו של רוצח המונים שהופיעה בספר המחזור של בית ספרו, שבה “הבחור נראה פחות או יותר כמו כל אחד אחר”, לבין צילום “פוטו-רצח” משטרתי של אותו אדם, שבה הוא נראה “כמו הסיוט האיום ביותר שלכם.”

האם פושעים נראים אחרת ממי שאינם פושעים? האם יש דפוסים שהמדע יכול לגלות כדי שהחברה תוכל לזהות עבריינים בכוח לפני שהם עוברים על החוק או כדי שתוכל לשקם אותם אחר כך? הקרימינולוג והפסיכיאטר אדריאן ריין מאוניברסיטת פנסילבניה מנסה לענות על שאלות אלה, ודומות להן, בספרו “האנטומיה של האלימות: השורשים הביולוגיים של הפשע” (הוצאת פנתיאון, 2013). ריין מפרט בספרו כיצד המחקרים בפסיכולוגיה אבולוציונית ובמדעי המוח הולכים ומתכנסים במאמץ לפתור את הסוגיה. למשל, הוא משווה שני מקרים המדגימים דרכים חדשות להבנת מקורות הפשיעה. המקרה הראשון הוא של “מר אופט”, אדם נורמטיבי לגמרי שנעשה לפדופיל בשל גידול גדול בבסיס קליפת המוח הארובתית-מצחית שלו. כשהגידול הוסר, הוא שב להיות ככל האדם. המקרה השני דן באנס-רוצח בשם דונטה פייג’ שעבר ילדות איומה ונוראית: הוא חי בעוני, בתת-תזונה וללא אב, התעללו בו, אנסו אותו והכו אותו בראשו עד שנזקק לאשפוז כמה וכמה פעמים. סריקת המוח של פייג’ “הראתה סימנים ברורים לפעילות מופחתת באזורים התיכונים והארובתיים של קליפת המוח הקדם-מצחית.”

חשיבותן של הדוגמאות האלה מתגלית כשריין מתאר סריקות מוח שערך ל-41 רוצחים. בכולן הוא מצא ליקויים ניכרים בקליפת המוח הקדם-מצחית. נזק מוחי כזה “גורם לאיבוד השליטה על החלקים הפרימיטיביים יותר מבחינה אבולוציונית במוח, כמו המערכת הלימבית, המייצרים רגשות חשופים כמו כעס וזעם.” באופן כללי, מוסיף ריין ואומר, חקר מטופלים הלוקים בבעיות נוירולוגיות מראה ש”נזק לקליפת המוח הקדם-מצחית גורם ללקיחת סיכונים [מוגברת], לחוסר אחריות ולעבירות על החוק,” יחד עם שינויים באישיות כגון “אימפולסיביות, איבוד שליטה עצמית וחוסר יכולת לשנות את ההתנהגות או לרסן אותה בהתאם לצורך”. בנוסף, נגרמות לקויות קוגניטיביות כגון, “איבוד הגמישות המחשבתית וכישורים פחותים בפתרון בעיות” שעלולים לגרום בהמשך ל”נשירה מבית הספר, אבטלה ומחסור כלכלי, כולם גורמים שמטים את מהלך החיים לכיוון פלילי ואלים.”

מה ההבדל בין גידול תוקפני במוח ובין ילדות אלימה? ברור שהמקרה הראשון הוא ביולוגי ואילו השני נובע מרשת מסובכת של גורמים ביו-חברתיים. ועם זאת, אומר ריין, שניהם מעלים שאלות מוסריות וחוקיות מטרידות: “אם אתם מסכימים שמר אופט לא היה אחראי למעשיו בגלל הגידול במוחו, כיצד תשפטו אדם שמואשם באותם מעשים שביצע מר אופט, ובמקום גידול ברור ונראה לעין, סובל מפגם מוחי עדין, שנובע מסיבות נוירו-התפתחותיות, ושקשה לגלותו בעין באמצעות סריקה מוחית טומוגרפית?” בגידול אפשר לטפל במהירות, אבל לא בתוצאותיה של אלימות בילדות.

וכדי להסביר התנהגות אלימה עלינו להיעזר גם בפסיכולוגיה האבולוציונית של האלימות והתוקפנות. “מאונס ועד שוד ואפילו עד גניבה, האבולוציה מעניקה יתרון להתנהגות אנטי-חברתית ואלימה של מיעוט קטן באוכלוסייה,” כותב ריין. גניבה מעניקה לגנב יותר משאבים הדרושים להישרדות ולרבייה. מוניטין של תוקפנות עשוי להעניק לזכרים מעמד גבוה יותר במדרג השליטה החברתי. נקמת דם היא אסטרטגיה אבולוציות להתמודדות עם רמאים וטפילים חברתיים. ואפילו לרצח של ילדים יש היגיון אבולוציוני מסוים, כפי שאפשר להיווכח מן הנתונים הסטטיסטיים המראים שהסיכוי שילד יירצח בידי אב חורג, שיש לו אינטרס להעביר את הגנים שלו עצמו, גבוהים פי 100 מאשר בידי אביו הביולוגי.

הפסיכולוגיה האבולוציונית ומדעי המוח של הקרימינולוגיה הם הצעד ההכרחי הבא לכיוון עולם מוסרי יותר. בהערות הסיכום שלו מאיץ בנו ריין “להתעלות מעל לרגשות הגמול והענישה שלנו, לפנות לכיוון של שיקום ולעסוק בדיון הומני יותר בשורשי האלימות.” גם אם יהיו כאלה שיסתייגו מן הדטרמיניזם הביולוגי הטמון בגישה כזאת, וכאלה שיירתעו מן האפשרות להעדיף שיקום על פני ענישה, כולנו נוכל להרוויח מהבנה מדעית של הסיבות האמיתיות לפשיעה.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחבר

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (.(www.skeptic.com ספרו האחרון, “המוח המאמין” יצא כעת לאור בעטיפה רכה. עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer