סיקור מקיף

מדוע בכלל יש משהו? שאלת היסוד של המטאפיזיקה: חלק ראשון: "השאלה האפלה ביותר בכל הפילוסופיה כולה"

השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" היא אולי השאלה המטאפיזית הקשה והמתסכלת מכולן. בין אם היקום נוצר יש מאין ובין אם הוא נצחי, עובדת קיומו היא חידה שהמדע ניצב מולה משתאה וחסר אונים

תמונת קרינת הרקע של היקום כפי שקובצה על ידי WMAP
תמונת קרינת הרקע של היקום כפי שקובצה על ידי WMAP

מאת: מריוס כהן

ניסוח הבעיה

אחת השאלות המרכזיות במטאפיזיקה, שאותה ניסח לראשונה גוטפריד וילהלם לייבניץ (Leibniz), פילוסוף בן המאות ה-17 וה-18, היא השאלה: "מדוע בכלל יש משהו?" במאמרו "עקרונות הטבע והחסד המיוסדים בתבונה", שיצא לאור בשנת 1714, כתב לייבניץ:

"כשאנו נשענים על העיקרון הגדול שממעיטים ברגיל להשתמש בו, עיקרון המלמדנו ששום דבר אינו נעשה בלא טעם מספיק… משנקבע עיקרון זה, השאלה הראשונה שרשאים אנו לשאול תהא זו: מדוע יש דבר-מה ולא לא-כלום? שהרי הלא-כלום פשוט וקל מדבר-מה. ולא עוד, אלא שאם מניחים שהדברים צריך להם שיתקיימו, צריך שיהא אפשר לתת טעם, מדוע צריכים הם להימצא כך ולא אחרת."1

כפי שהיטיב לייבניץ להבין, השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" קשורה הדוקות לשאלה "מדוע משהו זה הוא כך ולא אחרת?" אולם נניח בינתיים לשאלה הנלווית, ונחזור אליה בהמשך.

בספרו "מבוא למטאפיזיקה", שיצא לאור בשנת 1953, הציג גם מרטין היידגר (Heidegger), פילוסוף בן המאה ה-20, את השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" וקרא לה שאלת היסוד של המטאפיזיקה. בין השאר כתב היידגר, ש"הן האדם היחיד והן העמים מרבים לשאול במהלכם ההיסטורי בזמן. הם מחפשים וחוקרים ובודקים דברים רבים לפני שהם נתקלים בשאלה: 'מדוע יש בכלל דבר-מה ולא לא-כלום?' כל אחד מאתנו נפגע פעם, ואולי אפילו מפעם לפעם, מעוצמתה הנסתרת של שאלה זו"2

היידגר, שלא ניסה לענות בעצמו על השאלה, ראה בה את השאלה המקיפה, העמוקה והמקורית ביותר. בעיני פילוסופים רבים שאלה זו אכן נחשבת לשאלה המטאפיזית הקשה והמתסכלת מכולן, עד שוויליאם ג'יימס (James), פסיכולוג ופילוסוף בן המאות ה-19 וה-20, אף קרא לה "השאלה האפלה ביותר בכל הפילוסופיה כולה".

ארתור ויתרול (Witherall), פילוסוף בן זמננו, מאמין שייחודה של הבעיה הוא בכך שאין אנו מצליחים לראות את מרחב ההסבר של תשובה אפשרית. כל ההסברים הרגילים כושלים, טוען ויתרול, ואנו מעומתים עם משהו עצום, משהו מעבר ליכולת ההבנה של השכל הישר. כך סבור גם רוברט נוזיק (Nozick), אף הוא פילוסוף בן זמננו, שטוען ששאלת היסוד מסמנת את גבול יכולת ההבנה שלנו, וזאת משום שאין במרחב האפשרויות של השרשרת הסיבתית המובילה לאירועים העכשוויים אף תשובה מתקבלת על הדעת. ואלו הן האפשרויות שנוזיק מציע:

  1. היקום נוצר ודבר מה היווה את הסיבה להיווצרותו. מתוקף הדרישה שהסיבה תקדם לתוצאה, דבר זה קדם בהכרח להיווצרות היקום, אך על-פי הגדרה היקום כולל הכל, ומתקבלת סתירה. גם אם נבחר לראות בגורם להיווצרות היקום דבר מה מחוץ ליקום עצמו, ולו משיקולים תיאורטיים, עדיין נרצה להחיל גם עליו את שאלת היסוד של המטאפיזיקה, מה שיחזיר אותנו לנקודת המוצא. כל דבר שכלול בהסבר סיבתי אפשרי לשאלה "מדוע בכלל יש משהו", גם הוא בעצמו "משהו", ולכן הסבר כזה אינו יכול להיות שלם.
  2. היקום נוצר ללא סיבה. השרשרת הסיבתית היא סופית, ובבסיסה עובדות סתמיות (כלומר, כאלו שאין להן הסבר). אף כי יש המצדיקים עמדה זו על בסיס פסילת החלופות האחרות, אין זו תשובה מספקת, לא מנקודת מבט מדעית ולא מנקודת מבט פילוסופית. מאחר שגם היווצרותו הסתמית (כלומר, ללא סיבה) של גרגר חול אחד אינה מתקבלת על הדעת, הרי שהטענה בדבר היווצרותו הסתמית של היקום כולו דורשת טיעונים כבדי משקל, ואין לנו כאלו.
  3. היקום לא נוצר. הוא קיים מאז ומתמיד, והשרשרת הסיבתית היא אינסופית. במקרה זה, גם אם אפשר למצוא הסבר סיבתי לכל אירוע, קיומו של המרחב-זמן כולו על תכולתו נשאר בלתי מוסבר, מה ששוב צורם מול האפשרות הפשוטה יותר (כפי שסבר גם לייבניץ), שהיקום לא היה קיים כלל.

אם כן, הן תיאורו של היידגר את השאלה כבעלת עוצמה נסתרת והן הכינוי שהדביק לה ויליאם ג'יימס נובעים מהיותה מעוררת פליאה, יראה ותסכול אולי יותר מכל שאלה פילוסופית אחרת: עובדת קיומו של היקום, על המרחב והזמן שמכוננים אותו, ועל החומר והאנרגיה שממלאים אותו, היא פרדוקסלית, שכן אין הדעת סובלת לא את האפשרות שהיקום נוצר לפתע פתאום מלא-כלום, שהרי הלא-כלום אינו יכול לספק סיבה ראשונית שתחולל בריאה, ולא את האפשרות החלופית, שהיקום היה קיים מאז ומתמיד (כפי שסברו, למשל, אריסטו וניוטון) ללא שום סיבה טרנסצנדנטית לקיומו, שכן גם אם אפשר להסביר כל אירוע על בסיס אירועים קודמים, עדיין אין לנו הסבר לקיומה של שרשרת האירועים כמכלול, ולקיומו של המרחב-זמן כולו על תכולתו.

אפילו מדע הפיזיקה, שאמור להיות הסמכות העליונה בכל הנוגע ליקום בכללותו, לא רק שאינו מסוגל לענות על השאלה, אלא אף אין ביכולתו להציע מסגרת מתאימה לתשובה אפשרית. במאה השנים האחרונות נחלה הפיזיקה המודרנית (ובכלל זה הקוסמולוגיה המודרנית) הצלחה עצומה כשגילתה רבים ממסתרי היקום, אשר נעלמו מעינינו לאורך אלפי שנות התרבות האנושית; אולם בעומדה מול שאלה בסיסית ומטרידה זו: "כיצד זה שבכלל קיים יקום?" היא נשארת חסרת אונים. הפיזיקאי הנודע סטיבן הוקינג (Hawking) תהה על עובדת קיומו של העולם בכותבו: "מהו המפיח רוח חיים במשוואות, שיוצר יקום שמתנהג לפיהן? … מדוע טורח היקום להתקיים?"3

 

שאלה ללא תשובה? העמדה הפסימית

לעומת הניסיונות השונים לענות על שאלת היסוד, שבהם נעסוק בהמשך, קיימת הגישה הפסימית אשר מותחת ביקורת עקרונית על ניסיונות אלו, וטוענת ששאלת היסוד של המטאפיזיקה היא שאלה שאי אפשר לענות עליה. להלן נבחן כמה עמדות כאלה, וננסה לראות מדוע בכל זאת גם בהקשר זה יש מקום למעט אופטימיות.

אף שאיש אינו מטיל ספק בהיותה של השאלה מובנת, יש הטוענים שהיא חסרת משמעות מבחינה זו שיש בה כשל, ועל-כן אין היא לגיטימית: אלפרד ג'. אייר (Ayer), פילוסוף בן המאה ה-20 ומייצג מובהק של הפוזיטיביזם הלוגי (זרם אשר דגל בעקרון האימות, שלפיו טענות, שאינן ניתנות לאימות אמפירי באופן עקרוני, הן חסרות משמעות), טען שקריטריון האימות להיותן של טענות בעלות משמעות חל גם על שאלות: אנו צריכים לדעת אילו תצפיות יובילו לתשובה אפשרית, ואם אנו לא מצליחים למצוא תצפיות כאלו סימן שאין מדובר בשאלה בעלת משמעות, גם אם בשל ניסוחה הדקדוקי היא מתיימרת להיות כזו. מאחר שלא ניתן להעלות על הדעת תצפיות כלשהן אשר עשויות להוביל אותנו לתשובה לשאלת היסוד של המטאפיזיקה, הרי שעל-פי עמדה זו השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" היא חסרת משמעות.

ואולם, נקודת החולשה העיקרית של עקרון האימות היא שהוא עצמו אינו עומד בקריטריון המחמיר שהוא מציב, ועל-כן הוא קובע גם לגבי עצמו שהוא חסר משמעות. כמו כן על-פי עיקרון זה הרבה שאלות "מדוע" אמורות להיות חסרות משמעות, כמו למשל השאלה: "מדוע גופים נופלים". אין תצפיות שיכולות לענות על ה"מדוע". אולם אין מניעה שבמסגרת של תיאוריה, שאפשר להפריכה או לאששה עקרונית באמצעות תצפיות, תינתן תשובה גם לשאלות "מדוע". אפילו שאלות יומיומיות פשוטות כמו "מדוע את מחייכת?" אינן עומדות בקריטריון האימות הנוקשה, אך בוודאי שלא נרצה לטעון שאין להן משמעות. לכן אין בקריטריון האימות כדי לקבוע ששאלת היסוד של המטאפיזיקה היא חסרת משמעות. גם אם היום אנו מגששים בערפל בכל מה שנוגע לתשובה אפשרית לשאלה, אין זה בלתי אפשרי שבעתיד תימצא איזושהי תיאוריה מדעית, שיהיה אפשר לאשש אותה אמפירית, ואשר במסגרתה תינתן תשובה גם לשאלה קשה זו.

עמדה פסימית נוספת הגורסת ששאלת היסוד של המטאפיזיקה היא חסרת משמעות מיוצגת על-ידי פול אדוארדס (Edwards), פילוסוף בן זמננו, שגורס שהדקדוק הלוגי של המלה "מדוע" מופר בשאלה זו, והופך אותה לחסרת משמעות. השאלה "מדוע דבר מה" מניחה את קיומם של תנאים אשר אינם כלולים באותו דבר מה שלגביו אנו שואלים, ואשר עשויים לשמש בסיס להסבר הולם בעבורו. בפרט כאשר אנחנו מחפשים הסבר סיבתי, הרי שהשאלה מניחה תנאים הקודמים בזמן לאותו דבר מה, ואשר בעזרתם ניתן להסביר אותו (אם אנו שואלים, למשל, מדוע עץ מסוים נפל, אנו מניחים שהיו תנאים שקדמו לנפילת העץ, ואשר אליהם אנו פונים כדי לספק את ההסבר המבוקש, כמו: משב רוח חזק, ריקבון השורשים, התפוררות האדמה). בהיעדר תנאים כאלו, טוען אדוארדס, השאלה "מדוע" מאבדת את משמעותה הרגילה ואינה משאירה מרחב לוגי לתשובה אפשרית. כאשר מדובר בשאלה "מדוע בכלל יש משהו?" הרי שבגלל היקף השאלה לא ייתכנו בעיקרון תנאים שאינם כלולים באותו "משהו", ובפרט תנאים הקודמים לו, שכן תנאים אלו הם בעצמם משהו, ועל כן בהכרח כלולים בדבר שלגביו אנו שואלים.

עמדתו של אדוארדס אכן קבילה אם בשאלה "מדוע בכלל יש משהו?" מכוונים להסבר סיבתי (כמצופה משאלה על אודות קיום פיזי). במקרה זה את הדרישה לתנאים הקודמים בזמן אכן אי אפשר למלא, בין אם העולם נוצר יש מאין ובין אם היה קיים מאז ומתמיד. לעומת זאת אם אנו מכוונים להסבר שאינו סיבתי, כמו הסבר לוגי או הסבר מתמטי, אין משמעות לדרישה לתנאים הקודמים בזמן. כך, למשל, ההסבר לכך שסכום הזוויות במשולש הוא °180 אינו משתמש בממד הזמן, וכל התנאים שההסבר מתייחס אליהם, כמו אקסיומות הגאומטריה האוקלידית וכללי ההיסק הלוגיים, אינם קודמים בזמן לעובדת היות סכום הזוויות במשולש °180. למעשה, הזמן כלל אינו שחקן במשחק ההוכחה הגאומטרית. מאחר שההצדקה היחידה לדרישת תנאים קודמים בזמן היא הציפייה להסבר סיבתי, הרי שהסבר שאינו סיבתי לשאלת היסוד של המטאפיזיקה כן עומד בביקורת זו. אולם האפשרות שהתשובה לשאלה "מדוע בכלל יש משהו?" תהיה על בסיס של הסבר לא סיבתי מעלה את השאלה האם מסגרת נטורליסטית, כלומר כזו שתואמת את תובנות המדע המודרני, יכולה בכלל לספק הסבר לא סיבתי לעובדה פיזיקלית (העובדה שיש משהו). התשובה לכך חיובית: המדע המודרני משתמש גם בהסברים לא סיבתיים, כמו, למשל, הסברים רדוקטיביים (תופעת החום מוסברת באמצעות תנועת מולקולות) או הסתברותיים (בתורת הקוונטים, למשל). נראה זאת בהמשך.

עמדה פסימית אשר משלבת את ביקורתו של אדוארדס במסגרת של תיאוריה פיזיקלית, מביא אדולף גרונבאום (Grünbaum), פילוסוף של המדע בן זמננו. גרונבאום סבור, שתחת הנחת היסוד שלידתו של היקום (אם היתה כזו) היתה גם לידתו של המרחב-זמן, יהיה זה חסר משמעות לשאול לגבי סיבות הקודמות בזמן לאירוע, שכן האירוע עצמו מהווה את תחילת הזמן. גרונבאום טוען, שכששואלים את השאלה מדמיינים יקום ריק שמופיעים בו לפתע חומר ואנרגיה, אך זוהי תפישה מוטעית. אין משמעות לביטוי "לפני היות היקום". גם הטענה שהיווצרות היקום היא הפרה חמורה של חוק שימור החומר והאנרגיה, משום שכמות האנרגיה ברגע היווצרות היקום שונה מזו שקדמה לרגע זה, היא חסרת משמעות, משום שאין דבר כזה "לפני היווצרות היקום". כל תיאור במונחים של זמן לוקה בהקשר הזה, אומר גרונבאום, כמו למשל תיאורו של הפיזיקאי אוריאר (Orear) את הבריאה כ"פתאומית", שכן "פתאום" הוא מושג מבוסס זמן. על-פי גרונבאום, גם אם היתה ליקום נקודת התחלה, אזי היקום כולו, על החומר והאנרגיה שבו, כמו גם המרחב-זמן עצמו, היה קיים מאז ומתמיד − באשר הביטוי "מאז ומתמיד" מתייחס לכל רגע ורגע בזמן החל מרגע הבריאה. בעמדה דומה לזו של גרונבאום מחזיק גם הפיזיקאי הנודע סטיבן ויינברג (Weinberg), שאומר שמעצם העובדה שבתנאים רגילים לכל רגע נתון יש רגע שקדם לו, אי אפשר להסיק שבתנאים חריגים כמו אלו ששררו במפץ הגדול לא היה רגע חריג כזה, שלא קדם לו אף רגע אחר. הדבר דומה, אומר ויינברג, להנחה המבוססת על התנסויותינו היומיומיות שתמיד יכול להיות עוד יותר קר, או שתמיד אפשר להתקדם עוד יותר צפונה. ואולם בתנאים חריגים, כמו בטמפרטורת האפס המוחלט או בקוטב הצפוני, אפשרויות אלו אינן נתונות לנו; לא הביטוי "קר מהאפס המוחלט" ולא הביטוי "צפונית לקוטב הצפוני" הם ביטויים קוהרנטיים. אפשרי, אם כן, שבהשוואה גם הביטוי "לפני המפץ הגדול" איננו קוהרנטי, וזאת בניגוד להתנסותנו היומיומית ולאינטואיציות שלנו, שתמיד יש משמעות לשימוש במילה "לפני" בהקשר של כל רגע  ורגע בזמן.

אולם עמדה כזו אינה מספקת, כי גם אם לכל אירוע בזמן יש הסבר המבוסס על אירועים קודמים (תחת ההנחה של גרונבאום שתחילתו של היקום אינה יכולה להיחשב לאירוע בזמן), עדיין אין לנו הסבר לקיומה של שרשרת האירועים כמכלול, ולקיומו של המרחב-זמן כולו על תכולתו. גרונבאום טוען שהיקום קיים כחוק טבע, ועל-כן אין צורך להסביר את קיומו ממש כשם שאין צורך להסביר את חוק ההתמדה. אולם השוואה זו לוקה בחסר, משום שגוף שממשיך בתנועתו שוות-המהירות אינו עובר שינויים מהותיים (כפי שעולה מתורת היחסות קואורדינטות מקום וזמן אינן גדלים מהותיים. כשם שאפשר למפות את כדור-הארץ באמצעות מערכות שונות של קואורדינטות מבלי שהמערכת שנבחרה תהיה חלק ממבנה פני השטח באתר מסוים, כך גם קואורדינטות המרחב והזמן של אירוע, כפי שהן נקבעות במערכת של צופה מסוים, אינן חלק מתיאור המציאות). כלומר, השינוי היחיד, שגוף המתמיד בתנועתו שוות-המהירות עובר, אינו שינוי מהותי ועל כן אין חוק ההתמדה דורש הסבר. לעומת זאת, קיומו של יקום שונה מהותית מאי-קיומו, כך שגם אם קיום זה הוא אכן תוצאה של חוק פיזיקלי כלשהו, עדיין יש בהקשר זה משמעות לשאלה "מדוע".

לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein), פילוסוף רב השפעה בן המאה ה-20, סבר שכמו שאר השאלות המטאפיזיות השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" נפרדת מתחום השיח העובדתי משום שהשיח העובדתי עוסק בעובדות בעולם, ואינו מסוגל לבטא באופן משמעותי את מה שמחוצה לו. מאחר שעובדת קיומו של העולם אינה עובדה בעולם עצמו, כל התייחסות אליה, בין אם כשאלה ובין אם כתשובה, חסרת משמעות. אולם עובדה היא שיש משהו, בין אם לתפישתו של ויטגנשטיין עובדה זו היא בעולם או לא, ונראה ששאלת "מדוע" לגבי כל עובדה היא בעלת משמעות, בין אם התשובה לַשאלה זמינה לנו אם לאו. בפילוסופיה המאוחרת יותר שלו נקט ויטגנשטיין נימוק שונה: אנחנו משתאים מעובדה מסוימת רק כאשר אנחנו יכולים לדמיין את שלילתה; להשתאות מקיום העולם זה דבר חסר משמעות כי איננו יכולים לדמיין את אי-קיומו. אך טיעון זה אינו סביר שהרי כל העיסוק בשאלה, מלייבניץ ועד ימינו, נובע מהעובדה שלא רק שאנו מסוגלים לדמיין לא-כלום (אולי לא כתמונה, אבל באופן מושגי בוודאי שכן), אלא שאנו אף תופשים אותו אינטואיטיבית כפשוט יותר מקיומו של דבר-מה.

הניסיון להטיל ספק בהיותה של שאלת היסוד בעלת משמעות אינו צולח, אם כן. נראה שתנאי מספיק והכרחי להיותה של שאלת "מדוע" משמעותית הוא עצם היותה נשאלת על איזושהי עובדה. לשאלות כמו "מדוע יורד גשם?" או "מדוע לא החזרת את הספר לספרייה?" יש משמעות אם אכן יורד גשם ואם באמת לא החזרת את הספר לספרייה; אחרת, כלומר אם לא יורד גשם או אם אכן החזרת את הספר לספרייה, הן חסרות משמעות (במקרה כזה זהו כשל מסוג שאלה טעונה או שאלה מורכבת). מכאן שאם דבר-מה קיים, אזי השאלה מדוע הוא קיים לגיטימית, ואנו מצפים לתשובה הולמת במסגרת תיאורטית כלשהי: התשובה לשאלה "מדוע יש חרגולים?" צריכה בעיקרון להינתן במסגרת של תיאוריה ביולוגית-אבולוציונית, התשובה לשאלה "מדוע יש כוכבים?" צריכה להינתן במסגרת קוסמולוגית-אסטרופיזית והתשובה לשאלה "מדוע יש אינפלציה?" תינתן במסגרת של תיאוריה כלכלית. רק שאלות מהסוג "מדוע יש דגים על הירח?" או "מדוע יש אינפלציה?" כאשר אין אינפלציה הן חסרות משמעות (במובן זה שיש בהן כשל). אין ספק ששאלה כמו שאלת היסוד של המטאפיזיקה, שלגביה לא ברור מהי המסגרת התיאורטית המתאימה להשיב עליה, היא שאלה בעייתית, אולם אין זה הופך אותה לחסרת משמעות. עובדה היא שיש משהו, ועל-כן גם לשאלה "מדוע יש משהו?" יש משמעות. נראה שזה גם האופן שבו לייבניץ תופש את עקרון הטעם המספיק:

"… וזה של הטעם המספיק, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם."4

הוגים אחדים סבורים, שאף שלשאלת היסוד של המטאפיזיקה עצמה יש משמעות, אי אפשר לענות עליה מאחר שאין הסבר לקיומו של היקום. ברטרנד ראסל (Russell), פילוסוף בן המאות ה-19 וה-20, טען שהיקום אינו זקוק להסבר, ושהוא פשוט קיים. לטענתו איננו יכולים להחיל את מושג הסיבתיות, אשר לקוח מהתנסותנו היומיומית, על היקום כולו, מושג אשר אינו נתון להתנסותנו. ניסיון כזה של החלת מושג הסיבתיות מבוסס לטענתו על כשל של הרכבה, שבו מסיקים באופן שגוי מתכונות החלקים לתכונות השלם: חפץ שמורכב מחלקים קלים בלבד אינו בהכרח קל בעצמו. או דוגמה שראסל עצמו נתן: מכך שלכל אדם יש אֵם לא ניתן להסיק שלגזע האנושי כולו יש אם. טענה ברוח זו מושמעת לפעמים גם על הרקע של תורת הקוונטים, אשר לפיה אירועים ברמה התת-אטומית מתרחשים באופן א-סיבתי, מה שמוכיח שעקרון הסיבתיות אינו אוניברסלי, ושעל כן אין הכרח להחיל אותו גם על רגע הבריאה. הבעיה עם טיעון זה היא, שאף שהקשר ברמה המיקרוסקופית בין הסיבה לתוצאה רופף יותר מאשר ברמה המאקרוסקופית, הרי שגם אירועים קוונטיים מתרחשים על רקע של מצבים פיזיקליים נתונים, אשר הכרחיים (גם אם לא מספיקים) להתרחשותם. אבל אי אפשר להניח מצב פיזיקלי כלשהו כבסיס למתן תשובה לשאלה "מדוע בכלל יש משהו?" שהרי מצב פיזיקלי מותנה בקיומו של דבר מה (לַלא כלום אין מצבים).

קוונטין סמית (Smith), פילוסוף בן זמננו, טוען שהרעיון של גורם סיבתי להיווצרות היקום איננו קוהרנטי, שכן כל גורם סיבתי בעצמו מותנה בקיומו של משהו. כאן משתמש סמית בטיעון של אדוארדס, אך מגיע למסקנה שונה: לשאלה יש משמעות, אבל אין לה תשובה. לדבריו, היקום הוא יש ייחודי קונטינגנטי (כלומר מקרי, לא הכרחי), שאין לו סיבה או הסבר רציונלי אחר כלשהו. גם הפילוסוף בן זמננו דרק פרפיט (Parfit) סבור שלהֱיות העולם לא ייתכן הסבר סיבתי. לדעתו אף חוק טבע אינו יכול להסביר את עובדת קיומם של חוקי הטבע, וכמו סמית הוא מוכן לקבל את האפשרות שלקיומו של היקום כלל אין הסבר רציונלי. אין זה מן הנמנע, הוא טוען, שבבסיס הקיום יש עובדות סתמיות, כלומר, עובדות שאין להן הסבר. פרפיט טוען, שמתוך מרחב לוגי של אפשרויות (כמו האפשרות לקיומו של עולם מול האפשרות לאי-קיומו) יש הכרח לוגי שאחת מהאפשרויות תתקיים, אבל ייתכן שלא קיים מנגנון בחירה בין האפשרויות השונות, והעובדה שמתקיימת דווקא אפשרות מסוימת אחת מתוך מרחב האפשרויות היא עובדה סתמית. עמדה זו לא נראית משכנעת, משום שגם אם יש הכרח לוגי, למשל, שבכל רגע ורגע ישרור מזג-אוויר אחד מסוים מתוך המרחב הלוגי של מזגי-האוויר האפשריים עדיין יש הסבר, בכל רגע כזה, מדוע דווקא מזג-האוויר המסוים הזה שורר ולא אחר (גם אם ההסבר הזה אינו תמיד זמין לנו).

המושג "עובדות סתמיות" כה חריג בתפישה הרציונלית שלנו את העולם, שנראה שאין הצדקה להשתמש בו כדי לענות על שאלה כלשהי, ובכלל זה על שאלת היסוד של המטאפיזיקה, גם אם הקושי לענות עליה מחייב מן הסתם לחפש פתרונות לא שגרתיים. הטענה שקיומו של יקום עצום מידות ושוקק התרחשויות אינו זקוק להסבר היא טענה חריגה ביותר על רקע תובנות המדע המודרני. אנו מצפים שלקיומו של כל אובייקט פיזי, בין אם מדובר בפיל, בכיסא או באטום, יהיה הסבר. במקרה של פיל ההסבר עשוי להיות אבולוציוני ו/או ביולוגי, במקרה של כיסא ההסבר יכלול מן הסתם פונקציונליות ואמצעי ייצור, ובמקרה של אטום אנו מצפים להסבר פיזיקלי. אם כן, נראה שלגיטימי לדרוש הסבר גם לעובדת קיומו של היקום כולו, גם אם איננו יודעים באיזו מסגרת תיאורטית אמור להינתן הסבר כזה. לעומת זאת, לוּ היקום לא היה קיים, לא היה דבר הדורש הסבר (ללא קשר לעובדה שגם לא היה מי שידרוש הסבר כזה): כל הסבר הוא הסבר למשהו, ואם אין משהו גם אין מה להסביר.

רבים סבורים שגם אם יש הסבר לקיום העולם, אנו מנועים עקרונית מלגלותו: האסטרונום ברנרד לובל (Lovell), למשל, סבור שהיווצרות היקום במפץ הגדול היא מעבר לאפשרות החקירה האנושית; האסטרונום אדוארד טיירון (Tyron) אומר שכל מה שאפשר לומר על כך הוא שהיקום שלנו הוא אחד מאותם דברים שקורים מפעם לפעם (מהי בדיוק המשמעות של "מפעם לפעם" אם לא קיים דבר, ובכלל זה הזמן?) והמדען, הסופר וההומניסט בן המאה ה-20, ג'וליאן האקסלי (Huxley), טען שהמדע הוא זה שמעמת אותנו עם המסתורין שבקיומו של היקום, אך המדע עצמו אינו מסוגל להסיר מסתורין זה, ועלינו להשלים עם עובדת היותו של היקום כעם מסתורין בסיסי. יש להניח שעמדות פסימיות אלו נובעות מהתסכול שמלווה כל ניסיון להתמודד עם שאלה יוצאת דופן וקשה זו. אולם ההיסטוריה מלמדת, שתחזיות רבות לגבי דברים אשר נטען על אודותיהם שלעולם לא נוכל לדעת אותם (או לעשות אותם), נתבדו בסופו של דבר, גם כשהנימוקים לתחזיות אלו נשמעו מאוד משכנעים. זו, למשל, היתה טענתו של הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קוֹנט (Comte) שאמר בשנת 1835, טרם הומצא מדע הספקטרוסקופיה, שלעולם לא נוכל לדעת את ההרכב הכימי של הכוכבים משום שהם נמצאים מחוץ לטווח החקירה האנושי. טענות כאלו מתבססות מטבען על הידע וההבנה האנושיים הזמינים בעת שהן נטענות, אולם גילויים חדשים ותפישות ייחודיות פותחים לפרקים אופקים חדשים, ומה שנחשב בעבר לבלתי-אפשרי הופך לא פעם לאפשרי ואפילו למובן מאליו. אי- לכך, גם שאלת היסוד של המטאפיזיקה, על אף המכשולים שהיא מעמידה כיום בפני כל ניסיון להתמודד אתה, אפשר שתימצא לה תשובה כאשר הבנתנו את היקום תגדל.

לעומת העמדות הפסימיות שהצגנו לעיל, נעשו גם ניסיונות אחדים להציע הסברים מסוגים שונים לעובדת קיומו של העולם. להלן נבחן הסברים אלו, וננסה לראות מדוע עדיין מוקדם מדי להיות אופטימי לגבי האפשרות לענות על השאלה האפלה ביותר בכל הפילוסופיה כולה.

 

הסברים נטורליסטיים

אף שהשאלה "מדוע בכלל יש משהו?" נראית כשאלה שהמדע צריך לענות עליה ולא הפילוסופיה, מעטים הם הפיזיקאים אשר מעזים לגעת בנושא. האסטרונום אדוארד טיירון (Tyron) הציע את האפשרות שהעולם נוצר כתנודה קוונטית של הריק, וזאת על בסיס עקרון אי-הוודאות של הייזנברג, אשר מאפשר בריאה ספונטנית של חלקיקים אלמנטריים, ששבים ומתאיינים מיד (ועל כן נקראים חלקיקים וירטואליים). אולם תנודה קוונטית זקוקה לפחות למרחב-זמן מינימלי, בעל תכונות פיזיקליות מוגדרות, שמאפשרות תנודה כזאת (הפיזיקאים קוראים לזה "רִיק מדומה", משום שמנקודת מבט מאקרוסקופית הוא מתנהג ונראה כריק מוחלט, אך ברמה התת-אטומית הוא רוחש שדות וחלקיקים). לפיכך, גם אם תיאוריה כזו מציעה מסגרת תיאורטית אפשרית, היא בוודאי אינה מַספקת כתשובה אולטימטיבית לשאלה, שכן היא מניחה את קיומו של דבר מה ראשיתי.

אולם רוב העמדות הנטורליסטיות (כלומר, כאלו שמתיישבות עם תובנות המדע המודרני) נוטות למודלים של יקום שלא היתה לו התחלה (כעמדתם של אריסטו וניוטון בנושא), וזאת על בסיס עקרוני. הפיזיקאי והפילוסוף בן זמננו מריו בונג' (Bunge) גורס למשל, שחוקי הטבע המוכרים דורשים שהסבר במונחים של "קודם" יהיה זמין תמיד. ברוח זו מועלות מדי פעם תיאוריות המאפשרות שרשרת אינסופית של מפצים גדולים, ואשר מתחלפות ומתעדכנות בהתאם למידע הקוסמולוגי החדש שמתקבל לבקרים. כך, למשל, מציע קוונטין סמית יקום שאין לו התחלה ואין לו סוף, שבו הסינגולריות של חור שחור יכולה להוות בהסתברות מסוימת נקודת התחלה של יקום אחר, כשגם המפץ הגדול שלנו התחיל מסינגולריות של חור שחור ביקום אחר. תיאוריה נוספת שתואמת את התפישה של יקום נצחי היא זו של הפיזיקאים סטיבן הוקינג וג'ים הארטל (Hartle), שהציעו את האפשרות שהיקום שלנו הוא בעל מרחב-זמן סגור, שבו הזמן אמנם אינו אינסופי, אך גם אין לו נקודת התחלה, וכך הוא מוכל בתוך עצמו.

הבעיה עם תיאוריות פיזיקליות מעין אלו היא שהן אינן מספקות תשובה סופית לשאלה. הדבר דומה לניסיון להסביר את היווצרות החיים באמצעות התיאוריה שהחיים הבראשיתיים הגיעו לכדור-הארץ ממקומות אחרים ביקום באמצעות מטאוריטים שנשאו אתם צורות חיים פרימיטיביות. גם אם תיאוריה זו נכונה, עדיין אין היא מסבירה כיצד נוצרו החיים מלכתחילה. כך גם כל תיאוריה המבוססת על קיומו של יקום נצחי עדיין נדרשת לענות על השאלה מדוע היקום הנצחי קיים כמכלול. סמית עצמו מודה, שהתיאוריה שלו יכולה להסביר את קיומו של כל יקום ויקום, אך לא את עובדת קיומה של שרשרת אינסופית של יקומים. לכל הסבר נטורליסטי, טוען סמית, יש נקודת עצירה, ולכן הסבר כזה אינו מסוגל לתת את התשובה האולטימטיבית לשאלה.

הסברים מבוססי הכרח

פילוסופים רבים, אשר מנסים להתמודד עם הקושי העצום שכרוך בניסיון להשיב על השאלה, נוטים לבחור בעמדה המבוססת על סוג זה או אחר של הכרחנות (Necessitarianism), כלומר, עמדה שלפיה העולם קיים בהכרח. זאת משום שהמדע המודרני מתייחס להסברים מבוססי הכרח כאל הסברים מספקים. כך בהוכחות מתמטיות וכך גם בפיזיקה: אם תופעת טבע מסוימת (למשל, תנועת גרמי השמיים) נגזרת מחוקי הפיזיקה היסודיים, ייחשב הדבר להסבר מלא לתופעה (אם כי לא לחוקים עצמם). להלן נבחן את הסוגים העיקריים של הסברים מבוססי הכרח לעובדת קיום העולם, וננסה לטעון שאף אחד מהם "אינו עושה את העבודה":

הכרחנות תיאולוגית. הטענה שהעולם נברא בידי אל שקיומו הכרחי, והבריאה אירעה מהכרח טובו או מרצונו החופשי. מרבית הטיעונים לקיום האל (כמו גם אמונה טהורה כעקרון יסוד שאינו דורש הוכחה, או אמונה המסתמכת על כתבי הקודש) אינם מנסים לטעון שקיום האל הוא הכרחי. טיעונים אלו מתיימרים אמנם להוכיח שאלוהים קיים, אך משאירים את השאלה אם קיומו הכרחי או קונטינגנטי פתוחה. אף שקיומו של אל כל-יכול עשוי להסביר את קיום העולם, הרי שאם קיום האל הוא בעצמו קונטינגנטי (כלומר, אלוהים יכול שלא להתקיים), הרי שהשאלה "מדוע בכלל יש משהו?" נשארת ללא מענה, וזאת מכיוון שגם אלוהים הוא משהו. הדרך היחידה להניח שקיום האל עשוי להשיב על שאלת היסוד של המטאפיזיקה באופן קוהרנטי היא לטעון שאלוהים קיים בהכרח (ואז אפשרי שהעולם נברא מטובו או מרצונו החופשי). הטיעונים השייכים לקבוצה זו הם טיעונים אפריוריים לגבי הכרח קיומו של האל, והם נקראים טיעונים אונטולוגיים. אין ענייננו לשוב ולדוש בטיעונים אלו, שכבר נכתב עליהם רבות. מאחר שמקובל שאין אחד מהם הנקי מכשלים, ומאחר שהמדע המודרני אינו מסביר בעזרת תיאולוגיה, הרי שהכרחנות תיאולוגית אינה יכולה להתאים כתשובה מודרנית לשאלת היסוד של המטאפיזיקה.

הכרחנות נומולוגית.5 הטענה שהעולם קיים בהכרח מכוחו של חוק טבע ייחודי (להבדיל מההסברים הנטורליסטיים שמתבססים על חוקי הטבע המוכרים). זוהי, למשל, עמדתו של גרונבאום, אשר סבור שתחילתו של היקום במפץ גדול היא חוק פיזיקלי, ועל-כן היקום קיים בהכרח. אולם תפישה זו מעוררת כמה קשיים: ראשית, בהיעדר עולם (ובכלל זה המרחב-זמן), מן הסתם גם לא היו בנמצא חוקי טבע, משום שחוקי הטבע צריכים דבר מה לחול עליו.

היה אפשר אולי להניח את קיומו של חוק טבע הפועל על מרחב ריק ויוצר ממנו את מכונני החומר והאנרגיה, אולם בהיעדרו של מרחב לא ברור מהי בדיוק המשמעות של חוק טבע (מהו חוק טבע אם אין טבע?) כמו כן, מכיוון שאין הצדקה לראות את חוקי הטבע כהכרחיים, הרי שחוק טבע אינו בבחינת הסבר שלם לשאלת היסוד של המטאפיזיקה. לו היה קיים חוק טבע שמחייב את היווצרותו או את קיומו הנצחי של היקום, עדיין היה מקום לשאול מדוע יש חוק כזה, שכן היעדרו של החוק נתפש כאפשרות פשוטה יותר. נוסף על כך, מכיוון שאף אחד מחוקי הפיזיקה המוכרים לנו (ואף לא שילוב כלשהו שלהם) אינו מסוגל להסביר את קיומו של העולם, הרי שמשמעות הטענה שהעולם קיים מכוחו של חוק טבע היא שיש להניח את קיומו של חוק נוסף, בלתי מוכר. אולם המדע המודרני מסתייג מפתרונות אד-הוק, כלומר, מהשערות המציעות חוק טבע חדש לצורך הסבר של תופעה אחת או אירוע אחד בלבד (קיום העולם או היווצרותו). המגמה היא לשלב כל תופעה או אירוע פיזיקליים במסגרת תיאורטית מוכרת, ולצמצם בחוקים ככל האפשר. אם עולה הצורך להרחיב את המסגרת התיאורטית או ליצור אחת חדשה, עושים זאת כך שהיא תכלול מספר גדול ככל האפשר של תופעות. אין עדויות לקיומם של חוקים פיזיקליים שביטויים מצטמצם לאירוע אחד ויחיד או לתופעה אחת בלבד, ולכן השערה כזו היא חריגה ובלתי מוצדקת.  ולבסוף, התפישה המדעית המקובלת היא שאי אפשר לגזור תופעות או אירועים ספציפיים על-בסיס חוקים (או עקרונות כלליים) בלבד. לא רק כוח הכבידה לבדו מסביר את התרסקות המטאור על כדור-הארץ, אלא גם המיקום והמהירות הספציפיים של המטאור ביחס לכדור-הארץ קודם להתנגשות. אבל הדרישה לקיומם של תנאים פיזיקליים ספציפיים כדי שחוק טבע יאפשר את קיומו של העולם מונעת אפריורי מהסבר המבוסס על חוק כזה להיות שלם ומספק. אם כן, חוקי הפיזיקה אינם דבר מה טרנסצנדנטי לעולם, שעשוי לסייע בידינו במתן תשובה לשאלת היסוד של המטאפיזיקה, ואנו נאלצים לוותר גם על הכרחנות נומולוגית כעל כיוון לפתרון אפשרי.

הכרחנות אנליטית. הטענה שאפשר להראות את הכרח קיומו של העולם באמצעות ניתוח מושגי (או באמצעות הלוגיקה). נעשו כמה ניסיונות בכיוון זה כמו, למשל, הניסיון להראות שהטענה "שום דבר אינו קיים" אינה קונסיסטנטית עם עובדת קיומו של מישהו שטוען אותה. אמנם תבוניות המכירה בקיומה של מציאות זו או אחרת היא תנאי הכרחי להצגת השאלה, אולם אין בעובדה שהשאלה הוצגה בכדי להסביר לא את קיומה של התבוניות ולא את קיומה של אותה מציאות. לו נפלנו מגגו של גורד שחקים ונחתנו על רחבת הבטון שלמרגלותיו ללא פגע, ללא ספק היינו תוהים על גודל מזלנו. אמנם היינו חייבים להישאר בחיים כדי לתהות על-כך, אך לא היה די בתהייה עצמה כדי להסביר את האירוע המופלא. ניתוחים מושגיים מעין אלו מתבססים על כשלים, והעמדה הרווחת היא שכל ניסיון להסביר את עובדת קיומו של העולם באמצעות הגדרות לשוניות (או על בסיס הלוגיקה בלבד) נידון לכישלון.

 

העמדה השוויונאית: מטאפיזיקה ללא אפליה

העמדות ההכרחניות מנסות להראות שאי-קיומו של היקום אינו מצב אפשרי. לעומתן, הגישה השוויונאית (Egalitarian) מבססת את טיעוניה על כך שאי-קיום כן אפשרי, אולם אין לאפשרות זו עדיפות סטטיסטית על האפשרות (או על האפשרויות השונות) של קיום, ועל כן העולם קיים לא מתוך הכרח אלא כמצב אחד מני רבים (או לפחות אחדים) שמתאפשרים סטטיסטית. נוזיק, למשל, טוען שתיאוריה אי-שוויונאית, אשר מניחה שמצב מסוים טבעי יותר ממצב אחר, אינה יכולה להיות יסודית כי תמיד תישאר השאלה מדוע מצב מסוים סביר יותר ממצב אחר. ניסוחה של שאלת היסוד כ"מדוע יש משהו במקום לא-כלום", אומר נוזיק, מניח אי-שיוויונאות (הלא-כלום סביר יותר מקיומו של  דבר מה); אך העובדה שכל גורם המביא לסטייה מהלא-כלום הוא בעצמו סטייה כזו, שאף היא דורשת הסבר, תביא אותנו לנסיגה אינסופית בכל ניסיון לענות על השאלה מתוך הנחת אי-שוויונאות. לעומת זאת על-פי הגישה השוויונאית יש אופנים רבים, אולי אפילו אינסוף כאלו, שבהם העולם יכול להיות, אך רק אופן אחד שבו העולם יכול שלא להיות. מכאן שהסיכוי לכך שיהיה משהו גדול באופן משמעותי מהסיכוי שלא יהיה כלום. אם אכן יש אינסוף אופנים שבהם העולם יכול להיות,  אזי הסיכוי לאי-קיום העולם, שהיא רק אפשרות אחת מתוך אינסוף האפשרויות, הוא בפועל אפס. נוזיק טוען שגם אם יהיה זה נכון יותר להתייחס לכל האופנים שבהם העולם יכול להיות כאל קטגוריה אחת, ואל הלא-כלום כאל קטגוריה שנייה, עדיין יש סיכוי של 0.5 שיהיה משהו, כך שלקיומו של העולם (באופן זה או אחר) יש סבירות סטטיסטית.

הבעיה העיקרית בעמדה השוויונאית היא, שהיא מנסה להסביר את קיום העולם על בסיס העובדה שקיום זה אפשרי. אך אי אפשר לענות על השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" בתשובה "כי זה אפשרי", שהרי יש לענות גם על השאלה מדוע קיומו של אותו משהו הוא בכלל אפשרי. למה הדבר דומה? לניסיון לענות על השאלה "מדוע יש חיים?" באופן הבא: מאחר שאנו יודעים שיש חיים, הרי שהיתה סבירות מסוימת להיווצרותם, אולם בוודאי היה גם איזשהו סיכוי לכך שחיים לא היו נוצרים כלל. מכאן שהתשובה לשאלה "מדוע יש חיים?" היא: על פי העיקרון השוויונאי כל אחת משתי אפשרויות אלו יכלה להתממש, וזכינו לכך שמבין שתיהן התממשה זו הראשונה. יתר על כן, על סמך ההיגיון השוויונאי אפשר לטעון שהיו למעשה אינסוף אפשרויות להיווצרותם של חיים (מינים שונים, למשל), אך היתה רק אפשרות אחת לאי-היווצרותם, ועל כן הסיכוי שחיים לא היו נוצרים כלל היה אפסי. כמובן שהסבר זה אינו מספק, משום שהשאלה "מדוע יש חיים?" מכוונת לאיזושהי מסגרת תיאורטית שתסביר כיצד חיים בכלל אפשריים (באותה מידה היינו מוחים לו נענינו על השאלה "מדוע יורד גשם?" בתשובה: "כי היה סיכוי מסוים שזה יקרה"). התשובה "כי זה אפשרי סטטיסטית, ובמקרה זה קרה" אינה יכולה לשמש תחליף למסגרת תיאורטית, לא בהקשר זה של שאלת היווצרות החיים, ולא בהקשר של שאלת היסוד.

עמדות טלאולוגיות

הסבר טלאולוגי לאירוע או לתופעה הוא הסבר שכולל ציון מטרה. למשל: שתיתי את המים כדי להרוות את צימאוני; לטורפים ניבים חדים כדי שיוכלו להמית את טרפם; אנו מזיעים כדי לצנן את הגוף. במדע הסברים טלאולוגיים מקובלים בהקשר של מערכות בעלות דרגת ארגון ומורכבות גבוהה כמו, למשל, מערכות ביולוגיות, מערכות מכניות ממוחשבות (הרובוט שינה כיוון כדי שלא להיתקל בקיר) ואף מערכות סוציולוגיות, כשסוגי ההסבר הטלאולוגיים הנפוצים ביותר הם פסיכולוגיים, אֶתולוגיים (כלומר, הקשורים למדע ההתנהגות של בעלי-החיים) ופונקציונליים. אנשי מדע רבים סבורים שאפשר להעמיד הסברים טלאולוגיים על הסברים אחרים, למשל, סיבתיים או אבולוציוניים (אין אנו מזיעים כדי לצנן את הגוף: ההזעה נגרמת על-ידי הטמפרטורה של הסביבה, ואידוי הזיעה גורם לצינון הגוף; היתרון ההישרדותי שבתהליך הביא במרוצת הדורות לגידול היחסי במספר הפרטים בעלי מנגנון הזעה, שהופיע לראשונה עקב תהליך אקראי של מוטציות). עם זאת, השימוש בשפה טלאולוגית, גם אם היא נתפשת כמטפורית, מפשט באופן משמעותי הסברים לגבי תפקודן של מערכות מורכבות.

למעט עמדות טלאולוגיות תיאולוגיות ביחס לשאלת היסוד (כלומר, כאלו שטוענות שהאל יצר את העולם למטרה מסוימת), ההסברים השייכים לקטגוריה זו הם לרוב מבוססי ערכיות (אקסיולוגיים).6 הסברים אלה מציעים, למשל, את העיקרון המטאפיזי, שקיום הוא טוב יותר או קרוב יותר לשלמות מאי-קיום, ועל-כן המצב השורר הוא של קיום ולא של אי-קיום. לעמדה זו כמה בעיות: ראשית, גם אם נניח שקיום הוא אכן טוב יותר או מושלם יותר מאי-קיום (דבר שכלל אינו מובן מאליו), אזי הטענה שהעולם מתנהל באופן המכוון למימושם של ערכים טובים אינה מתיישבת עם העולם המוכר לנו, שבו לא כל מה שראוי שיקרה גם קורה. ייחוס ערכים לעולם, ותפישת העולם כמְממש ערכים אלו, מופיעים כבר במשנותיהם של פיתגורס, אפלטון ולייבניץ, אולם תפישות אקסיולוגיות מופיעות גם בפילוסופיה המודרנית. תפישה כזו, למשל, היא של ג'ון לזלי (Leslie), פילוסוף בן זמננו, אשר מציע שלעולם יש מטרה: הוא קיים כדי לממש את הטוב. הטוב קיים "מֵעבר" לעולם, אולי כאידאה אפלטונית. תפישה אקסיולוגית אחרת רואה בתודעה ערך, ומהווה את הבסיס לעמדה הטלאולוגית שמכונה "העיקרון האַנתרופי החזק": חוקי הפיזיקה חייבים להיות כאלו שמאפשרים התפתחות של תודעה, והעולם קיים למטרה זו.

אף שהוויכוח על הלגיטימיות של הסברים טלאולוגיים במדע ועל האפשרות להעמידם על הסברים אחרים נמשך עד היום, הסברים כאלו אינם משמשים בהקשר של תופעות או אירועים פיזיקליים וכימיים. ולגבי עמדות אקסיולוגיות, אין אנו מכירים בטבע שום דבר שפועל בצורה כזו: אין שום חוק טבע שמבוסס על "מה שטוב − קורה". לכן, בדומה לעמדות תיאולוגיות, גם הסברים טלאולוגיים למיניהם לקיום העולם אינם עולים בקנה אחד עם תפישת המדע המודרני, ואינם מהווים כיוון פורה בניסיון לענות על שאלת היסוד של המטאפיזיקה.

פסימיות או אופטימיות זהירה?

נוכחנו, אם כן, שהניסיונות השונים לענות על שאלת היסוד של המטאפיזיקה "אינם עושים את העבודה": העמדות ההכרחניות אינן מצליחות לבסס את הטענה שהעולם קיים בהכרח; ההסברים הנטורליסטיים אינם שלמים, והם רחוקים מלהתקרב לתשובה אפשרית; העמדה השוויונאית אינה עושה עבודה הסברית, והסברים טלאולוגיים אקסיולוגיים אינם עולים בקנה אחד עם תפישות המדע המודרני. ההיסטוריה הכושלת של ניסיונות אלו לענות על השאלה הובילה, כאמור, הוגים רבים לעמדה הפסימית בדבר האפשרות לענות עליה בכלל, עמדה שגם אנשי מדע רבים, אשר אינם רואים דרך אפשרית להתמודד אתה, מאמצים ומצדיקים.

עם זאת, כפי שכבר ציינו, ההיסטוריה של ההתפתחות המדעית ושל הידע האנושי מלמדת שרבים מהדברים שבעבר נטען עליהם (ובאופן משכנע למדי) שלעולם לא נוכל לדעת אותם או להבינם, ידועים ומובנים היום היטב (עד להופעתה של תורת האבולוציה איש לא האמין שאפשר להסביר את קיומם של חיים בכלל, ואת קיומו של האדם התבוני בפרט, שלא במסגרת תיאולוגית). הידע האנושי אינו דורך במקום, והבנתנו את העולם הולכת וגדלה בהתמדה. על כן אפשר שבסופו של דבר נצליח לענות גם על השאלה "מדוע בכלל יש משהו?" למרות כל הקשיים העקרוניים העולים ממנה.

הערות

1 ג. ו. לייבניץ, השיטה החדשה וכתבים אחרים על תורת המונדות, תרגם יוסף אור, הוצאת מאגנס, ירושלים (1997), עמ' 83-82.

2 א. צ. בראון, סוגיית היש, הוצאת מאגנס, ירושלים (1984), עמ' 23.

3 סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, תרגם עמנואל לוטם, ספריית מעריב, תל-אביב (1989), עמ' 164.

4 ג. ו. לייבניץ, השיטה החדשה וכתבים אחרים על תורת המונדות, תרגם יוסף אור, הוצאת מאגנס (1997), ירושלים, עמ' 60.

5 נוֹמוֹלוֹגִי – המבוסס על חוקיות; בהקשר זה: על חוקי הטבע  (מיוונית: נומוס – חוק)

6 אַקְסְיוֹלוֹגִי – השייך לתורת הערכים (מיוונית: אקסיוס – ערך)

חלקו השני של המאמר, שפורסם בגיליון נוסף של "גליליאו", יפורסם כאן במאמר המשך

ביוגרפיה

ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון.

 

לקריאה נוספת

ויינברג, סטיבן, חזון התיאוריה הסופית, עמי שמיר (מתרגם), תל-אביב : עם עובד (1996).

Rundle, Bede. Why there is Something rather than Nothing, Oxford: Oxford University Press (2004).

Witherall, Arthur, The Problem of Existence, Aldershot: Ashgate (2002).

עוד בנושא באתר הידען

33 תגובות

  1. נוסחה האפלה.ביות…שאני מגדיר אותה.בשם נוסחת היקום..שלעד ולנצח לא תשתנה תצאותיה….אלא תחלול כל מספר אין סופי שיבחר(אני האדם לא למד וידע לשבת ..ב"ס

  2. כשחושבים על השאלה "מדוע היקום קיים?", אנו מניחים כי במרחב האפשרויות האפשרי נמצא את "קיום היקום" וכן את "אי קיום היקום". אולי צריך לשאול האם הנחה זו נכונה? אולי בתוך מרחב האפשריות "אי קיום היקום" אינו אופציה אפשרית? ואז נשארנו עם אופציה אחת בלבד של קיום? האם העובדה שאנו יכולים לחשוב על המושג "אי קיום היקום" בהכרח מעיד שהאופציה הזו חלק ממרחב האפשרויות?

  3. לפעמים אנחנו צריכים להבין שיש דברים שהשכל שלנו לא יקלוט. השכל שלנו לא יכול לקלוט פרדוקסים, מפני שהם לא מוגבלים בתוך כמות מסוימת, הם מסוגלים להגיע לאינסוף. והשכל שלנו לא מסוגל להבין את האינסוף.

    אבל מה שאנחנו רואים, מה שקיים, הוא לא אינסופי. אנחנו מסוגלים לקלוט אותו.
    ולכן חייבים להניח שהיקום נוצר, ויש דבר מה המהווה סיבה להיוצרותו.
    ואם נשאל שוב את השאלה על הדבר הזה, נגיע ללולאה אינסופות שלא נגמרת, מישהו היה חייב ליצור גם אותו לא?

    אז מה שאני חושב – אנחנו מסוגלים להבין את מה שנמצא בתוך ציר הזמן – כי המודעות שלנו היא בתוך ציר הזמן.
    ואנחנו יודעים שכל מה שבתוך ציר הזמן היה חייב להווצר.
    אבל אם קיים דבר מסוים שיצר את הכל, כולל את ציר הזמן, משמע שהוא עצמו מחוץ לציר הזמן.
    ואם מישהו קיים מחוץ לציר הזמן, לא חייבת להיות לא התחלה. ולכן אין צורך לשאול את השאלה גם עליו.

  4. כמה פעמים אפשר לחזור ולהפריך את אותו שקר המושמע בפי אותו שקרן?!

  5. לשאלה מדוע יש בכלל משהו, התשובה פשוטה, בגלל שמישהו היה מסוגל ובעל יכולת ליצור המשהו הזה.
    מדוע יש חיים על כדור הארץ., בן-אדם למשל, זה בשביל להתפעל מהמשהו הזה.
     

  6. אגב, אישית אינני מאמין שיש עולם מקביל שבו דן אלוני נקרא "בניין קלפים"

  7. דן אלוני:
    כל הנושאים שהעלית כבר נידונו ארוכות מעל דפי אתר זה.
    חלק מהדיונים בנושאים אלה אפילו מופיעים בתגובות לכתבה זו אבל חלק גדול יותר תמצא בדיון שתחת כתבה זו:
    https://www.hayadan.org.il/brain-reaserch-and-human-quiz-0503101

    התעלם מן המלחמות האישיות הניטשות שם ואני מניח שתוכל ליהנות מן התוכן של חלק מן התגובות.

  8. מיכאל,

    זה היה ממש נחמד לקרוא כתבה בנושא ולראות שאחרים הגיעו לאותה מסקנה כמוני 🙂

    בנוגע לשאלה שהעלת – אני חושב שכן. אמנם, המושג "קיים" הוא בעייתי. האם 'קיים' הוא כל מה שנמצא במסגרת היקום שלנו ואנחנו שותפים אליו במסגרת החוקים הפיזיקלים (קיום תלוי הקשר), או ש'קיים' אומר שמספיק שאפשר לחשוב עליו ולנסח לו מערכת מתמטית (קיום לא תלוי בהקשר)? אולי נלך לפי פילוסופיית "המטריקס" ונגיד ש'קיים' זה רק כל מה שאנחנו מסוגלים לחוות, לראות, ולחקור בחיינו – הרי אם לא היו יצורים תבונתיים חיים ביקום אם אז אף אחד לא היה חושב על המושג 'קיים' או 'לא קיים'…

    עוד תהיה שהיתה לי היא – האם המתמטיקה היא "מעל היקום שלנו", או שמה – אולי יש יקום אשר בו פאי הוא לא קירוב של 3.14 אלא משהו רחוק מזה? אולי מוחנו מוגבל ולא יכול לראות "מתמטיקה" של יקום אחר, כשם שקשה לנו לחשוב ביותר משלושה מימדי מרחב?

  9. דעתן:
    נראה לי שהכינוי המתאים לך הוא דווקא דעת תן.
    אתה מוזמן להמשיך ליילל סביב שיירת הידע שעושה את דרכה בבטחה קדימה.
    אתה גם מוזמן להמשיך להאמין לדברי חז"ל שטענו שכינים נוצרות מזיעת אדם.

  10. ידידיה:
    יש לנו הרבה יותר תשובות מאשר לך.
    הסיבה לכך היא שבמקום להאמין בשטויות אנחנו חושבים מחשבה ביקורתית ומנסים למצוא תשובות לשאלות שעוד לא פתרנו.
    אתה, לעומת זאת, בוחר להאמין שהעולם נברא בששה ימים, שהארנבת מעלה גירה, שהפרת והחידקל יוצאים ממקור משותף – למרות שכל הדברים האלה בפירוש לא נכונים.
    אחר כך אתה אומר שאתה מרחם עלינו בשעה שבסתר לבך אתה בסך הכל מקנא בנו (אחרת לא היה לך בכלל מה לעשות באתר הזה).

  11. דן אלוני:
    התיזה שאתה מציג היא בדיוק זו שמוצגת במאמר.
    אם רצית לטעון משהו אחר – אנא הבהר את דבריך.
    עם זאת – יש גם סיבות לחשוב שהדברים שונים.
    הרי מטענה זו עולה שכל היקומים שמתאפשרים מתמטית קיימים.
    בפרט, עולה ממנה האפשרות שקיים יקום שבו הכל זהה למה שקיים ביקום הנוכחי פרט לדבר אחד והוא שהורי הכפיל שלך בחרו לתת לכפיל שלך את השם "בניין קלפים".
    לא נראה לי שיש חוק מתמטי שימנע זאת.
    האם לדעתך קיים כזה יקום?

  12. לדעתי השאלה "למה היקום קיים" שקולה לשאלה "למה המספר 1 קיים", או למה "Conway's Game of Life" (ראה ויקיפדיה) קיים. כלומר, מעצם זה שהמתמטיקה קיימת (ללא תלות בחוקי הפיסיקה), מתאפשר סט מסוים של חוקים פיסיקלים, שמאפשר תיאור של יקום, ומעצם זה שמתאפשר תיאור של יקום, היקום קיים.

  13. לידען, אולי אתה ידען גדול אבל אתה דעתן קטן מאוד הידע לוקח אותך רחוק גם ממך עצמך ואין לך ממנו כלום הידע על העתיד לנו לאחר המות הוא בדיוק מדויק ממש כמו הידע על העבר שלנו של קודם שהיקום נוצר וזה מחזיר אותנו לעצמנו כמו שאמרו חכמינו "אם אין אני לי מי לי" התורה שלנו היא לא דת של אמונה בתיאוריה מסוימת אלא דת של אמונה בחכמים ובחכמה ודי בזה לעת עתה
    הדעתן

  14. משתמש אנונימי:
    מה הסיפור הזה?
    שאלות "מדוע" הן לב ליבו של המדע. אנו תמיד מחפשים את הסיבה העומדת מאחרי התצפיות.

  15. הנחה: נניח שאין דבר בעל נוכחות פיזית- אין חומר ואין אנרגיה. מיד עולה השאלה איפה אין (ולמתקשים- מתי אין). התפישה המיידית היא קיומו של מרחב מכיל (בניגוד ליקום המוכר שהוא מרחב מוכל). השאלה היא האם הנחה מיידית זו נכונה, האם חייב להיות מרחב כלל כנק' מוצא? ובכן, אם נצא על דרך השלילה- לא מחוייב להיות כל מרחב שממנו ניתן לצאת כנק' התחלה ראשונית.. אבל נק' התחלה מציינת קיומו של זמן. ובכן נניח שהזמן אינו תלוי מרחב, ז"א שהזמן, או לפחות הזמן הזה אליו אנו מתייחסים, איננו בעצם תוצאה של הפרעה במרחב (שכמובן כל הפרעה במרחב היא מקרה מעבר זמן פרטי). אבל אם הזמן הנ"ל אזי הוא בכל זאת עובר למרות שלא קיים מרחב לעבור בו. אין דבר שמציין את מעבר הזמן אך אין כאן פרדוקס מכיוון שחוסר כלי מדידה אינו פוסל היות דבר למדידה. אך האם יכול להתרחש דבר כלשהו באין מרחב שמכילו? ובכן לא. אבל גם זמן הוא מרחב ובאין תלות שלו למרחב תנועה, הוא הינו מרחב מכיל. לכן מרחב הזמן הנ"ל יכול להכיל מרחבים אחרים. אך באין מרחב כיוון כלשהוא, מה יכול להכיל כבר מרחב הזמן? אולי מרחבי זמן אחרים. הרי באין מרחב בעל צורה, אין סיבה שיהיה בר כיוון קבוע ולכן ייתכן שבתוכו קיימים סיטואציות של התנגשות זמנים (כל זאת עד כה מבלי שיהיה שם משהו בעצם או צורה). השאלה היא האם יש בו בזמן הנ"ל מרחבי זמנים המפריעים זה לזה? הרי כל הנק' שדנתי בה היא שאין איפה. האם ניתן להתייחס ל-מתי כ-איפה? למה בכלל חייבים להניח קיום של זמן ללא מרחב? בקשר לשאלה השניה, היא יוצאת מזה שהדבר היחידי שאני לא יכול להתייחס אליו כ-משהו הוא הזמןוהשאלה שנשאלה היא "מדוע יש משהו?"

    טוב.. זה צריך עוד עבודה.. זו גם הנחה גרועה שמשתמשת בטיעונים לא מבוססים.

  16. ככל שהבנתי משגת המאמר הנ"ל עוסק בשאלות שאינן מתחום המדע.
    המדע שואל …"מה". דהיינו מה הן התופעות הקיימות בטבע ? מה היא החוקיות הפועלת בטבע ?
    שאלות ה"למה" ה"מדוע" וה"לשם מה" ? הן שאלות ששום תצפית וניתוח מדעי לא יכולים לענות עליהם
    והן שייכות (אם בכלל) לתחום הדת. שאלות ה"למה" וה"מדוע" רלוונטיות למדע בדיוק כמו השאלה
    "מדוע אלוהים קיים" ? או במילים אחרות….לא רלוונטיות למדע .

  17. אדיר:
    מונח לפני מילון ההווה של שושנה בהט ומרדכי מישור בהוצאת ספרית מעריב.
    כותרת המשנה היא "מילון שימושי לעברית תקנית"
    שם – בפירוש המילה "מדוע" כתוב "מפני מה- מילת שאלה לסיבה" זה כל מה שכתוב שם.
    אם תסתכל שם במילה "למה" תמצא שפירושה "לשם מה, מפני מה – מילת שאלה לסיבה או לתכלית".
    אינני יודע באיזה מילון אתה משתמש אבל זה כנראה מילון שמתייחס לטעויות שגורות כפירושים לגיטימיים.
    לכן, אדיר – אתה הוא זה שטועה.

  18. מיכאל האמת היא שאתה מתבלבל. תפתח מילון במילה מדוע –
    (תה"פ) למה, לשם מה, לאיזה צורך, לאיזו תכלית, מפני מה, מאיזו סיבה, משום מה.
    אתה מתבלבל בין "מדוע" ל"לאיך" ו"מה"

  19. רח:
    אתה מתבלבל בין "מדוע" לבין "למה".
    השאלה "מדוע" אינה מניחה כוונה. היא מחפשת סיבה ולא מטרה.
    לדעתי המאמר הזה (שאני מניח שכבר ראית שיש לו מאמר המשך) מציג יפה את השאלה ואת הקשיים שבתשובות שהוצעו לה ומאמר ההמשך מציג תשובה אפשרית (עליה הצבעתי פעמים רבות בעבר) שככל הנראה מתגברת על כל הקשיים שבתשובות האחרות (וזאת מבלי לטעון שהיא בהכרח התשובה הנכונה).

  20. לדעתי שאלת ה"מדוע" במדע היא בדרך כלל בעייתית. אנחנו יכולים לדבר על "איך". איך נוצר העולם? מפץ גדול וכו'. איך נוצרו החיים? תאוריות רבות. אבל "המדוע" זו שאלה שמניחה בחובה כוונה וכאן יש בעייתיות גדולה לדעתי.
    בכל מקרה המאמר והניסוי המחשבתי שהעלה liza מאד מעניינים ומעוררי מחשבה.

  21. ליזה:
    1. אני שותף לדעתך שבעיקרון כן.
    2. אם העולם ידמה את זה שלנו (מה שאומר – שיפעל לאט יותר) – יש סיכוי שיגיעו לאינטליגנציה דומה לשלנו אבל זה לא בטוח כי האבולוציה בעולם זה תושפע מן האקראיות – בדיוק כמו האבולוציה כאן ויתכן שכלל לא יתפתחו בעולם זה יצורים אינטליגנטים. למעשה, ייתכן שאפילו לא יתפתחו בעולם זה חיים (אבל ייתכן גם שכן).
    3. אם תתפתחנה ישויות אינטליגנטיות הן צפויות להגיע לאותן שאלות ולאותן ספקולציות ביחס לתשובה. אני מניח שהתכוונת לעולם שבו לא ניתן להבחין בקיומנו אנו כיוון שאחרת יהיו להם הסברים אחרים לקיום עולמם והם יוכלו גם לתהות לגבי הסיבות לקיום עולמנו.
    4. התשובות אליהן תגענה ישויות אלו – כלומר – אלו ביניהן שתהיינה הגיוניות, שהרי סביר שגם אצלם תתפתחנה אמונות טפלות – תתאמנה גם לעולמנו (כאמור – אם העולם שנבנה להן ידמה את זה שלנו). גם הן צפויות להגיע, בין השאר, למסקנה (המוצדקת במקרה שלהן) שייתכן שהן חיות במטריקס שנברא על ידי יצורים ברמת ממשות גבוהה יותר אבל אין כל טעם לדון ביצורים אלה (אנחנו) כיוון שאין כל דרך לאשש או להפריך את קיומם (קיומנו). במקביל הן עשויות להגיע גם למסקנה שיתכן שהכל מתמטיקה, כפי שאנשים בעולמנו הגיעו למסקנה זו.

  22. נניח מצליחים לעשות סימולציה על מחשב שמדמה ישויות אינטיליגנטיות (נניח באמצעות מודל כמו game of life – אבל כל מודל אחר גם טוב). הסימולציה תרוץ ללא כל התערבות חיצונית (כלומר הישויות יחיו בעולם וירטואלי לחלוטין ללא קבלת קלט מ"בחוץ"). נגדיר לה את תנאי ההתחלה, נלחץ play ומשם רק נצפה במתרחש.
    שאלות:
    1. האם ניתן לבנות סימולציה כזו שתהיה מספיק עשירה בשביל לקיים ישויות אינטיליגנטיות ועולם וירטואלי שלם?(אני סבור שכן אבל יהיה לי קשה מאוד להצדיק את הכן הזה)
    2. אם כן מה יהיו גבול יכולות ההבנה של הישויות האלה?
    3. מה תהיה תשובה טובה מבחינתם לשאלה "מדוע יש משהו?"
    4. האם התשובה הטובה שלהם תהיה גם תשובה טובה לשאלה בעולמנו ה"אמיתי"?

  23. רענן:
    משפט גדל ממש לא שייך לעניין.
    גדל דיבר על המגבלה שיש בהסקת מסקנות מאוסף נתון וסופי של הנחות יסוד אבל הוא מעולם לא דיבר על מגבלות בביצוע ניסויים והוספת הנחות יסוד.

  24. כתבה מעולה וממצה

    "מדוע בכלל יש משהו?" בגלל שאפילו כלום זה לא דבר יציב. וחוקי הטבע הם כאלה ולא אחרים כי אם הם היו אחרים לא היינו כאן כדי לשאול את השאלה. וחוץ מזה אין לנו מספיק נתונים כדי לענות על השאלות האלה בצורה מדעית וגם לא את הכלים שבאמצעותם נשיג את הנתונים, וגם אם היו לנו את הנתונים לא בטוח שהינו מספיק חכמים כדי להפיק מהם תשובה. יש דברים שלעולם לא נוכל לדעת שהם נכונים וגדל הוכיח את זה במשפט אי השלמות.

  25. אורי:
    אז עכשיו כבר יש מי ששואל את השאלה אבל היא הפכה למשעממת?
    ואתה הוא כמובן זה שקובע מה משעמם ומה לא, מה תכליתי ומה לא. נכון?
    אנחנו, לדעתך, לא יודעים להחליט לעצמנו, מה?
    אולי תספר לנו איזו בעיה שאתה מכנה "תכליתית" פתרת אי פעם?
    אני שואל את זה כי אותי הבעיה העולה כאן מעניינת ואני כבר פתרתי הרבה בעיות שאני מניח שהיית מכנה "תכליתיות".

  26. ישנה עוד תשובה אפשרית:
    שבעצם אין משהוא. יש רק כלום.
    ואתה הקורא וגם אני וגם האתר הזה, הם רק יחסים בין כלומים וחלק מהכלום.

  27. מה שבטוח שכיום אין מי שישאל שאלות מסוג זה.
    משתי סיבות
    א) כולם יודעים כבר את כל התשובות ומה שלא יודעים יעשו על זה תוכנית ריאליטי.
    ב) אלו שאלות משעממות גורמות לפיהוקים
    ג) יש כל כך הרבה שאלות תכליתיות בכל כך הרבה תחומים אז למה להתעסק במשהו חסר תכלית

  28. אדיר:
    האם כל דבר שאינך יודע איך להסביר "לא ניתן להסביר" או שמא יש דברים שאתה אינך יודע איך להסביר ובכל זאת ניתן להסביר?
    שאלתי היא חלק ממחקר פסיכולוגי בנושא תסביך גדלות.

  29. אף אחד, כלום, ולא יודע הלכו לים כולם טבעו.
    מי נשאר ?

    המשהו קיים מאילוץ.

  30. דרך אגב התגובה שלי היא לגבי סוף הכתבה שבא נאמר כי יש הסבר לקיומם של החיים. ד.א אולי אפילו ניתן להוכיח שהסבר לקיומו של החיים הינו רדוקציה לקיום מטאפיזי

  31. בולשיט! ניתן להסביר את קיומם של החיים ושל האדם התובני בפרט (או הזבוב לצורך העניין)?? את קיומם של החיים לא ניתן להסביר בשום דרך. איך בסופו של דבר כל חומר דומם שהוא הופךהפךיהפוך לחי? שום אבולציה לא עונה על זה גם אם מאוד תרצה כמו שכתוב בעצם הכתבה שאי אפשר לקבל את זה שגרגר חול סתם ככה קיים מעצם עצמו אז איך ניתן להניח שאותו גרגר חול או כל עצם דומם אחר הפך לחיי?. לגבי האדם התבונתי, התאוריה כל כך שטחית, אין לנו אחוז אחד מהידע הנדרש ואולי אנחנו טועים לגמרי. תזכור אבולציה זה תאוריה על תחטא בלהפוך אותה לדת…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן