לאון בלום, ראש ממשלת צרפת היהודי: מפרשת דרייפוס ועד בוכנוולד

מסעו הפוליטי של לאון בלום (Léon Blum): מאהדת דרייפוס ועד ראש ממשלת אחדות בצרפת

לאחר תבוסת המהפכות ההונגרית והבווארית ב-1919, הסוציאליסטים האירופאים נבדלו מאלה הסובייטים. לפני הקמת "המחנה הסוציאליסטי" במזרח אירופה, אחוז הסוציאליסטים בקרב יהודי אירופה היה קטן, אך אחוז היהודים בקרב הסוציאליסטים עלה בהרבה על האחוז שלהם באוכלוסיית המדינות שלהם. גיבור המאמר, לאון בלום, שלוש פעמים ראש ממשלת צרפת, היה סוציאליסט בסגנון המערבי.

ב-1901 כתב בלום: "הדחף הקולקטיבי של היהודים מוביל למהפכה; הביקורתיות שלהם (אני משתמש במילה במשמעותה הנעלה ביותר) נוטה להכחיש כל רעיון, כל צורה מסורתית שאינה תואמת את העובדות או אינה ניתנת להצדקה על ידי השכל. היהודים במהלך ההיסטוריה הארוכה והמאושרת שלהם התחזקו בתקוות של "צדק קרוב," הם השתכנעו שיום אחד העולם יתנהל לפי ההיגיון; חוק אחד יוקם לכולם, כך שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו. האם זה לא רוח הסוציאליזם? זהו הרוח המקורית של הגזע הזה." בלום ראה ביהודים "סוציאליסטים טבעיים" והאמין כי ייעודם הוא להוביל את האנושות לניצחון הסוציאליזם. ב-1902, הוא הצטרף למפלגה הסוציאליסטית של צרפת והפך לחבר של מנהיג המפלגה, ז'אן ז'ורס.

סוציאליסטים מפורסמים נולדים לעיתים קרובות למשפחות קפיטליסטיות

סוציאליסטים מפורסמים נולדים לעיתים קרובות למשפחות קפיטליסטיות. לאון בלום נולד בפריז ב-9 באפריל 1872, למשפחה יהודית של יצרן משי עשיר מאלזס. בגיל ארבע הוא הושם בבית ספר פרטי, וב-1882 החל בלום ללמוד בליציאום של קרל הגדול המפואר המיועד לעשירים. הוא היה נציג של "נוער הזהב", השייך לאליטה שהייתה נבוכה מעושרה ודאגה למצבם של פשוטי העם. לאחר שקיבל חינוך בבית הספר הנורמלי הגבוה, הוא החל ללמוד משפטים בסורבון וסיים את לימודיו בהצטיינות ב-1894. עד 1919, עבד בלום כעורך דין, ובמקביל עסק בפעילות ספרותית. בין כתביו נמצאים השיחות החדשות בין גתה לאקרמן (1901); על נישואין (1907), סטנדל ובייליזם (1914). הוא הפך למומחה על יצירתו של סטנדל (אנרי בייל).

לאון בלום, עורך דין צעיר ועובד ציבור, האמין שעל המדינה ליישם את עקרונות המהפכה הצרפתית הגדולה של "חירות, שוויון ואחווה" במקרה של קפטן דרייפוס, בן ארצו ובן שבטו, יליד אלזס. בהיזכרו במצב רוחו במהלך פרשת דרייפוס, כתב בלום: "אני לא חושב שחוויתי זעזוע גדול יותר בכל חיי."

פרשת דרייפוס ויהודי צרפת

לאחר סיום פרשת דרייפוס, יהודי אחד נותר פטריוט בלתי מתפשר של צרפת ומשרת נאמן של צבאה. הוא היה היהודי האלזסי, הקפטן שהורד בדרגה בצבא צרפת, אלפרד דרייפוס, שהורשע שלא בצדק, שלא היה אשם בכל דבר מלבד אהבתו למולדת הצרפתית. דרייפוס היה במאסר במשך שנים רבות. הוא היה הנאשם היהודי המפורסם ביותר בהיסטוריה אחרי ישו. דרייפוס הושמץ כמו אף אחד אחר מאזרחי ארצו. אחרי שיקומו הועלה דרייפוס לדרגת רב-סרן של ארטילריה. סגן-אלוף דרייפוס, שנלחם באומץ בחזיתות מלחמת העולם הראשונה, היה הפטריוט הגדול ביותר של צרפת וצבאה, אף שהצבא השפיל אותו, השמיץ אותו והרס את הקריירה הצבאית שלו, את חיי משפחתו ואת בריאותו. הצבא היה זה שהשיק את הקמפיין השקרי נגד דרייפוס שהפך לפעולה האנטישמית המשמעותית ביותר באירופה בין גירוש היהודים מספרד, הפרעות של בוגדן חמלניצקי ומלחמות העולם.

לאחר מעצרו של אלפרד דרייפוס ב-15 באוקטובר 1894, חייו של בלום השתנו. הוא עדיין לא היה סוציאליסט, עדיין לא הגיע למסקנה שיהודים הם "סוציאליסטים טבעיים." אז הדעה הרווחת בצרפת הייתה: היהודים הם "בוגדים טבעיים במולדת."

לאחר השיקום של דרייפוס, האכזבה היהודית מהמקרה הייתה עצומה. האמנציפציה שהונהגה על ידי המהפכה הצרפתית הגדולה התבררה כבלתי אמינה. צרפת הייתה מחולקת לשני מחנות, דרייפוסארים ואנטי-דרייפוסארים, תומכי ומתנגדי דרייפוס.

בהרהור על פרשת דרייפוס, על התוקפנות של האנטי-דרייפוסארים, שאל בלום בתמיהה: "מה גרם להם לעשות זאת? מה הניע אותם? גם היום, 35 שנה לאחר מכן, כשאני מהרהר על העבר עם רציונליות בוגרת וקרה, נראה לי שאין לי עדיין חלק מהמרכיבים של התשובה לשאלה זו." בצורה מוזרה, בלום אינו מוצא תשובה לשאלתו. האנטי-דרייפוסארים היו מונעים על ידי אנטישמיות. הוא כותב: "שנתיים, מהקיץ של 1897 עד הקיץ של 1899, ב'שנתיים הכואבות ההן של המאבק למען חירותו של אדם אחד שהורשע באשמות שקריות, כל שאר החיים במדינה נראו כאילו עמדו מלכת. נראה היה כי בשנתיים האלה של בלבול מוסרי, של מלחמת אזרחים מוסרית אמיתית […], כולם היו עסוקים רק בבעיה אחת: ברגשות האישיים וביחסים הבינאישיים. הכל היה מתוח, הפוך ומפוזר. […] פרשת דרייפוס הפכה לסכסוך בינאישי, קטן יותר, אבל ממושך יותר מהמהפכה הצרפתית הגדולה ולא פחות עלוב".

ב-1935 כתב בלום את זיכרונות על פרשת דרייפוס. הוא השאיר עדות על גישת היהודים הצרפתים כלפי האשמת הבגידה של דרייפוס: "היהודים קיבלו את האשמת דרייפוס כסופית וצודקת. הם לא דנו במקרה ביניהם: הם לא העלו את השאלה, אלא ברחו ממנה. אסון גדול קרה ליהודים. הם קיבלו זאת מבלי לומר מילה וציפו שהזמן והשתיקה ימתנו את השפעת האירועים. […] התחושה הכללית יכולה להתבטא בנוסחה: "זה משהו שבו היהודים לא צריכים להתערב." […] הם הראו פטריוטיות, פטריוטיות נוגעת ללב, כבוד לצבא, אמון בראשיו. […] הייתה זו זהירות אנוכית וחסרת ביטחון, שניתן היה לתארה במילים קשות עוד יותר. היהודים לא רצו להאמין שהם צריכים להגן על דרייפוס כי הוא יהודי. הם לא רצו שייחסו להם עמדות המבוססות על גזע או סולידריות. במיוחד, הם לא רצו להגן על יהודי אחר, כדי לא לספק דלק לתשוקות האנטישמיות שהשתוללו".

המסקנות השונות של הרצל ובלום מפרשת דרייפוס

הרצל למד לקח לאומי מפרשת דרייפוס: האשמת עם שלם על סמך מעשה של יהודי אחד מחייבת את הקמתה של מדינת היהודים. המסקנה של בלום ב-1935  הייתה: למרות הבנתו את מהותה האנטי-יהודית של העלילה, הנקודה המרכזית במקרה דרייפוס, לדעתו, הייתה שאדם חף מפשע הורשע שלא בצדק: "המסכן חייב להשתחרר, האמת חייבת לנצח." בלום תמך באמירתו של ז'ורס: "הסוציאליזם הוא ההצהרה העליונה של זכויות האדם הפרטיות." תמיכתו של ז'ורס בדרייפוס, שהבדילה אותו משותפיו השמאליים, הפכה את המפלגה הסוציאליסטית לאטרקטיבית עבור לאון. המוקד של בלום היה העוול שנגרם לאדם שנידון שלא בצדק; המוקד של הרצל היה שהעוול  נגרם לאומה שנידונה שלא בצדק. בלום היה עורך הדין המגן על המורשעים חפים מפשע, המגן הסוציאליסטי על המדוכאים בצרפת, הרצל היה המשחרר של היהודים מהמקרים כמו פרשת דרייפוס.

בלום הסוציאליסט והפטריוט

בלום היה סוציאליסט-פטריוט מיוחד. ב-1900 הוא כתב: "אין אף אחד בין הסוציאליסטים הרציניים שמטיל ספק בכך שהמטפיזיקה של מרקס היא בינונית ושדוקטרינת הכלכלה שלו מוכחת כלא נכונה בכל יום שעובר." בלום דחה את הגישה המזלזלת של מרקס כלפי אומות ומולדת. שלוש שנים לאחר שמהפכת אוקטובר הושלמה ברוסיה, תקף בלום בחריפות את "המערכת המוסקבאית המייצגת טרור," […] "הם משתמשים בטרור המוני לא כאמצעי אחרון, לא כאמצעי להגנה על הבטיחות הציבורית, אלא ככלי הראשי של השלטון."

דוקטור למשפטים של סורבון ותומך נלהב באידיאלים של המהפכה הצרפתית הגדולה, החליט בלום לעזוב את הכתיבה הספרותית ואת המשפטים ולצאת למסע לשינוי צרפת למען הניצחון של "חירות, שוויון ואחווה." מותו של ז'ורס ב-1914 ואכזבה ממדיניותו של ראש הממשלה של צרפת דאז קלמנסו הניעו את בלום לצאת לדרך המאבק הפוליטי. ב-1919 הוא הפך לראש הוועד הפועל של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית וחבר בבית הנבחרים. הוא התנגד להצטרפות המפלגה הסוציאליסטית לאינטרנציונל הקומוניסטי, נבחר לראש המפלגה והוביל את הסיעה הסוציאליסטית בפרלמנט.

החזית העממית וראשות הממשלה

ב-1936, יצר בלום קואליציה של הסוציאליסטים, הקומוניסטים והרדיקלים, החזית העממית. היא זכתה בניצחון גדול בבחירות של 1936, ובלום הפך לראש ממשלה. ההיסטוריונית והעיתונאית, חברת ההתנגדות הצרפתית נגד הנאצים ז'נבייב טבוי, מתארת את ראש הממשלה הנבחר כך: "לאון בלום יצר סנסציה. אף אחד מהשרים והנציגים הנוכחים לא דמיין שהמנהיג הנוכחי של המפלגה הפוליטית הגדולה ביותר של פועלי צרפת שונה כל כך מז'אן ז'ורס! במקום להיות הדובר המלהיב את ההמונים, ראש החזית העממית התגלה כאדם אלגנטי עם פנים אינטליגנטיות, עם קול רך, עם יצרים מאופקים, שמעורר כבוד מיוחד בזכות מוחו הגמיש והסקרן ותרבותו המבריקה."

בלום היה ראש ממשלת צרפת מיוני 1936 עד יוני 1937 ושוב ממרץ עד אפריל 1938, וכן מדצמבר 1946 עד ינואר 1947. בפברואר 1936, כארבעה חודשים לפני שהחל לכהן כראש ממשלת צרפת, הותקף בלום על ידי אנשי ימין. התוקפים גררו אותו מהרכב שלו והכו אותו עד זוב דם. בהמשך כתב, "עכשיו אני מבין מה זה לינץ'." עלייתו של בלום בשנות ה-30 הייתה תופעה מרשימה, אנומליה ולא הנורמה, –  צרפת הייתה בעלת מסורת חזקה של האנטי-דרייפוסארים.

ב-1936, הלאומני שארל מוראס, חבר האקדמיה הלאומית של צרפת, שנשלל ממנו התואר הזה על תמיכתו במרשל פטן, כינה את עלייתו לשלטון של בלום ניצחון של "הכנופיה היהודית". הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדיאייב, שחי בצרפת, כתב: "האנטישמיות גוברת אפילו בצרפת, במדינה המלאה ביותר ברעיונות הומניטריים, שבה הובסה האנטישמיות לאחר פרשת דרייפוס. יש מספר הולך וגדל של צרפתים שאינם יכולים להשלים עם העובדה שלאון בלום הוא יהודי, למרות שהוא אחד מהדמויות הפוליטיות הכנות, האידיאולוגיות והתרבותיות ביותר."

בלום התנגד להסכם מינכן של 1938 על חלוקת צ'כוסלובקיה. ממשלת בלום נפלה ב-1938 חלקית בגלל התנגדותם החזקה מצד התעשיינים ובעלי ההון ועקב התמיכה הצוננת מצד הקומוניסטים שגינו את מדיניות אי ההתערבות של בלום במלחמת האזרחים בספרד. בלום חשש שהמעורבות במלחמת האזרחים בספרד עלולה להוביל למלחמת אזרחים בצרפת עצמה. בדצמבר 1938, בכנס מפלגת הסוציאליסטים, הוא קרא לחיזוק יכולות ההגנה של מדינתו. כמעט אף אחד לא תמך בו – רוב הפוליטיקאים התנגדו להגדלת תקציב הביטחון, וראו בכך מדיניות חוץ אגרסיבית. פוליטיקה רחבת האופקים של ראש הממשלה לשעבר לאון בלום התבררה כנכונה כאשר היה מאוחר מדי – הנאצים פלשו לצרפת.

וישי, המעצר ובוכנוולד

ב-3 באוקטובר 1940, ממשלת וישי הוציאה את הצו האנטי-יהודי הידוע לשמצה. הצו המפלצתי הזה לא עורר התנגדות מיוחדת במדינה. הייתה תגובה מועטה להפרדה, אפרטהייד בצרפת. זוכה פרס נובל לספרות, אנדרה ז'יד, "מגן הצדק" ו"שליט המחשבות," שתק. הוא לא הלך בעקבות דוגמת עמיתו המפורסם והקולגה אמיל זולה. האנטי-דרייפוסארים ניצחו את הדרייפוסארים 35 שנים לאחר תבוסתם במשפט המאה.

ב-29 במרץ 1941, הקימה ממשלת וישי מזכירות כללית לענייני יהודים. ב-2 ביוני 1941, השלטונות הצרפתיים החליטו לגרש יהודים שלא הייתה להם אזרחות צרפת למחנות המעבר, משם הם הועברו למחנות המוות הנאציים. הסיסמאות "מוות ליהודים!" שנשמעו במהלך הדחתו של הקפטן דרייפוס לפני 45 שנה הפכו למדריך לפעולה עבור משתפי הפעולה הצרפתים עם הנאצים. לא היו יותר דרייפוסארים בצרפת.

כאשר הנאצים כבשו את צרפת ב-1940, בלום, יהודי וסוציאליסט, סירב לעזוב את הרפובליקה. כאשר האספה הלאומית התכנסה בוישי, הוא היה אחד מ-80 הנציגים שהצביעו נגד הענקת הסמכויות הדיקטטוריות לפטן. בלום היה מוחזק במעצר מאז ספטמבר 1940. ממשלת וישי תיארה אותו כאשם במלחמה והעמידה אותו לדין. במהלך דבריו בפני הטריבונל, אמר בלום: "אני לא חושב שאפשר להעלים את היהודים מההיסטוריה והחיים הציבוריים של צרפת. היינו שותפים והגנו בנחישות על האידיאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של ארצנו מאז המהפכה של 1789. אנחנו היהודים הצרפתים לא נוותר על המורשת שלנו." באפריל 1943, ראש הממשלה לשעבר נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד, שם הוחזק במשך שנתיים. במאי 1945, שחררו אותו הכוחות האמריקניים. אחיו רנה מת באושוויץ. בלום היה ראש ממשלת הרפובליקה הזמנית מדצמבר 1946 עד ינואר 1947.

ביקורת משני צדי המפה הפוליטית

הדעה של בלום כי יהודים הם "סוציאליסטים טבעיים" סתרה את הדעה הרווחת, "הטבעית" והפופולרית שהם "קפיטליסטים טבעיים". האנטישמים הימניים ראו את בלום כסמל לרדיקליזם היהודי, בעוד רבים מהשמאל ביקרו אותו כסוכן סודי של הבורגנות היהודית. שליש מהבורגנות הפריזאית היו יהודים, והיה זו אמונה פופולרית בשמאל באותה תקופה שהיהודים שולטים במימון הממשלה. בלום גם לא היה אהוד על האצולה הצרפתית. הוא ראה את עצמו כדמוקרט טבעי, אבל נתפס כדיקטטור טבעי.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך בלום למטרה לביקורת מצד האנטישמים השמאלניים והימניים במדינה שהסגירה לאחרונה את היהודים שלה ואת היהודים המהגרים שלה לנאצים. הימין האשים אותו ב"עזיבת הרעיונות הנעלים שדרשו הקרבה עצמית", ובכך שנראה כי הוא שואף להפוך את המדינה ל"חברה של חברות ביטוח." השמאל (בעיקר הקומוניסטים) האשימו אותו על מחויבותו הלא עקבית לאידיאלים הסוציאליסטיים. יריביו הפוליטיים מהשמאל, במיוחד הקומוניסטים, חשבו עליו כעריק. מוריס תורז, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, כינה אותו "פוליטיקאי ערמומי," "אמן השמצה," "בוגד" שקבר את המטרה הגדולה של  החזית העממית כדי לרצות את "חבריו הקפיטליסטים." עבור הימין, בלום היה דמות שנואה כיהודי וכסוציאליסט.

מדי פעם עסק בלום בכתיבה ספרותית. אנדרה ז'יד, זוכה פרס נובל לספרות, היה חבר של בלום מאז נעוריו, ביקר אותו בביתו, ועזר לו במאמציו הספרותיים על ידי עריכת יצירותיו. בתחילת 1940, פרסם אנדרה ז'יד יומן, אותו הוא שמר במשך 40 שנה. התברר כי הכהן הגדול של הספרות הצרפתית  לא רק אויב אישי של בלום, אלא גם אנטישמי נלהב. הסופר המפורסם, "שליט המחשבות" של השמאל "הפרוגרסיבי" הצרפתי, כתב כי "הזרים" בצרפת (כוונתו לסופרים יהודים) אינם מורשים להיקרא סופרים צרפתיים. הוא כלל את בלום ברשימת "הזרים", למרות שכל יצירותיו של לאון נכתבו רק בצרפתית. …

"הסוציאליסט הטבעי" לאון בלום "באופן טבעי" עורר אנטישמיות בימין ובשמאל. הוא והמנהיגים היהודים הצרפתים האחרים המעיטו בערכה של האנטישמיות הצרפתית הן בימין והן בשמאל, אך ב-1947, הודות למאמציו של בלום, הצביעה צרפת בארגון האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה והקמת מדינת ישראל.

בלום, דרייפוס והציונות

לאון בלום מת ב-30 במרץ 1950. הביוגרף שלו פייר בירנבאום תיאר את בלום כ"יהודי ממלכתי" שהפיק תועלת מהערכים האוניברסליים והשוויוניים של מדינת צרפת שלאחר המהפכה […] כדי להשיג את האמנציפציה דרך שירותו הציבורי.

בירנבאום תיאר את השקפת עולמו הפוליטית של בלום כ"עולמית," שכן האחרון לא ראה הבדל בין הבעיות "היהודיות" לבין הבעיות האוניברסליות. בלום היה ממייסדי הוועד הסוציאליסטי למען פלשתינה ב-1928 ונטל חלק ב-1929 בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת. הוא לא ראה סתירה בכך, ובנאום שנשא ב-1929 אמר לקהל שלו: "אני ציוני כי אני צרפתי, יהודי ותומך בסוציאליזם, כי פלשתינה היהודית הנוכחית היא שילוב חסר תקדים וייחודי של המסורות האנושיות העתיקות ביותר עם החיפוש הנועז והעדכני ביותר לחירות ולצדק חברתי." בניגוד לדרייפוס, בלום היה מודע לכך שהוא יהודי, לא הסתיר את לאומיותו, לא ויתר על עמו. בלום היה מודע לניכורו של האסיר המפורסם מהעם היהודי, והעיר בביקורת אירונית: "אם דרייפוס לא היה דרייפוס, הוא אולי לא היה דרייפוסאר."

שאלות ותשובות

מי היה לאון בלום?

לאון בלום נולד בפריז ב-9 באפריל 1872 למשפחה יהודית של יצרן משי עשיר מאלזס, למד משפטים בסורבון ועבד כעורך דין לצד פעילות ספרותית. הוא היה סוציאליסט ושלוש פעמים ראש ממשלת צרפת.

איך השפיעה פרשת דרייפוס על בלום?

לאחר מעצרו של אלפרד דרייפוס ב-15 באוקטובר 1894 חייו של בלום השתנו. תמיכתו של ז'ורס בדרייפוס הפכה את המפלגה הסוציאליסטית לאטרקטיבית בעיניו, ובלום הצטרף אליה ב-1902.

מהי החזית העממית ומה עלה בגורלה?

החזית העממית הייתה קואליציה של סוציאליסטים, קומוניסטים ורדיקלים שבלום יצר ב-1936, והיא זכתה בניצחון גדול בבחירות. ממשלת בלום נפלה ב-1938 חלקית בגלל התנגדות התעשיינים ובעלי ההון ותמיכה צוננת מצד הקומוניסטים.

מה עלה בגורלו של בלום במלחמת העולם השנייה?

בלום סירב לעזוב את צרפת והיה אחד מ-80 הנציגים שהצביעו נגד הענקת סמכויות דיקטטוריות לפטן. הוא הוחזק במעצר מספטמבר 1940, נשלח באפריל 1943 למחנה בוכנוולד ושוחרר במאי 1945 בידי הכוחות האמריקניים.

מה היה יחסו של בלום לציונות?

בלום לא ראה סתירה בין היותו צרפתי וסוציאליסט ובין הציונות. ב-1929 אמר: "אני ציוני כי אני צרפתי, יהודי ותומך בסוציאליזם".

עוד בנושא באתר הידען

• ההיסטוריה הנרצחת של מרק בלוך – ההיסטוריון היהודי שנרצח בידי הנאצים ונקבר בפנתאון בפריז
• ז'אק אדמר: המתמטיקאי שחיבר בין גאונות מדעית למחויבות מוסרית
• מדינה יהודית? מאיפה צץ הרעיון הזה? / ד"ר יחיעם שורק
• הרצל, כפי שלא הכרתם, או: אם תרוצו, אין זו אגדה
• ספר חדש: לאון בלום, מאת אילן גריילסאמר, הוצאת דביר