סיקור מקיף

פילוסופים גדולים, ואחרים

הפילוסופים הגדוליםסוקרטס. דמוקריטוס. אפלטון. אריסטו. דקארט.
פסקל. שפינוזה. לוק. ברקלי. וולטר. יום. קאנט. הגל. שופנהאואר.
מרקס. ניטשה. ראסל. ויטגנשטיין. פופר. טיורינג

מאת חנוך בן-ימי

סלוואטור רוסה, "הפילוסוף", המאה ה-17

תירגמו מאנגלית: אמיר צוקרמן, דורי מנור, ראובן מירן, אורה
גרינגרד, עפר קובר, עודד שכטר, עדי מרקוזה-הס. עורך המהדורה
העברית: יהודה מלצר. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ספרי
עליית הגג, 38 שקלים כל ספרון

התקשיתי למצוא דרך מוצלחת לפתוח את הסקירה של עשרים הספרונים
שלפנינו: פסקה קצרה שתהיה מדויקת תיגע בעניין מרכזי המשותף
לכולם ותעורר בקוראים מספיק עניין כדי להמשיך בקריאה. אמנם יש
דברים רבים לכתוב על הסדרה, אך הניסיון למצות מהם איזה תרכיז
לפתיח התגלה כלמעלה מכוחותי. אי לכך בחרתי בסוקרטס – המוקדם
בפילוסופים שבהם עוסקת הסדרה – לפתוח באפולוגיה, שבה הנני
מכריז שאינני מתיימר לדעת את שאיני יודע. ומתוך תקווה כי
הקוראים יעשו עמי חסד גדול מזה שעשו שופטיו של הנ"ל עמו, אמשיך
היישר לגוף הסקירה.

הסדרה האנגלית המקורית כוללת 24 ספרונים, שמהם תורגמו לעברית
עשרים. הספרונים שלא תורגמו הם על אייר, קולינגווד, היידגר
ודרידה. סביר ששמות שני הראשונים לא מוכרים לרוב קוראי העברית,
ועל כן, לפי דברי עורך המהדורה העברית, לא תורגמו שני הספרים
עליהם. ואכן, ספק אם היו ראויים להיכלל בסדרה המקורית, אלמלא
היו בני ארצם של עורכיה. היידגר, לעומתם, הוא פילוסוף משפיע
וידוע, אך העורך בחל בתרגום ספר על הפילוסוף בעל הרקע הנאצי,
ואת החלטתו חיזקה העובדה שהספר, המתרגם את סגנונו הסתום של
היידגר לאנגלית סתומה לא פחות, היה כמעט בלתי-מובן בתרגום
התרגום לעברית. בעניין דרידה, הספר עליו עוסק בוויכוח בינו
לבין לוי-שטראוס, שאינו מרכזי למחשבת דרידה, והיה בלתי-מוכר
ואף חסר עניין לקורא העברית. על כן, נוסף על חשד בקיקיוניות של
ההוגה, הוחלט במערכת שלא לתרגמו.

גם ביחס למה שנותר בסדרה העברית, הכותרת בה"א הידיעה של הסדרה
אינה מוצדקת. לפי כל קנה מידה לא נכללו בה כל הפילוסופים
הגדולים, וחלק מהנעדרים חשובים מחלק מהנוכחים. מדוע נכלל פסקל
ולא אוגוסטינוס? או ראסל, אך לא פרגה? והיכן פלוטינוס,
אקווינס, הובס, רוסו ומיל? ואף אפשר שלייבניץ היה חוזר בו
מקביעתו שעולמנו הוא הטוב באלה האפשריים לו נוכח לדעת שגם
מקומו נפקד מן הסדרה שלפנינו. שיקול הדעת של עורכי הסדרה
האנגלית כלל אינו ברור מבחינה זו.

לא כל המופיעים בסדרה הם פילוסופים גדולים, ויש שאפילו כלל
אינם פילוסופים. ייתכן, אמנם, שיהיו כאלה, מרקסיסטים בעיקר,
שירימו גבה בשל הכללת פופר בסדרה, ואחרים, בעיקר פופריאנים,
יתפלאו על הכללתו של מרקס; אבל אלה הם ויכוחים בתוך המשפחה.
לעומת זאת, הכללתם של וולטר וטיורינג ודאי שאינה מוצדקת. ואין
בדברי אלה כדי להמעיט מגדולתם או מהשפעתם על החשיבה האנושית
ועל החיים האנושיים: דארווין ואיינשטיין השפיעו יותר מרוב
הנכללים בסדרה על החשיבה האנושית, אך הדבר אינו הופך אותם
לפילוסופים.

אפילו ג'ון גריי, מחבר הספר על וולטר, כותב כי "עיוניו
הפילוסופיים של וולטר לוקים בחוסר מקוריות" (14). ואמנם, הספר
הוא בעיקרו דיון ברעיונות תנועת הנאורות, במאה ה-18 ובכלל,
וניתן בו מקום מרכזי לוולטר. ההנחיות שנתנו עורכי הסדרה
למחברים היו להרבות בציטטות מן ההוגה שבו עוסק הספר, ורוב
המחברים אכן הקפידו לעשות זאת ובכך הוסיפו לספרים עניין
ואמינות. אך גריי כמעט שאינו מצטט את וולטר בספר, וכך אובדים
לקוראים הסרקזם והחריפות של האיש – והרי בהם עיקר כוחו ותהילתו
(העדר הציטוטים גם פוגע באמינות הטענות של גריי, ועל-סמך
היכרותי הקודמת עם נושאי הספר אני מתרשם שחלק מקביעותיו אינן
קבילות).

בנוגע לטיורינג גילו עורכי הסדרה עקביות מעניינת. מאחר שהספר
אינו עוסק בפילוסוף אלא במתמטיקאי, הם הפקידו גם את כתיבתו
בידי מתמטיקאי, אנדרו הודג'ס. בהתאם, הספר הוא אכן מדויק
מבחינה מתמטית ודל מבחינה פילוסופית. הוויכוחים הפילוסופיים
העיקריים של המחבר הם עם רוג'ר פנרוז, שמקומו לא יכירנו גם
בסדרת הפילוסופים הבינוניים, וכשהמחבר פונה להתדיין עם פילוסוף
של ממש, ג'ון סרל, הוא משבש את דבריו (71).
הספר, אף על פי שהוא מיטיב להציג את הישגיו המתמטיים של
טיורינג, אינו מתאים לסדרה זו.

מלבד הכללתם של לא-פילוסופים והשמטתם של פילוסופים חשובים
בסדרה על "הפילוסופים הגדולים" בה"א הידיעה, יש עוד צד מטעה
בסדרה. שמ, כמו העובדה שכל ספר נקרא בשם של הוגה, מעוררים
בקוראים את הציפייה שכל ספרון יציג, כעין מבוא, את הרעיונות
העיקריים ואת המאפיינים המרכזיים במחשבת ההוגה. ולא היא.
ספרוני הסדרה קטנים, ובכל ספרון עד 80 עמודי טקסט. בפורמט כזה
קשה מאוד, ובמקרים מסוימים אף בלתי אפשרי, להציג באופן מקיף
ולא שטחי את מכלול רעיונותיו של פילוסוף גדול. ואכן רק מעט
מהכותבים בחרו בדרך זו. אנתוני קווינטון כתב מבוא מצוין להגותו
של דייוויד יום, כנראה הטוב שקיים בעברית, ואנתוני גוטליב כתב
ספר מצוין העוסק בכלל הגותו של סוקרטס (את השורה מקלקל רק
סרקזם תמוה ביחס לאידיאליזם של אפלטון). אך, כאמור, לא זו היתה
דרכם של רוב המחברים.

ריי מונק, בספרו על ראסל, בחר להתמקד בפילוסופיית המתמטיקה שלו
– בחירה מוצדקת בהתחשב בכך שבתחום זה תרם ראסל את עיקר תרומתו.
ג'ון קוטינגהאם, בספרו על דקארט, מתמקד בפילוסופיית הנפש של
דקארט. זו בחירה לגיטימית, כמובן, בהתחשב בהשפעתו הגדולה
והנמשכת של דקארט על מחשבתנו בנושא זה. אך כאן היה ראוי להבהיר
לקוראים שהם לא ימצאו בספרון התייחסויות לנושאים מרכזיים
אחרים, כמו, למשל, ההוכחות של דקארט לקיומו של האל. הרמז היחיד
לכך מחוץ לגוף הטקסט הוא בתת-כותרת שבפנים הספר, "הפילוסופיה
של הנפש". תת-כותרת זו, שבעצמה אינה מפורשת מספיק, אינה מופיעה
על כריכת הספר או בעמוד הפותח. שם מופיעים דווקא תמונתו של
דקארט ותחתיה הכותרת "דקארט", ואלה יוצרים ציפייה לסקירה כללית
ומקיפה. גב הספרון אינו מבהיר הרבה יותר את כיוונו של הספר.
סביר שרוב הקוראים יבינו להוותם על מה נכתב הספר רק לאחר
שיתחילו לקרוא בו.

הוא הדין גם בספרים אחרים. ספרו של מייקל איירס עוסק בתורת
האידיאות של לוק; ספרו – המוצלח – של ראלף ווקר עוסק
בפילוסופיית המוסר של קאנט, וספרו – הטוב גם הוא – של פיטר
האקר עוסק בעיקר בפילוסופיית הפסיכולוגיה של ויטגנשטיין. כמו
בספר על דקארט, אלה הן בחירות לגיטימיות, אך ראוי היה להבהיר
לקוראים בצורה בולטת יותר שאלה הבחירות שנעשו.
המצב בעייתי ביותר בספרו של פרדריק רפאל, העוסק בפילוסופיה
החברתית של פופר. פופר מעורר עניין בעיקר בפילוסופיית המדע
שלו. מחשבתו החברתית וההיסטורית היא בעלת ערך פחות, וכפי שאומר
המחבר עצמו, הרבה מן העניין שהיא עוררה נבע מהמוניטין של פופר
כפילוסוף של המדע. הקדשת ספר בסדרה לחלק זה בהגותו של פופר היא
לפיכך מוטעית. ואכן, מי שהיכרותו עם פופר תסתמך על הספרון הזה
לא יבין מדוע פופר נכלל בסדרת הפילוסופים הגדולים, מה עוד
שרפאל מנסה לטעון בחלקים רבים בספר שמחשבתו של פופר אינה גרועה
כפי שהיא נדמית.

ולסיום, הספר של קנת מק'ליש על אריסטו עוסק ב"פואטיקה" שלו.
ה"פואטיקה" היא כמובן חיבור חשוב, אבל הבחירה בה כמייצגת את
הפילוסופיה של אריסטו תמוהה.

העובדה שנושאי הספרים אינם מוצגים באופן ברור היא בעייתית מעוד
בחינה. קוראים שיחפשו ספר על פילוסופיית המוסר של קאנט, למשל,
או על ה"פואטיקה" של אריסטו, לא יידעו שבסדרה יש ספרים העוסקים
בכך. וכך, מי שהספר מתאים לו לא יגיע אליו, ומי שיקרא את הספר
לא ימצא בו את מה שחיפש.

רמת ספרי הסדרה, שמתוכם קראתי ,16 אינה אחידה. כמובן, מכל אחד
מהספרים ניתן ללמוד משהו, במיוחד מכיוון שכל ספר נכתב בידי אדם
שעסק רבות בהוגה האמור. הטובים שבהם מציגים בבהירות ובעומק
שמאפשר היקף הספר את הנושא שבו הוא עוסק. הספר על קאנט, למשל,
הוא המבוא הטוב ביותר שקיים בעברית לפילוסופיית המוסר של קאנט
בספרו "הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות" (אם כי הוא אולי
אפולוגטי מדי), והספר על ויטגנשטיין הוא מבוא מצוין
לפילוסופיית הפסיכולוגיה שלו. גם ספרו של ברנרד ויליאמס מציג
בבהירות את רעיונותיו של אפלטון, בעיקר בדיאלוגים האמצעיים, אם
כי אופי הדיאלוגים של אפלטון אובד בו, ולקורא הספר נדמה
שאפלטון מרצה בכתביו בשיטתיות את הדוקטרינות שלו.

הספר של רונלד היימן על ניטשה, לעומת זאת, נקרא לעתים כמו
חיבור בפסיכולוגיה פיסיולוגית; אנו לומדים, למשל, כיצד תרמו
בעיות הראייה והעיכול של ניטשה לסגנונו ולרעיונותיו (20),
ובמקומות אחרים אנו לומדים כיצד דעותיו היו פרי תסכול מכך שחלק
מהנשים העזו שלא להתאהב בו אף על פי שהוא התאהב בהן (47-34).
אין שום ניסיון להעריך באופן ביקורתי את דעותיו של ניטשה,
אפילו כשהוא כותב בהערצה על "החיה הבלונדינית" ודברים דומים
(56).

כאנטי-תזה לספר על ניטשה ניתן להציב את הספרים על סוקרטס ומרקס
(האחרון מאת טרי אינגלטון). בשניהם ניכרת אהבתם והערכתם של
המחברים לפילוסופים, אף על פי שהם אינם חוסכים מהפילוסופים את
שבט ביקורתם.

ספרו של פול קרטלדג' על דמוקריטוס חוטא לעתים בספקולציות
פורחות באוויר. למשל, ההיסק של המחבר מדברי דמוקריטוס – "מוטב
לי לגלות סיבה אחת מלהיות מלך פרס" – כי דמוקריטוס מן הסתם
ביקר בפרס (18), הוא מגוחך, ואם כי הוא מודה שייחוס הפרגמנטים
העוסקים במוסר לדמוקריטוס הוא "עניין מובהק של אמונה" (21),
הוא מרחיב ללא הסתייגות על האתיקה שלו (55 ואילך).

בספרון על ברקלי בחר דייוויד ברמן לעסוק במתודה הפילוסופית
שלו. בחירה זו בעייתית משתי סיבות: ראשית, ספק אם יש לברקלי
מתודה אמפירית אחידה וייחודית כפי שטוען ברמן. שנית, הסדרה
מיועדת לקוראים נטולי היכרות מוקדמת עם הפילוסופים, ולמרות זאת
מתייחס הספר לאידיאליזם של ברקלי כדבר ידוע לכל, והמחבר אינו
מציג או מסביר את דעותיו של הפילוסוף.
התרגומים שקראתי (של שישה מתוך שבעת המתרגמים) היו כולם
קולחים, נראו נאמנים למקור וכמעט שלא מצאתי בהם שגיאות. העובדה
שלרוב המתרגמים רקע פילוסופי בנושאים שתירגמו בוודאי עזרה. יש
לי רק הערה כללית אחת בנוגע לתרגום. למונח האנגלי ""mind אין,
כידוע, מקבילה בעברית, ותרגומו משתנה לפי ההקשר והצירופים שבהם
הוא מופיע: נפש, רוח, שכל ועוד. התרגום האחד שאינו קביל,
בייחוד בהקשר פילוסופי – ואשר הופיע כאן לעתים קרובות – הוא
"מוח". ראשית, "מוח" באנגלית הוא ""brain ולא." "mind שנית,
התרגום של ""mind ל"מוח" מניח טענת זהות פסיכו-פיסית בין הנפש
או השכל לחומר. לפיכך, תרגום כזה מחייב פילוסופים לעמדה שאינה
מקובלת על רבים מהם.

המערכת הוסיפה לספרונים הערות, שאכן מבהירות לא מעט נושאים. עם
זאת, לא ברור לי על פי אילו קריטריונים נוספו ההערות: מדוע,
למשל, בספר על וולטר מובהר בהערה מי היה אוגוסט קונט, אך לא מי
היה קונדורסה (33)? הרי האחרון אינו מוכר לקוראים יותר
מהראשון, וחשיבותו לנדון בספר אף גדולה משל קונט. כן מצויות
בספרונים שפע של הפניות לספרים אחרים בסדרה, ואלה נעשות גם
במידה שהספר שאליו מפנים אינו עוסק בעניין הרלוונטי לטקסט, וגם
כשקיימים בעברית ספרים אחרים שמתאימים יותר לנדון. פרסומת
עצמית זו נראית לי מוגזמת.

לכל הספרים ביבליוגרפיה אנגלית במקור, וכן ביבליוגרפיה עברית,
הכוללת את כל התרגומים שבדפוס, תרגומים ישנים מכתבי הפילוסוף,
ורשימה ממצה (לרוב) ויסודית של ספרי עזר על אותו פילוסוף
והנושאים שנדונו בספר. כן כולל הספרון רשימת אתרי אינטרנט
העוסקים בפילוסוף ומביאים מכתביו, ורשימת של אתרי אינטרנט
כלליים העוסקים בפילוסופיה. ביבליוגרפיה זו היא כלי עזר מצוין
להמשך ההיכרות עם נושאי הספר ועם הפילוסופיה בכלל.

ד"ר חנוך בן-ימי הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן