ממאמרו של ריכרד וגנר (1850) וטביעת המונח “אנטישמיות” בידי וילהלם מאר (1879), דרך “הפיזיקה הגרמנית” של לנארד ושטארק וההנדסה הפסיכולוגית של ביברבך ויאנש—ועד תגובת הנגד של הילברט: “למתמטיקה אין גזעים”
בשנת 1850פרסם המלחין הגרמני ריכרד וגנר מאמר "היהדות במוזיקה". כעבור שלושים שנה מאז פרסום המאמר של וגנר, פורסמו ספרים של זרם חדש של היודופוביה − הגזעני. את המונח "אנטישמיות" עצמו טבע העיתונאי והפוליטיקאי הגרמני וילהלם מאר, מייסד "הליגה הגרמנית לאנטישמיות", בספרו "ניצחון היהדות על הגרמניות, מנקודת מבט לא-דתית" (1879). וגנר הפך לחלוץ האנטישמיות הגזענית. הוא כתב: "לא משנה כמה מילים טובות נאמרות על הצורך הצודק בשוויון היהודי, במפגש האמיתי עם יהודים, מעולם לא חדלנו להרגיש את האנטיפתיה הכנה ביותר כלפיהם; […] היינו נבוכים מהצורך הבלתי נמנע לשחרר את האמנות מהשפעה היהודית המדכאת; […] היכולת המודעת להתבוננות אצל היהודים מעולם לא הייתה גדולה דיה, כדי שמתוכם יצאו אמנים דגולים." לראשונה בהיסטוריה של היודופוביה, וגנר לא הבחין בין יהודים מומרים כמו המלחין מנדלסון והמשורר היינה, לבין יהודים שלא המירו את דתם, כמו הבנקאי רוטשילד והמלחין מאיירבר.
גם המדענים הנאצים תרמו לאנטישמיות גזענית. זוכי פרס נובל לפיזיקה פיליפ לנארד ויוהנס שטארק, יחד עם תומכיהם, חילקו את הפיזיקה לפיזיקה יהודית (תאורטית) שגויה ולפיזיקה ארית (ניסיונית) נכונה. לנארד כתב: "חשוב ביותר לבחון את כל התגליות בפיזיקה שנעשו על ידי הלא-ארים. לשם כך, עדיף לפנות לתגליותיו של נציגם הבולט ביותר, היהודי הטהור אלברט איינשטיין. תורת היחסות שלו נועדה לשנות את הפיזיקה. למעשה, תיאוריה זו נכשלה לחלוטין. יתרה מזאת, היא לעולם לא יכלה להיות נכונה. הפיזיקה היהודית היא עיוות יסודות הפיזיקה הארית… תשאלו – פיזיקה גרמנית? אפשר גם לקרוא לה פיזיקה ארית או פיזיקה של אנשים מטיפוס נורדי, הפיזיקה של חוקרי המציאות, מחפשי האמת, הפיזיקה של מייסדי מדעי הטבע. למעשה, המדע, כמו כל דבר שבני אדם יוצרים, תלוי בגזע, בדם." מתמטיקאים גרמנים לא פיגרו אחרי עמיתיהם הפיזיקאים.
המתמטיקה בגרמניה הנאצית נשלטה על ידי מדיניות נאצית גזענית, כגון חוק שירות המדינה של 1933, שהוביל לפיטוריהם של פרופסורים ומרצים יהודים רבים למתמטיקה מהאוניברסיטאות הגרמניות. היהודים נתקלו באפליה במוסדות אקדמיים גם לפני 1933, אך לפני עליית הנאצים לשלטון, כמה מתמטיקאים יהודים, כמו הרמן מינקובסקי, אדמונד לנדאו ורכרד קוראנט, הצליחו ואף מונו לפרופסורים מן המניין באוניברסיטת גטינגן בתמיכתו של המתמטיקאי הגרמני המפורסם דוד הילברט.
לאחר פיטורי היהודים מאוניברסיטה זו, התרחש שם האירוע הבא שבו היה מעורב הילברט. העיתונאי היהודי האוסטרי רוברט יונק כתב על כך בספרו "שבעתיים כאור החמה" על ההיסטוריה של יצירת פצצת האטום האמריקאית (1958): "המדענים שנותרו בגטינגן, כולל חוקרים מצטיינים, לא הצליחו להמשיך בעבודתם המדעית ברמה הגבוהה של שנות העשרים בשלטון של הרייך השלישי. הירידה הזו הורגשה בצורה החריפה ביותר על ידי המתמטיקאי הקשיש הילברט. כשנה לאחר ה'טיהור' בגטינגן, הילברט ישב במקום של כבוד לצד שר המדע, השכלה והחינוך הלאומי החדש, ברנהארד רוסט, באחד מהחגיגות הרשמיות. רוסט שאל בנימה אגבית את המלומד הזקן: "האם נכון, פרופסור, שמוסדך סבל רבות לאחר שהיהודים עזבו?" הילברט, חד לשון וכהרגלו גלוי, השיב: "נזק גדול? שום נזק לא נגרם למכון, אדוני השר, הוא פשוט כבר לא קיים!"
בשנת 1928, בקונגרס הבינלאומי למתמטיקה בבולוניה, אמר הילברט: "כל מסגרת, במיוחד מסגרת לאומית, מנוגדת לרוח המתמטיקה. רק מתוך חוסר הבנה מוחלט של המדע שלנו יכולים להיווצר הבדלים בין אנשים וגזעים, והסיבות לכך הן זעירות לחלוטין. למתמטיקה אין גזעים… עבור המתמטיקה, כל העולם התרבותי הוא מדינה אחת."
האידיאולוגיה הנאצית בנוגע למתמטיקה קבעה ש"המתמטיקה הארית" תעשה דגש על המתמטיקה הגיאומטרית ותורת ההסתברות. האקסיומטיקה המופשטת הוקעה כ"צרפתית-יהודית". המתמטיקאי הברלינאי והאנטישמי לודוויג ביברבך גינה את תורת הקבוצות של המתמטיקאי היהודי גיאורג קנטור ואת תורת המידה כבלתי-גרמניות. הוא היה מחבר הרעיון של "המתמטיקה הארית" ו"המתמטיקה היהודית". בהרצאה "מבנה האישיות והיצירתיות המתמטית" שנשא באביב 1934, תמך ביברבך במחאת הסטודנטים מגטינגן נגד עבודתו של אדמונד לנדאו באוניברסיטה שלהם. הוא אמר: "התנהגות הסטודנטים מגטינגן כלפי אדמונד לנדאו היא בהחלט סבירה ומוצדקת, שכן המקרה של לנדאו מראה בבירור שיש מתמטיקה גרמנית ויש מתמטיקה יהודית – שני עולמות המופרדים בתהום שאין לגשר עליה. בחירת הבעיות המדעיות והגישה אליהן מוכתבות על ידי המדען עצמו ולכן הן תוצר של גזעו. […] אומה שמצאה את זהותה אינה יכולה לסבול מורים כאלה ועליה לדחות מחשבה זרה."
בשנת 1934, התייחס ביברבך בהרצאה שסוקרה בהרחבה בכלי התקשורת הגרמניות, לטיפולוגיה של הפסיכולוג הפרו-נאצי אריך רודולף יאֶנש, וזיהה את טיפוס S המחפש הפשטה עם היהודים ואת טיפוס J, השואף לתפוס את המציאות על כל גווניה, עם הגרמנים. ביברבך אמר: "הוגים יהודים מופשטים כמו S ידעו כיצד לעוות [את האקסיומות של הילברט] כדי להשתמש בהן כהצגה אינטלקטואלית בסגנון וודוויל. […] זהו דוגמה טיפוסית לאופן שבו השפעות גזעיות זרות ופיתויים גזעיים זרים מנתקים את הגרמנים ממקור כוחם שלהם. […] אין תחום מתמטי עצמאי שמנותק מאידיאולוגיה ומהחיים; הוויכוח הנוכחי על יסודות המתמטיקה הוא למעשה ויכוח על גזע. […] בסופו של דבר, המשחק הזה במושגים ותחבולות גלויות הם מאפיינים של טיפוס S הלא-אורגני והעוין, במיוחד המתמטיקה היהודית."
בגרמניה נפוץ סטריאוטיפ שלפיו השכל היהודי נוטה לפרקטיקה, תוך הסתמכות על לוגיקה וחישובים, בעוד שהשכל הגרמני הוא יותר מושגי. סטראוטיפ זה התבסס על ידי הפסיכולוג הגרמני והנאצי הנלהב, יאנש, בשנת 1937. הפסיכולוג חילק מתמטיקאים לסוג J ולסוג S. לפי יאנש, "סוג האינטגרציה" (Integrationstypus או סוג J), כלומר המוח הגרמני, הוא מושגי וגיאומטרי. זהו הסוג האידיאלי, הצפוני, הארי, בעוד ש"סוג ההתנוונות" (סוג S או "Strahltypus"), המוח היהודי, הוא פשוט לוגי. לאחר שהנאצים עלו לשלטון, הוא הוסיף כי אף שהמאבק הפוליטי הסתיים, המאבק הרוחני נגד היהודים "המזרחיים" החריף רק מתחיל. כל התכונות השליליות הושלכו על סוג S. סוג J היה חבר קשוח, גברי, תוקפני ואמין במפלגה הנאצית ממוצא ארי. הנטיות החושיות של סוג S היו יותר זורמות, מקוטעות, רגשיות ו"ליברליות".
בדברי הסיכום של אחת מהרצאותיו, העיר ביברבך: "עם זאת, אם משהו מושרש עמוק כל כך בעם, כפי שזה המקרה עם סגנון היצירתיות המתמטית, וכפי שמאושר על ידי הסגנון הגזעי הייחודי של המתמטיקאים הגרמנים הדגולים שלנו, אזי חשוב להתפתחות עמנו להכיר ולחזק סגנון גרמני ייחודי במתמטיקה. לשם כך, תחילה אנו זקוקים להגדרה ברורה של סגנון זר. הרי אנו נוטים בקלות רבה מדי לאבד את היכולת להעריך את יכולותינו שלנו, תוך הערצה למה שזר. רק כאשר מורי הנוער האקדמי שלנו יהיו בעצמם נציגים חזקים של עמנו, בעלי רצון לטפח את הסגנון הגרמני מעל לכל, ניפטר מהטעות הזאת… כך, יש לנו סיכוי טוב יותר להוכיח את עצמנו בין האומות באמצעות מאמצינו שלנו, אם נוותר בחופשיות על הנוצות השאולות שאינן מתאימות לסגנוננו."
האנשים המשכילים הללו, בעלי ידע רב, פנו לתיאוריות מדעיות אבסורדיות כדי להרחיק את היהודים השנואים מהמדע ולמגר את הצימאון הבלתי-נכבה שלהם לידע ולמדע. הפסאודו-מדע שלהם היה אנטי-יהודי ואנטי-מדעי.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
קשה לעקוב, לא כתוב טוב. חזרתי. האתר הופך לפרומפט בינה מלאכותית.