פרופ’ סימון שמאי־צורי מאוניברסיטת חיפה מסבירה מדוע שער של הנבחרת מרגיש כמו ניצחון אישי, איך נוצרת “שמחה לאיד” מול היריבה, ולמה צפייה משותפת בכדורגל הופכת אותנו לרגע אחד לקבוצה רגשית מסונכרנת
הדקה ה-90, התוצאה היא 0:0, אנחנו בגמר גביע המונדיאל, חייבים תוצאה, השחקנים במתח, החום במגרש בלתי נסבל, השופט עם המשרוקית בפה, בקרוב יסמן לתוספת זמן, את המתח במגרש וביציעי האוהדים אפשר לחתך עם סכין.
סטופ. מה קורה לאוהדים עכשיו ביציע ובבית, מה ההסבר הפסיכולוגי לתחושות שהם מרגישים? האם יש הבדל בין צפייה קולקטיבית לבין צפייה בבית, וכמובן ביציע במגרש? המונדיאל נפתח ב־11 ביוני 2026 ומתקיים השנה בארה״ב, קנדה ומקסיקו; לוס אנג’לס היא אחת מערי האירוח, ובה יתקיימו גם משחק הפתיחה של נבחרת ארה״ב ומשחקים נוספים.” לקראת המונדיאל פנינו לפרופ’ סימון שמאי-צורי, ראשת המוקד למוח והתנהגות באוניברסיטת חיפה, כדי להבין מה עובר עלינו בזמן המשחקים.
פרופ’ שמאי-צורי, המונדיאל הוא אחד האירועים הרגשיים הגדולים בעולם. מה בעצם קורה במוח שלנו ברגע שהנבחרת שלנו מבקיעה שער?
“אפשר לראות בכדורגל מעין מעבדה חיה לתחרות בין-קבוצתית. זהו מרחב שבו בני אדם מתארגנים במהירות ל’אנחנו’ ו’הם’, מסתנכרנים זה עם זה, מתרגשים יחד, שונאים יחד, מקנאים יחד ולעיתים גם שמחים לאיד יחד.
הרעיון להקמת המונדיאל צמח מתוך הבנה של כוחו העצום של הכדורגל לרכז רגשות לאומיים וקבוצתיים בתוך מסגרת מוסדרת. ז’ול רימה, נשיא פיפ”א והאיש המזוהה יותר מכל עם ייסוד המונדיאל, היה צרפתי שחווה את מלחמת העולם הראשונה. לאחריה הוא קידם את הרעיון של טורניר כדורגל עולמי מתוך אמונה שלמשחק יש כוח לקרב בין עמים יריבים ולאפשר לתחרות הלאומית לקבל ביטוי סמלי, מוסדר ולא אלים. המונדיאל הראשון התקיים ב-1930 באורוגוואי, ורימה ראה בכדורגל זירה שבה מדינות יכולות להתחרות, להתגאות, להניף דגלים ולפגוש זו את זו – בלי להילחם.
אבל דווקא משום כך, המונדיאל הוא גם מקום מרתק מבחינה פסיכולוגית. הוא לא מבטל את הרגשות השבטיים שלנו, אלא מרכז אותם בסביבה לא אלימה. בתוך תשעים דקות אפשר לראות כמעט את כל התופעות החברתיות של תחרות בין קבוצות: סנכרון, השתייכות, התנהגות עדרית, גאווה קבוצתית, קנאה, יריבות ושמחה לאיד.
ברגע שהנבחרת שלנו מבקיעה שער, המוח מתחיס לזה כאילו זכינו בשלל רב, כאילו אנחנו חלק מקבוצה עם עוצמה וכח. עבור אוהד אמיתי, הנבחרת היא חלק מהזהות שלו, ולכן השער נחווה כמעט כמו הצלחה אישית או משפחתית. מערכות התגמול במוח מופעלות, בעיקר אזורים הקשורים לעונג, מוטיבציה וציפייה לתגמול. במקביל יש עוררות גופנית חזקה: דופק עולה, נשימה משתנה, השרירים מתכווצים, ולעיתים הגוף מגיב עוד לפני שאנחנו מספיקים לחשוב. חוקרים שבדקו הבעות פנים בזמן ניצחון רואים שהתגובה היא עוצמתית, כמעט של כאב. יש מחקר שמראה שהבעת פנים של ניצחון דומה להבעת פנים של כאב. הגוף מגיב באופן אוטומטי – קפיצה, צעקה, הנפת ידיים ואפילו חיבוק של אדם זר.
השמחה הזאת איננה רק פרטית – היא מסונכרנת. אלפי או מיליוני אנשים מגיבים באותה שנייה לאותו אירוע. השער יוצר רגע נדיר שבו גוף, רגש וזהות קבוצתית מתלכדים בבת אחת. לרגע קצר, ה’אני’ מתרחב והופך ל’אנחנו’ – כמו עדר אחד עוצמתי שחווה שמחה משותפת”.
לפעמים הכישלון של היריבה משמח אותנו יותר מהניצחון שלנו. מה בעצם קורה לנו ולמה?
“זאת התופעה המוכרת בשם ‘שמחה לאיד’. רובנו לא אוהבים להודות בכך, אבל זהו רגש אנושי נפוץ הרבה יותר מכפי שנדמה. המילה הגרמנית Schadenfreude מורכבת משתי מילים: Schaden שפירושה נזק או פגיעה ו Freude- שפירושה שמחה – כלומר, ‘שמחה על צרתו של האחר’. אוהד כדורגל עשוי לחוש סיפוק כאשר הקבוצה היריבה מפסידה, עובד עשוי לשמוח כאשר עמית מצליח סופג ביקורת מהמנהל – כאילו מאזן הכוחות חזר להיות הוגן יותר.
פסיכולוגים רבים רואים בשמחה לאיד את הצד השני של מטבע הקנאה. כאשר הצלחתו של האחר גורמת לנו להרגיש נחותים, הכישלון שלו עשוי להחזיר לנו באופן זמני תחושת שוויון. במחקרים שערכו סמית’ ועמיתיו נמצא שאנשים מדווחים על יותר שמחה כאשר אדם מצליח חווה כישלון, בהשוואה לאדם שלא נתפס כבעל יתרון מיוחד. לעיתים דווקא נפילתם של אלו שנמצאים ‘מעלינו’ היא שמעוררת את התגובה החזקה ביותר.
בהקשר של המונדיאל, שמחה לאיד מופיעה במיוחד כאשר יש יריבות היסטורית או תחושה שהצד השני מאיים על הקבוצה שלנו. אנחנו נחווה אותה גם אם אין לנו כל רווח מהכישלון של האחר – התחושה היא שאם הם נפגעים ונחלשים, אנחנו מתחזקים.
זה לא אומר שאנחנו מגיבים באופן לא מוסרי או קטנוני. זה אומר שהמוח החברתי שלנו בנוי לחשוב בקבוצות. הוא כל הזמן מסמן מה מצב הקבוצה שלי לעומת קבוצת היריב, והצלחה של קבוצת הפנים משמחת אותנו – אבל גם כישלון של קבוצת החוץ יכול לעורר סיפוק”.
יש רגע ספציפי מהמונדיאל שממחיש את התופעה הזאת בצורה מושלמת?
“יש הרבה רגעים בתחרות שממחישים את התופעות הקבוצתיות. בעיקר רואים את זה ברגעי שיא כמו ניצחון סוחף או הפסד צורם. אחד הרגעים שממחישים זאת היטב הוא דו-קרב פנדלים. בפנדל האחרון, העולם כאילו מתכווץ לנקודה אחת: שחקן, כדור, שוער, שער. מיליוני אנשים עוצרים נשימה באותו רגע ממש. אם השחקן של היריבה מחמיץ, ההתפרצות של האוהדים איננה רק שמחה על ההעפלה שלהם – זו גם שמחה על הקריסה של הצד השני. רואים את זה בגוף: אנשים קופצים, צוחקים, צורחים, לפעמים אפילו מחקים את הייאוש של היריב. זה רגע שבו שמחה, הקלה, תחרות ושמחה לאיד מתערבבות יחד.
דווקא הפנדלים ממחישים עד כמה כדורגל הוא לא רק משחק של ספורטאים, אלא מעבדה רגשית עצומה של זהות קבוצתית”.
מה קורה כשמיליוני אנשים חווים את אותו רגע בדיוק באותו זמן – האם אפשר לדבר על “מוח קולקטיבי”?
“במובן מסוים, רגעים כאלה מזכירים לנו שאנחנו עדיין יצורים עדריים. כשאנחנו חושבים על עדר, אנחנו מדמיינים לעיתים משהו שלילי – אנשים שפועלים בלי לחשוב. אבל בטבע, עדריות היא קודם כול מנגנון הישרדותי. ציפורים ודגים נעים בלהקות ויונקים בעדרים – הם לומדים אחד מהשני, צדים יחד, מגיבים יחד לאיום, וכך מגדילים את סיכויי ההישרדות שלהם. גם אצל בני אדם קיימת נטייה עמוקה להסתנכרן עם הקבוצה, רק שאצלנו היא מתבטאת גם ברגש, בקשב ובמחשבה.
‘מוח קולקטיבי’ הוא דימוי טוב. ברגעים מסוימים, הקבוצה מתנהגת כמעט כמו אורגניזם אחד — גוף אחד שמביט, נדרך, מתכווץ ומתפרץ יחד. במחקרים במעבדה שלנו הראנו שבזמן סנכרון תנועתי ורגשי גם המוחות מסתנכרנים – נוצרת פעילות מוחית משותפת, כאילו החברים בקבוצה משדרים על אותו גל. זהו מנגנון קדום שמאפשר לנו להפוך לעדר שמגן על החברים שלו”.
האם אוהדים שצופים לבד בבית חווים את המשחק אחרת מאלה שצופים בקהל?
“כן, המוח בהחלט יודע את ההבדל. כשאנחנו צופים לבד, אנחנו עדיין יכולים להתרגש מאוד, אבל כשאנחנו צופים עם אחרים, הרגש מתעצם. הנוכחות המשותפת מאפשרת העצמה של הסנכרון הבינמוחי – אנחנו לא רק מגיבים למשחק, אלא גם לתגובות של האנשים סביבנו.
צעקות, מחיאות כפיים, תנועות גוף, פנים מתוחות, חיבוקים – כל אלה מגבירים את הסנכרון בין האוהדים. הרגש נעשה מדבק. אם כולם סביבי קופצים, גם הגוף שלי נכנס לאותו מצב. לכן משחק באצטדיון או בפאב יכול להרגיש חזק בהרבה מאותו משחק בדיוק על הספה בבית”.
לסיום, מה היית רוצה שאוהד ממוצע יבין על עצמו?
“הייתי רוצה שהוא יבין שכשהוא צועק מול המסך, קופץ משמחה או מרגיש כאב אמיתי אחרי הפסד – הוא לא ‘מגזים’. המוח שלו באמת מתייחס לקבוצה כחלק ממנו.
אבל הייתי רוצה שהוא יבין גם את הצד השני: הרגש הקבוצתי הוא כוח נפלא, אבל גם מסוכן. הוא יכול לחבר בין אנשים זרים וליצור רגעים של קרבה ואחדות, אבל גם להפוך מהר מאוד לעוינות ושנאה. כדורגל מזכיר לנו שאנחנו לא רק חושבים לבד ומרגישים לבד – אנחנו נדבקים ברגשות של אחרים, מסתנכרנים איתם, ולעיתים ממש הופכים לחלק מעדר רגשי. השאלה היא לא איך להיפטר מזה, אלא איך להיות מודעים לזה – וליהנות מהקסם של הקבוצה בלי לאבד את האנושיות כלפי הצד השני”.
נאחל לכולם צפייה מהנה במונדיאל 2026, והלוואי ויום יבוא נבחרת ישראל תעלה גם למעמד המכובד הזה.
FAQ קצר
מה קורה במוח כשנבחרת אהודה מבקיעה שער?
מערכות התגמול במוח מופעלות, הגוף נכנס לעוררות, והאוהד חווה את ההצלחה כאילו היא קשורה אליו אישית או לקבוצה שהוא חלק ממנה.
למה אוהדים שמחים לפעמים בכישלון של היריבה?
זו תופעה המכונה שמחה לאיד. בהקשר קבוצתי, כישלון היריבה עשוי להרגיש כאילו הוא מחזק את הקבוצה שלנו.
האם צפייה באצטדיון שונה מצפייה לבד בבית?
כן. צפייה משותפת מגבירה את הרגש, משום שהאוהדים מגיבים לא רק למשחק אלא גם זה לזה: לצעקות, למחיאות הכפיים, למתח ולשמחה סביבם.
מה פירוש “מוח קולקטיבי” בהקשר של כדורגל?
זהו דימוי למצב שבו קבוצה גדולה של אנשים מגיבה יחד לאותו אירוע, מסתנכרנת רגשית ולעיתים גם גופנית, ומתנהגת כמעט כמו יחידה אחת.
עוד בנושא באתר הידען:
