סיקור מקיף

מדינה יהודית? מאיפה צץ הרעיון הזה?/ד"ר יחיעם שורק

לקראת יום הכיפורים אנו מביאים באתר הספקן הישראלי מאמר של ד"ר יחיעם שורק, הסטוריון במכללת בית ברל המנסה להתחקות דווקא בהסטוריה הקרובה שלנו אחר המונח מדינה יהודית

רעיון זה של "מדינה יהודית", ויש המוסיפים גם "… ודמוקרטית", נולד רק בשנים האחרונות. רוב המחזיקים בדעה זו נתלים באילן גבוה, בתנא דמסייע: תיאודור בנימין זאב הרצל לא פחות ולא יותר. הרי הוא בעצמו, מתחזקים הטוענים לכך ומדגישים, כתב את "מדינת היהודים".
אז הבה נדייק ונסיר הרבה צללים מפינותיו של רעיון העיוועים דלעיל: ראשית – המרחק בין הרצל ליהדות היה בערך כמרחק מערב ממזרח. הוא היה מתבולל, ליברל, איש העולם הגדול, שזיקתו ליהדות היתה רפוסה מאוד. נכון שהוא התרשם וזועזע עמוקות מפרשת דרייפוס, כמי שסיקר כעיתונאי של ה"נויה פראייה פראסה" את המשפט. אלא שזעזוע זה היה יותר הומני, מוסרי והיסטורי-מיתולוגי, בבחינת אובדן נוצה מציפור הנפש היהודית; שנית – לאנטישמיות שסטרה בצריבות על פניו החשופים היה יותר ממד אישי. הרצל המתבולל, הבורגני, הסטודנט למשפטים והחבר במועדונים וינאיים שונים, חש מהלומה אישית עזה בבטנו הרכה, בשעה ששפטו את דרייפוס, הוקיעו אותו אל עמוד הקלון, ביזו אותו בפומבי ואף עוררו גל אנטישמי בפריס ובסביבתה. הרצל הזדהה עם דרייפוס ובשעה שנרמס דרייפוס חש הרצל מפח נפש יותר אישי מאשר מסורתי-יהודי. כך, שכל המבקשים לתלות בו מין "חזרה בתשובה" לאחר משפט דרייפוס, ממציאים קולב דימיוני לתלות עליו חליפה אידיאולוגית התפורה לפי מידתם ואף מהבד, הכפתורים והביטנה הקרובים לדעתם; שלישית – הבה ונעלעל בחיבורו של הרצל – "מדינת היהודים" – ונבקש לאתר בו את הפן היהודי. נבקש ונטרח, אך לשווא. חיבורו של הרצל נקרא בשם זה כדי לסמל את הצורך המוסרי והפרגמטי-מעשי לפיתרון מצוקתו של העם היהודי (ולא של היהדות), מחוסר המולדת ורדוף אנטישמיות. הוא מבקש להתייחס לעם היהודי כאל לאום (מחוסר טריטוריה בשלב זה), שעתיד לממש את מאווייו ההיסטוריים בטריטוריה משלו (ואגב, הרצל מסמן בחיבורו זה דווקא את ארגנטינה כארץ המועדפת ולא את ארץ ישראל) ולא כציבור בעל מכנה משותף דתי ומסורתי. כוונתו היתה להציע פיתרון לאומי-מדיני לעם היהודי ולא פתרון יהודי לעם. אף בספרו השני, "אלטנוילנד", ויותר מקודמו, מודגש הפיתרון לעם, לאומה, בממד החילוני, החופשי, הליברלי-דמוקרטי, המודרני, המתקדם והמתוקן. בחיבורו זה מבליט הרצל את הצורך בהפרדה בין דת ומדינה.
אז אם מהרצל לא ניוושע ונתקשה מאוד להציע את הקשר בין "מדינת היהודים" לבין "מדינה יהודית", שמא נבחן את גישותיהם של יורשיו, ההולכים בתלם הציונות הארצישראלית. ובכן, אפשר לעיין בקפידה ובדקדקנות בנאומיהם, בכתביהם ובהגיגיהם של המנהיגים הציוניים בארץ לאורך כל תקופת היישוב, המנדט, ולא למצוא אלא שרידים מאוד שוליים ורופפים של זיקה בין לאום ודת, בין ארץ ישראל והיהדות. עניינם היה פוליטי מזה ואידיאולוגי מזה: קונסטרוקטיבי, התיישבותי, חלוצי, חברתי ועוד. תמצאו אותם מדברים על הצלת העם והאומה, שיקומם, שיגשוגם ופריחתם, אך את הדת והפולחן הותירו לאמונת הפרט ולמוסדותיה הפולחניים.
ב-14 במאי 1948 הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל ובמשפט הפותח את החלק המהותי במגילת העצמאות אנו נתקלים בנוסח הבא: " … ואנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הנה-הנה יצא המרצע מן השק: בפעם הראשונה מדובר על "מדינה יהודית". גם אם אטען שהדבר נבע מרצונו של בן גוריון למשוך אליו את הזרם הציוני-דתי ("הפועל המזרחי"), גם אם אומר שה"החלקה" נבעה מהרצון לאותת ליהודי התפוצות שפה ארצם וביתם, גם אם אשבע כי בן גוריון החל לטפח מין מסר משיחי-תנ"כי … גם אז יישאר הנוסח על כנו ואמצא את טיעוני שקועים בביצת בעייתיות. אלא מה, והדבר נובע במפורש מתפיסת עולמם החילונית המובהקת של המנהיגים הציונים, אחת מן השתיים: "מדינה יהודית", שהיא מדינה שהדת וההלכה בליבתה, ואין בה מקום לדתות אחרות, אלא כמיעוט נסבל בעל זכויות של מיעוט, או "מדינה יהודית" כהוראתו של הרצל – מדינה שקמה כדי לפתור את מצוקתו של העם היהודי, ואין בינה לבין הדת ומוסדותיה אלא קשר סמאנטי בלבד. ומדוע דווקא הפרשנות השנייה היא-היא שתופסת? לצורך זה יש לעיין בסעיפים המרכזיים של מגילת העצמאות. מגילה המעמידה במרכזה "שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", אינה יכולה להיות במפורש "מדינה יהודית". זאת ועוד, מדינה שקבעה את משטרה כדמוקרטי אינה יכולה להיות, בשום-פנים-ואופן, "מדינה יהודית". מדינה המאופיינת בחתך אמונתי-דתי אינה יכולה להבטיח שיוויון זכויות חברתי ומדיני לכל תושביה ואינה יכולה להיחשב כדמוקרטית.
ומה קרה מאז? אמנם מדינת ישראל חוקקה, מראשית היווסדה, חוקים בעלי איפיון דתי-לאומי, כמו "חוק השבות" ו"חוק האזרחות" הנובע ממנו, אלא שבתודעה הציבורית לא הושמעה המנטרה של "מדינה יהודית". היה ברור לכל שחזונו של הרצל בדבר "מדינת היהודים" הוא שתופס ולא "מדינה יהודית". השינוי חל כתוצאה ממלחמת ששת-הימים וכיבושם של שטחים נרחבים ממזרח לקו הירוק. החל להסתמן אז הבהוב של פונדמנטליזם משיחיסטי, אשר נישא על כתפי "גוש אמונים" ו"התחייה". צעירי המפד"ל גבשו קו ימני, לאומני, הרחק מן המגמה שאיפיינה את הוריהם (אנשי הברית ההיסטורית עם מפלגת העבודה), ומני אז ועד היום מתחזקת בקרבם המגמה הימנית-לאומנית-משיחיסטית. מצוקות חברתיות וכלכליות שימשו גל עליו ריחפה תנועת ש"ס, שהצלחתה הרחיבה את חוג הפונדמנטליסטים, הקנאים לתורה, ובשעה שהריחו את ההצלחה (החיבור בין דת לפוליטיקה) הבינו שאת הקשר הזה לא ניתן ואסור לנתק. השילוב בין שתי התנועות הנ"ל הוליד את החרד"לים (חרדים לאומיים) ו"נוער הגבעות" בשטחים הכבושים. הלאומנות, המשיחיזם והפונדמנטליזם יצר פולחן פטישיסטי של מנשקי מזוזות, מתקשטים בחמסות ובפתילים אדומים, מדביקי סטיקרים של "נחמן מאומן", נגועי בס"ד, חובטי קברים, פוקדי קברי צדיקים, טבולים בטקסי וודו ועוד תופעות מוחצנות (שהיהדות, אגב, מתנערת מהן ומסתייגת, אך אין זה מפריע ל"נהרגים באהלה של תורה"). תופעות אלה מהוות סימפטום להתפשטותה של הדת/פולחן בקרב שכבות שונות בחברה, וכתוצאה מכך נשמעו קולות מתגברים, שזכו להעצמה פוליטית (ומי אינו רוצה לרכב על גל העממיות) של "מדינה דמוקרטית ויהודית", או "מדינה יהודית ודמוקרטית" (תלוי עד לאיזו מידה חדר הפונדמנטליזם לנפשו של המגדיר). נושאי מסרים ודגלים אלה פשוט מתקשים להבין, כי בלתי ניתן לאחות בין שני המונחים – דמוקרטיה ויהודית – בשום חברה ומשטר. נעשה אמנם ניסיון לגשר בין הקטבים בדמות מפעלי "צו פיוס" (שנראים יותר כרצון לסחוף כוחות חילוניים אל הדת באקורדים נעימים ומלבבים) ובחתימה על "אמנת כנרת", אך מאחוריו מבצבצת אמת אחת והיא שאין לגשר בין שני הקטבים. ניתן לקיים את שתי התפיסות, ואולי אף ראוי שכך, בחברה המעוניינת להיות פלורליסטית, רב-תרבותית, אלא שבפועל, ברמת היישום, ואף האידיאולוגיה, המהלך הוא בלתי אפשרי. "אמנת כנרת" מצהירה בריש גלי כי עניינה הוא לבצר את המדינה כמדינה יהודית-דמוקרטית (שימו לב לקדימות הדת על פני המשטר) ומתעלמת מן הסתירה בין שני המונחים. היא משדרת, בערמומיות רבה, אפרטהייד חברתי, רעיוני, דתי ולאומי, המסתתר מאחורי עקרון דמוקרטי: הבה ונבצר את הרוב היהודי במדינה, ומתוך כך כל החלטה הגזורה על-פי עקרון "הרוב קובע" היא דמוקרטית. מנסחי האמנה כנראה "שכחו" כי עקרון זה הינו מוצק אך לא די בו כדי להבטיח את הדמוקרטיה. די בעקרון נוסף, ליברלי, של פלורליזם כדי להעמיד את המסר הדמוקרטי-יהודי של "אמנת כנרת" בפתטיות גרוטסקית. "אמנת כנרת" ממשיכה להתייחס לערבים הפלשתינאים, אזרחי מדינת ישראל כאל מיעוט מונצח, ודי בכך כדי לשמוט אריח נוסף מרצפת הדמוקרטיה שאמנה זו מבקשת לכונן. זאת ועוד, אין משטר דמוקרטי ללא חירויות הפרט, וכל עוד זוכה הדת היהודית למעמד בכורה, ואף לעליונות, נפגמת המהות הדמוקרטית. כל עוד שמעמדה של האשה נחות מזה של הגבר וכל עוד שהגיור הינו אורתודוכסי וכמותו גם הנישואין והקבורה, הרי קרובים אנו יותר למדינות העולם השלישי, הימי-ביניימי, מאשר לחברה מתקדמת, תקינה ודמוקרטית-ליברלית. שום חברה מתקדמת, מתחשבת, סבלנית וסובלנית, יכולה להיחשב בעת ובעונה אחת גם דמוקרטית וגם חד-דתית. יש בהחלט מקום לדבר על "מדינת היהודים" (אף כי, אישית, אין אני חש בנוח אף בכיבוס המפותל של המונח) בד בבד עם משטר דמוקרטי, אין שום אפשרות לזווג בין יהדות לדמוקרטיה. זה פשוט לא יצלח! אלא מה? הבה נהיה כמדינה דמוקרטית וליברלית מתוקנת, אשר מממשת עקרון פלדה בשם חירות הפולחן, הדת והאמונה. הדת והאמונה הן מנחלתו הפרטית של היחיד. ירצה, יגדיר עצמו כבן דת כלשהי, ירצה, יגדיר עצמו כאתאיסט. מדינה, בכל מקרה, אינה יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם דמוקרטית וגם דתית. הבחירה, יקירי, היא בידינו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן