סיפור חייו של זלמן וקסמן, שנולד בכפר באוקראינה, היגר לארצות הברית, חקר את מיקרוביולוגיית הקרקע באוניברסיטת ראטגרס והוביל לגילוי הסטרפטומיצין, האנטיביוטיקה הראשונה שהייתה יעילה נגד שחפת
ב-20 ביולי 1888, בכפר האוקראיני הקטן נובה פרילוקה ליד ויניצה (האימפריה הרוסית), נולד ילד בשם זלמן אברהם למשפחה יהודית דתית וקסמן. הוריו שכרו מגרש אדמה וניהלו חנות למוצרי תפירה. זלמן סיים את לימודיו בחדר המקומי, שם למד תורה ותלמוד. אבל אמו הבינה את המגבלות של חינוך כזה, וכשהבן שלה הגיע לגיל עשר, היא שכרה לו מורים פרטיים. בעזרתם, הוא למד לעומק את השפה והספרות הרוסית, היסטוריה, מתמטיקה, גאוגרפיה, ואת השפות הגרמנית והצרפתית. אמו שיחקה תפקיד מכריע בגידול וחינוך בנה; היא עודדה את סקרנותו ואת רצונו החזק לידע.
באותה תקופה, המשפחה חוותה טרגדיה נוראית: אחותו בת השנתיים של זלמן מתה מדיפתריה, ולמרות שהיו תרופות למחלה זו, הן לא היו זמינות לכפר האוקראיני המרוחק. בעוד הילדה הקטנה מתה, אחיה בן התשע בחדר הסמוך בכה מתוך רחמים על אחותו האהובה וחוסר אונים לעשות משהו כדי לעזור לה. אולי אז הוא החליט להפוך את הצלת החולים למקצועו.
לאחר ניסיון כושל להתקבל לגימנסיה בז'יטומיר, החליט זלמן שרק אודסה יכולה לספק את צמאונו הבלתי נגמר לידע: "עולם חדש ואופקים חדשים נפתחו לפניי. אוניברסיטה נפלאה וחמישה תיכונים מילאו אותי בתקווה לעתיד". בשנת 1909, התקבל זלמן לאחת הגימנסיות באודסה, ועבר בחינות לחמש כיתות בבת אחת. הוא סיים את התיכון הזה שנה לאחר מכן. שנה לאחר שסיים את התיכון, נפטרה אמו של זלמן – ההשראה המרכזית שלו לכל הצלחותיו. האב התחתן מחדש זמן קצר לאחר מכן, מה שהוביל לקרע במערכת היחסים שלו עם בנו, שלא קיבל את החלטת האב המהירה.
כאשר שקל זלמן את סיכוייו להתקבל לאוניברסיטה כיהודי, כתב זלמן: "קבלה לאוניברסיטה רוסית הייתה בלתי אפשרית (בגלל הנומרוס קלאוזוס, המגבלה האנטישמית לקבלת היהודים לאוניברסיטאות – א. ג.) למה לחזור הביתה שאין בו אמא? מה יכולתי להפוך להיות? עוד אינטלקטואל מחוסר עבודה ומחוסר בית? יהודים ברוסיה חיים בפחד מתמיד. […]. אין תקווה לעתיד."
זלמן החליט לעזוב את רוסיה לתמיד ולעבור לארצות הברית כדי לגור בקרבת אחיות אמו. ב-2 בנובמבר 1910, הוא הגיע לפילדלפיה. בספטמבר 1911, וקסמן הפך לסטודנט במכללת החקלאות של מדינת ניו ג'רזי באוניברסיטת ראטגרס, בה סיים את לימודיו בשנת 1915 עם תואר ראשון במדעי החקלאות. במוסד זה התחיל וקסמן את מחקריו במיקרוביולוגיה של קרקע, והוא קיבל את תואר המאסטר שלו בשנת 1916, יחד עם אזרחות אמריקאית. ב-4 באוגוסט 1916, נישא זלמן לדבורה מיטניק. היה להם בן אחד, ביירון וקסמן, ד"ר לרפואה, שהיה מרצה בכיר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד ופרופסור למיקרוביולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל.
באביב של 1918, הגן וקסמן על עבודת הדוקטורט שלו בביוכימיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, וביולי של אותה שנה, הוא חזר למכללה לחקלאות בראטגרס, שם העביר הרצאות במיקרוביולוגיה של הקרקע. בשנת 1931, מונה וקסמן לפרופסור למיקרוביולוגיה של הקרקע באוניברסיטת ראטגרס. כאשר הוקמה מחלקת המיקרוביולוגיה באוניברסיטה, מונה וקסמן לראש המחלקה. בכותלי האוניברסיטה הזו התפתח הסיפור של יצירת סטרפטומיצין, שנועד להביס את השחפת.
חיידק השחפת התגלה על־ידי רוברט קוך בשנת 1882. למרות כל מאמציו של קוך למצוא מרפא למחלה שגזלה את חייהם של מיליונים, לא הצליח חתן פרס נובל זה לעשות זאת. בעשורים שאחריו ניסו כמה מדענים למצוא מרפא לשחפת, אך ללא הצלחה.
אהבתו של זלמן לאדמה החלה בילדות. גם לאחר שהפך למפורסם בעולם, המיקרוביולוג והביוכימאי האמריקאי הזה אמר פעם: "הכל התחיל מהקרקע השחורה והפוריה של אוקראינה. חשבתי עליה תמיד, לא שכחתי אותה, לא באודסה, לא במכללה באמריקה, ולא באוניברסיטה. איך אפשר לשכוח אותה? אני עדיין מריח את הניחוחות המדהימים של הערבה האוקראינית." הצלחתו של וקסמן בגילוי מדעי נבעה מיכולתו לשאול שאלות את הטבע עצמו. יום אחד הוא הופתע ממיעוט המיקרואורגניזמים שביכולתם לחולל מחלות זיהומיות בבני אדם ובבעלי חיים שנמצאו באדמה. המחשבה על הקרקע השחורה הובילה לגילוי הגדול. בעבודתו על בעיית השליטה בשחפת, הוכיח וקסמן תחילה שבקטריות השחפת מתות באדמה.
בהמשך הוא הגיע לאחת התגליות החשובות ביותר בהיסטוריה של האנושות – האדמה מייצרת חומרים מיוחדים שניתן להשתמש בהם במאבק נגד שחפת. לאחר שהוכיח שהאדמה מייצרת חומרים מרפאים מיוחדים, גילה קסמן חומר שמרפא שחפת, אך היה צריך להפיק תרופה שתהרוג את חיידק השחפת תוך השארת שרקנים שהיו שפני ניסיון חיים ובריאים. בשנת 1943 סייע לו בעבודה זו תלמיד מחקרו, אלברט שץ, שלבסוף גילה את הסטרפטומיצין. בכנס הבינלאומי הראשון שבו הוצגו תוצאות הניסויים הקליניים הוכרה היעילות הגבוהה של הסטרפטומיצין במאבק ב"דבר הגדול הלבן" – השחפת.
בזכות מחקרו המדעי של וקסמן, בשנת 1945, קיבלה האנושות את התרופה הכימותרפית היעילה הראשונה לטיפול בשחפת. כפי שהתברר מאוחר יותר, ניתן היה להשתמש בהצלחה בסטרפטומיצין גם בטיפול בכולרה, טיפוס הבטן ומחלות נוספות. בשנת 1948, וקסמן ושץ רשמו פטנט על "סטרפטומיצין ותהליך ייצורו."
פרס נובל לרפואה לשנת 1952
בשנת 1952, זלמן וקסמן זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה "על גילויו את הסטרפטומיצין, האנטיביוטיקה הראשונה היעילה נגד שחפת." בנאומו בטקס הענקת הפרס, ציין ארוויד וולגרן, חבר אספת הנובל במכון קרולינסקה: "בניגוד לגילוי הפניצילין על ידי פרופסור אלכסנדר פלמינג, שהיה במידה רבה תוצאה של מקריות, פיתוח הסטרפטומיצין היה תוצאה של עבודה ממושכת, שיטתית ובלתי נלאית של קבוצת מדענים גדולה." וולגרן, שציין כי הסטרפטומיצין כבר הציל אלפי חיים, הילל את הזוכה כ" אחד מגדולי מיטיבי האנושות."
וקסמן העביר את הזכויות הבלעדיות לסטרפטומיצין לאוניברסיטה בה התגלה. וקסמן השקיע את רוב כספי הפרס שלו בבניית המכון למיקרוביולוגיה, אותו ניהל עד פרישתו – תחת הנהגתו התגלו עוד כמה עשרות אנטיביוטיקות חדשות.
בשנת 1950, מונה זלמן וקסמן לאביר לגיון הכבוד. הוא קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לייז' ומאוניברסיטת ראטגרס, והיה חבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, במועצה הלאומית למחקר של ארצות הברית, באגודת הבקטריולוגים האמריקאית, באגודה למדעי הקרקע של אמריקה, באגודה האמריקאית לכימיה ובאגודה לביולוגיה וניסויית ורפואה.
לאחר שפרש מהאוניברסיטה בשנת 1958, המשיך וקסמן לכתוב מאמרים ולתת הרצאות על אנטיביוטיקה בערים שונות ברחבי ארצות הברית, כשהוא נשאר ראש המדענים האמריקאים העוסקים במיקרוביולוגיה של הקרקע.
וקסמן נפטר ב-16 באוגוסט 1973, בהייאניס, מסצ'וסטס. הוא האמין בכוח המרפא של האדמה עד מותו: "ה' ברא תרופות מן האדמה, והוא, החכם ביותר, לא יתנגד להן."
עוד בנושא באתר הידען:
