מסלול חייו המפתיע של לודוויג ויטגנשטיין – בן למשפחת ויטגנשטיין העשירה מווינה, תלמיד בגימנסיה בלינץ לצד היטלר, מהנדס שהושפע מפרגה, תלמידו וחברו של ברטראנד ראסל, קצין בחזיתות מלחמת העולם הראשונה ומחבר "המסכת הלוגית־פילוסופית", שהפך לאחד מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים
לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף והלוגיקן האוסטרי-בריטי ממוצא יהודי, נולד ב-26 באפריל 1889 בווינה. הוא היה בנו של איל הפלדה היהודי קרל ויטגנשטיין. הוריו הוטבלו לנצרות. הוא היה הצעיר מבין שמונת הילדים. בסוף המאה ה-19, משפחת ויטגנשטיין הייתה אחת המשפחות העשירות ביותר באוסטריה-הונגריה. אחוזת ויטגנשטיין הייתה אחד ממרכזי החיים התרבותיים בווינה: ביקרו בה המלחינים גוסטב מאהלר ויוהנס ברהמס והצייר גוסטב קלימט, שצייר ב-1905 דיוקן של מרגרט, אחותו של לודוויג. בבית היו שבעה פסנתרים גדולים וכל ילדי המשפחה ניגנו. לודוויג עצמו היה בעל שמיעה מוזיקלית מוחלטת ועמד להפוך למנצח.
בגיל ארבע עשרה עזב לודוויג את בית הוריו כדי ללמוד בגימנסיה הריאלית בלינץ, שם חברו לספסל הלימודים היה אדולף שיקלגרובר, לימים היטלר, שנולד שישה ימים לפני ויטגנשטיין. למרות שמשפחת ויטגנשטיין התנצרה, הם נחשבו ליהודים בכל השכונה. לכן, הופעתו של יהודי בכיתה עוררה את חוסר הרצון של חבריו לכיתה ואת שנאתו של היטלר. "ביהודי הזה לא בטחנו במיוחד, […] הטלנו ספק באמינותו", כתב היטלר ב"מיין קאמפף". ויטגנשטיין היה דובר אמת, מה שגרם לחבריו לספסל, ובמיוחד להיטלר, לכעוס עליו מאוד: "ילד שעוקב בחשאי אחר חבריו הוא בוגד, […] שזה לא שונה מבגידה במולדת. בשום אופן אי אפשר לראות בו אדם טוב והגון, […] הוא מלשין קטן שממנו יצמח רשע גדול. "העוינות המיוחדת של היטלר כלפי וויטגנשטיין מוסברת בקנאה גדולה: לודוויג בא ממשפחה מהעשירות ביותר באוסטריה-הונגריה, היה התלמיד המוכשר ביותר בכיתה, אדם רב-תחומי בעל דעות עצמאיות, שלא נכנע להמון ואף התייצב נגדו. כנראה שהיטלר קישר את כל התכונות הזרות האלה ליהדות. ויטגנשטיין אולי היה נקודת המוצא לאנטישמיות המפלצתית של הפיהרר הנאצי העתידי.
ויטגנשטיין למד בבית הספר הטכני הגבוה בברלין ובאוניברסיטת ויקטוריה במנצ'סטר, והפך למהנדס, אך בהשפעת גוטלוב פרגה, הלוגיקן, המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני, החל ויטגנשטיין להתרועע באוניברסיטת קיימברידג' עם הלוגיקן, הפילוסוף והמתמטיקאי הבריטי ברטראנד ראסל, זוכה פרס נובל לספרות לימים. עם הזמן, המורה והתלמיד הפכו לחברים. ראסל כתב על ויטגנשטיין: "הוא היה אולי הדוגמה המדהימה ביותר לאדם גאוני – יצירתי, ממוקד, נלהב, יסודי ודומיננטי. […]העניין שלו בפילוסופיה נלהב יותר משלי; בהשוואה למבול המחשבות שלו, המחשבות שלי הן כמו גושי שלג עלובים". כך כתב מחבר הספר "תולדות הפילוסופיה המערבית" שעבורו זכה ראסל בפרס נובל.
ב-1913 חזר לודוויג לאוסטריה. באותה שנה מת אביו, ובהיותו יורש, הפך ויטגנשטיין לאחד האנשים העשירים ביותר באירופה. הוא תרם סכומים גדולים בעילום שם לאדריכלים, אמנים וסופרים אוסטריים.
בשנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, למרות ששוחרר מסיבות בריאותיות מהשירות הצבאי, התנדב לודוויג לצבא הסדיר. במרץ 1916 הוא שובץ ליחידת לחימה בחזית הרוסית, שם השתתפה יחידתו בקרבות הקשים ביותר. במהלך המלחמה, ניהל ויטגנשטיין התכתבות עם ברטראנד ראסל. אז, כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי, הוא התכתב עם נתין של מדינה עוינת: פתרון בעיות לוגיות היה חשוב לו הרבה יותר מהפוליטיקה או הפטריוטיזם. במהלך שירותו הקרבי ובמחנה שבויים, כתב ויטגנשטיין כמעט את כל ה"מסכת לוגית-פילוסופית", שמאוחר יותר הפך לאחד מכתבי הפילוסופיה החשובים ביותר של המאה ה-20. לאחר שחזר לזמן קצר מהחזית בקיץ 1918, ניסה ויטגנשטיין לפרסם את "המסכת", אך ההוצאה לאור סירבה להדפיס את הספר. הוא חזר לחזית האיטלקית, שם נלקח בשבי בנובמבר 1918.
כשחזר לאוסטריה ב-1919, ויתר ויטגנשטיין על חלקו בירושה לטובת אחיו, שכן ראה בכסף מכשול לפעילות פילוסופית, בעקבות שפינוזה, שוויתר על הונו של אביו, אשר קיבל בירושה, לטובת אחיותיו. ויטגנשטיין פרסם את ה"מסכת לוגית-פילוסופית" בשנת 1921 בגרמנית ובשנת 1922 באנגלית. הופעת עבודה זו עשתה רושם רב על העולם הפילוסופי ועוררה דיונים רבים, שבהם לא השתתף המחבר עצמו שכן כנראה האמין שהציג את הפתרון לכל הבעיות הפילוסופיות. בהקדמתו ל"מסכת לוגיקה-פילוסופית" הוא כתב: "נכונותן של המחשבות המובאות כאן נראית לי בלתי ניתנת לערעור וסופית. לפיכך, אני סבור שהבעיות [הפילוסופיות] שהועלו נפתרו באופן סופי." ב"מסכת" טען ויטגנשטיין שהעולם מורכב מעובדות ולא מאובייקטים, והשפה קובעת את גבולות העולם: כדי להבין את העולם נכון, יש להבהיר את השפה בעזרת הלוגיקה. אחד מהעקרונות המרכזיים ב"מסכת" הוא: "על מה שאי אפשר לדבר, יש לשתוק". הוא טען שמנקודת מבט לוגית, האמירות "יש אלוהים" ו"אין אלוהים" חסרות משמעות באותה מידה. ויטגנשטיין הרגיש שאפילו ראסל לא הבין את "המסכת". ואז הוא עזב את מחקרו בפילוסופיה.
משנת 1920 עד 1926 עבד ויטגנשטיין כמורה בבית ספר יסודי כפרי, לאחר מכן כגנן במנזר, וכאדריכל: הוא קיבל הזמנה מאחותו לעצב ולבנות לה בית בווינה, והוכיח את עצמו כאדריכל מוכשר. בסוף שנות ה-20, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה ועבר לקיימברידג'. למרות תהילתו, ויטגנשטיין לא יכול היה ללמד באוניברסיטת קיימברידג", מכיוון שלא היה לו דוקטורט, וראסל הציע לו להגיש את "המסכת" כעבודת דוקטורט. העבודה נבחנה בשנת 1929 על ידי ראסל והפילוסוף ג'ורג' אדוארד מור. הגנת הדוקטורט הייתה יותר דומה לשיחה בין חברים ותיקים, שבסופה טפח ויטגנשטיין על כתפיהם של שני המומחים ואמר: "אל תדאגו, אני יודע שלעולם לא תבינו את זה." בדו"ח הבדיקה כתב מור, "אני מאמין שזו עבודה גאונית, אבל, גם אם אני טועה, עבודה זו גבוהה בהרבה מהסטנדרט הנדרש לתואר דוקטור." ויטגנשטיין מונה למרצה והפך לחבר בטריניטי קולג' של אוניברסיטת קיימברידג'. הוא חי בבריטניה משנת 1929, ומ-1939 עד 1947 עבד בקיימברידג' כפרופסור לפילוסופיה.
כאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933, הכריז ויטגנשטיין בגאווה על עצמו כיהודי.
בשנת 1935, לאחר לימוד ארוך של השפה הרוסית, הוא ביקר בברית המועצות, במטרה להישאר שם ולערוך מחקר, אך במהרה חזר לאנגליה. יהודייה סובייטית, סופיה ינובסקיה, דוקטור לפילוסופיה של המתמטיקה, סיפרה לוויטגנשטיין בצורה כה משכנעת על הגישה הדוגמטית לפילוסופיה בברית המועצות, שהוא שינה את דעתו לגבי מעברו למדינה זו. במהלך מלחמת העולם השנייה, הפסיק ויטגנשטיין את הוראתו באוניברסיטה כדי לעבוד כסדרן בבית חולים בלונדון. הוא נפטר בקיימברידג' ב-29 באפריל 1951.
עוד בנושא באתר הידען:
