ד”ר יחיעם שורק
https://www.hayadan.org.il/herzlsoreq.html
בשנה הבאה אנו עתידים לציין 100 שנה לפטירתו של הרצל. מיקרופון סתמי המשוטט ברחובות הכרך היה קולט מן הסתם את התגובות הספונטניות הבאות לשאלה: “מי היה הרצל בשבילך?” – “חוזה המדינה”, “אם תרצו אין זו אגדה”, מנהיג הציונות המדינית, “אלטנוילנד”, “מדינת היהודים” ועוד. ובעצם אין להתפלא על כך. נכון שמעטים מבינינו יודעים כי חלומו של הרצל היה להיות מחזאי, ואף כתב את המחזה “הגטו”, ואולי יאמרו הציניקנים שטוב כי לא מימש את חזונו הבימתי, התיאטרלי, ומכאן שהרווחנו את הרצל הציוני, המדינאי. אך כמה מאיתנו יודעים מה גדולה היתה חיבתו של הרצל לספורט ולפעילות הגופנית ואף בנידון זה תרם תרומה חשובה? מעטים. הרצל בנעוריו כתלמיד ובבחרותו כסטודנט, התוודע לפעילות הגופנית ולחשיבותה. הרצל העיד על עצמו כי בשנת 1881 היה חבר באגודת הסטודנטים שטיפחה את הספורט ובעיקר את הסיוף ואחר-כך אף כתב בשבחה של הרכיבה על-גבי אופניים.
הרצל, שהפך בינתיים לציוני (לאחר סיקורו העיתונאי את משפט דרייפוס, כמקובל) ולמנהיג זרם ציוני, הזרם המדיני, הושפע, כפי שקרה למנהיגים ציוניים בני תקופתו, מהתנועות הלאומיות שהפכו אופנתיות משהו באירופה של אותן שנים, ובעיקר במרכזה – בממלכה ההבסבורגית, האוסטרו-הונגרית. תנועות אלה, בין במישרין ובין בעקיפין, בין מטעמים טקטיים ובין מנטיות מהותיות, אימצו את הפעילות הגופנית והספורטיבית, כמקדמת חשובה לתנופת חזונן. התנועות הלאומיות הבינוכי הפעילות הגופנית מחזקת את כוח הגוף, ממריצה אותו לפעלתנות, מאחדת את כל החברים למשמעת אחת, משמשת כלי לטיפוח איזון בין גוף לרוח, ניתן דרכה לטפטף מסרים לאומיים ויכולה לשמש ארגון מוסווה לפעילות לאומית. עקרונות אלה איפיינו כמה מהתנועות הלאומיות המתקדמות באירופה, והרצל, שממילא היה מיודע לפעילות הספורטיבית בממד האישי, אמר לעצמו: “בעצם, מדוע לא גם במחוזותינו?!”.
הגשר שהלחים הרצל בין הציונות לספורטיביזם היה מיוחד במינו וקבל ממד קצת שונה מזה המקובל במועדוני הספורט הלאומיים באירופה דאז: מלבד היתרונות הגלומים בפעילות הגופנית לטובת המסר הלאומי דלעיל, ראה הרצל בפעילות הספורטיבית כאמצעי חשוב ביותר לקימום גוו של היהודי האירופי. התנועה הציונית, כידוע, חרתה על דגלה את סיסמת יצירתו של היהודי החדש – האנטי-גולתי והאנטי-גלותי – יהודי שהוא אדם גאה, חזק בגופו וברוחו ונכון לשאת על גבו משימות אישיות וקיבוציות, ואחד הכלים למימוש “פנטזיות” אלה היה, לדעת ההנהגה הציונית, הספורט. יצויין כי בעת שנישאו נאומים בקונגרס הציוני השני, ואולי החשוב מהם היה נאומו חוצב הלהבות של מקס נורדאו: “יהדות השרירים” (Muskul-Judentum), כתב הרצל את המשפט הבא: “חידוש העלומים – של היהודים – על-ידי ספורט” והנציח זאת ביומנו. עקרון זה בלט בחיבורו המפורסם של הרצל, “אלטנוילנד” (1902), שם העלה על נס את חיוניותה של הפעילות הגופנית בקרב עם ישראל. זאת ועוד, בשעה שדן הרצל בחברה הישראלית העתידה להתגבש בבחינת חזון ומשאלת לב, שיבץ את השורות הבאות בחיבורו האוטופי “אלטנוילנד”: “אנחנו הננו חברה של אנשים אזרחים, ששאיפתם היא עבודה והשכלה. אנחנו מסתפקים בזה שנעשה את בני הנעורים שלנו שלמים גם בגופם. חברות להתעמלות ולשימוש בנשק (הכוונה לסיוף ספורטיבי. י.ש) דיין לנו למטרה זו, כשם שהיו דיין לשוויץ. כמו כן יש לנו משחקי תחרות כדוגמת בריטניה: קריקט, כדורגל ושחייה. גם את הדברים המועילים הללו קבלנו מאחרים, והם היו לנו לתועלת”. שלושה ענפי ספורט אלה לא הוזכרו בכדי. השניים הראשונים מציינים, והרצל ידע זאת בבירור, את הענפים הקבוצתיים הקוטביים של החברה הבריטית: קריקט לאצולה וכדורגל לעממיות ואף היה מודע לחשיבות המעצב החינוכי הספורטיבי כפי שבלט בפנימיות היוקרתיות הבריטיות (ה-public schools). לגיוון ולהנגדה העמיד הרצל מול הפעילות הקבוצתית את הענף האישי, השחייה, שאף היא זכתה לשבחי עמי אירופה. באותו חיבור מפורסם מציין הרצל את חשיבות הספורט בכלל לעיצוב גופו ונפשו של הילד, בבחינת גורם חינוכי בעל ערך.
לא רק האספקטים החינוכיים והחברתיים-הלאומיים היו נר לרגליו של קברניט הציונות המדינית. השבת עטרת כבודו הנרמס של היהודי ניצבה לנגד עיניו של הרצל, וכמה משמעותית היא העובדה שאחת הדרכים הבדוקות להשגת יעד זה, לסברתו, היא העיסוק בספורט, ובמיוחד בהנחלת יסודות הסיוף. ענף זה היה לדעתו של הרצל מין שילוב מרתק של כוח, כושר, התמדה, אומץ לב ואצילות ספורטיבית.
יצויין כי הרצל, בשעת ביקורו בארץ (1898), נפעם מ”מופע” שערכו לפניו האיכרים הצעירים, בני המושבה רחובות, שהפגינו נוכח מרכבתו שעשועי רכיבה ושליטה מדהימה בסוסים. “מופע” זה הותיר בלבו של הרצל רישום עמוק ועז, אותו ביטא ביומנו ואף באחד מנאומיו בקונגרס. בחורי רחובות, הפרשים הספורטיביים, הוכיחו להרצל כי חלומו בדבר שידוד מערכות ברור בגופו, ברוחו ובנפשו של היהודי הגלותי, הוא הסימן לגאולה הציונית. ה”יהודי החדש”, הרחובותי, שהיה חסון, נמרץ, שזוף, רוכב על סוס, ראשוני, יצרי וטובל כל-כולו בטבע, היה להרצל בבחינת חלום שמתגשם לנגד עיניו.
הנה כי כן, נגלה לפנינו הרצל, כפי שלא כל-כך הכרנו. ובפיו ה”מסר”: “אם תר(ו)צו, אין זו אגדה!”. חזונו ודרכו המיוחדת, כאלה שהצטרפו לתומכים ציוניים נוספים בפעילות הספורטיבית של העם היהודי, תרמו אהדדי: לתנופה הספורטיבית בסימן ההתחדשות הלאומית מזה ולתנועה הלאומית בעלת המקדם הספורטיבי מזה.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~666002863~~~26&SiteName=hayadan
