הידען > מאחורי פרגוד המונדיאל

מאחורי פרגוד המונדיאל

מקור הספורט, ענפיו וביטוייו, נעוץ עמוק בהישרדות ובמלחמות. הוא מהווה סובלימציה (עידון) של הקרבות הקדומים ויצר ההישרדות/לוחמנות, אך הללו מתעוררים מחדש בכל עימות ספורטיבי

ד”ר יחיעם שורק

משחקי המונדיאל שהגיעו אלינו, מרתקים וכמו שואבים לתוכם, באופן די צפוי, מיליארדי צופים ברחבי העולם. תופעה תקשורתית חסרת תקדים בממדיה. בשל קדושת המונדיאל נדחקות הצידה מחלוקות פוליטיות, מתחים כלכליים וחברתיים, בעיות אתניות ו”סתם” שיחות חולין וקודש, ואת מקומם תופשים, לא קשה לנחש, משחקי המונדיאל.
למה? איך זה קורה?
כחוקר תולדות הספורט, “מהתנ”ך ועד הפלמ”ח”, ובניגוד לצנעה המתחייבת, אני מרשה לעצמי לצטט את “משפט המחץ” הבא, שמופיע במחקריי ובהרצאותיי: “מקור הספורט, ענפיו וביטוייו, נעוץ עמוק בהישרדות ובמלחמות. הוא מהווה סובלימציה (עידון) של הקרבות הקדומים ויצר ההישרדות/לוחמנות, אך הללו מתעוררים מחדש בכל עימות ספורטיבי”. או – “הספורט משחרר אגרסיות מחד ושואב אליו אגרסיות מאידך”.
אם כן, המתח שקיים בין שחרור אגרסיות וההישאבות לתוכן, ואולי אף הזכות “להתפרע”, או “להתפרק” – הם שהופכים את מונדיאל לסם המפעפע בוורידי צופיו, לאדרנלין הקודח במוחם ועובר לכל מערכת העצבים שבגוף.
ולענייננו – היות שאין כמעט ענף בינלאומי, כמו הכדורגל, המשוחק בכל העולם, עממית, מעין-מקצוענית ומקצוענית, ושהמכיל בתוכו אלמנטים קרביים-מלחמתיים, הוא הפך להיות לגורם המרתק אליו צופים רבים, ובוודאי באירוע כה דרמטי כמו המונדיאל.
בתקופות קודמות, היה לפעילות הגופנית מקום ראוי ומכובד, בהיסטוריה של יוון העתיקה ובמשחקים האולימפיים, לא רעשו וגעשו היציעים, ואף לא התמלאו פרט לאירוע הססגוני של מירוץ המרכבות. כי שם ה”אקשן”, כי שם “הדבר האמיתי”.
שליטי רומא הקדומה הבינו אל נכון כי בכדי למשוך המונים לקרקסאות, לרכז את תשומת לבם מבוקר עד ערב ולאפשר להם לפרוק אגרסיות ביציעים במקום ברחוב, ובוודאי שלא נגד השליט, ראוי לפתח את הנוהג של “לחם ושעשועים”, ולהציג בפני ההמון לא “חלילה” פעילות ספורטיבית אתלטית, אלא דם בזירה. הדם נצפה בתחרויות המרכבות ונשפך בקיתונות ובמבוע עז בקרבות הגלדיאטורים. המיפגש הוויזואלי בין הקהל לדם המריץ כל תא “תורן” בגופו של כל צופה פוטנציאלי, שהמתין לבוא הבוקר הבא, למילוי היצרים הדמיים שבקרבו ובקרב עשרות אלפי הצופים כדוגמתו.
שפך הדם בזירה יצר בקרב הקהל מין קתרזיס ממושך, ותת-הכרתית, תת-תודעתית, החזיר את הקהל לתקופת מלחמות ההישרדות הפרה-היסטוריות בין האדם לחיה. היה זה לא רק בבחינת צפייה ב”סרט” של “מכונת הזמן”, אלא “ממש” התמזגות וירטואלית בין הצופה ללוחם הזירה. באופן זה השתחררו אגרסיות ונצברו אגרסיות. לוחם הזירה היה בבחינתו של הצופה הפוטנציאלי כאילו פסגת תשוקותיו ומאווייו, ויכול היה לדמות עצמו בנפשו ובדמותו מבלי להיפצע, מבלי ששערה מראשו תנשור ארצה. היה זה, איפוא, בבחינת סרט “אמיתי”.
תחרויות אלימות של קרבות-לחיים-ולמוות, ובעיקר איגרוף ללא כפפות, מתנהלות עד היום בארה”ב. הן, כמובן, בלתי חוקיות “למהדרין”, אך מושכות אליהן קהל רב. המילה “אך” איננה במקומה, מכיוון שבגלל העדר החוקיות, הדם שנשפך וההימורים הכרוכים בתחרויות קטלניות אלה, נשאבים אליהן צופים רבים.
שריד נוסף ממלחמות הגלדיאטורים הינו “מלחמת השוורים” בקורידה הספרדית, שאולי ראוי יותר לכנותה “שחיטת השוורים”, כאשר המוני צופים משולהבים, ובכללם הרבה תיירים מעונבים, ממותגים וכרסתניים, יוצאים מגדרם כאשר הטוריאדור נועץ את הרמחים בעורף השור ומחסלו אחר-כך, לא לפני התענות נוראה של אותו ייצור חסר-ישע, בנעיצת סייף אל תוך מוחו. קצות-ציציות אזניו של השור נקטפות ומושלכות לעבר הקהל צמא-הדם המהופנט. החוויות הקולניות של הקהל מלמדות, שלו נערכו לפניו, כיום, תחרויות גלדיאטוריות, היו היציעים מלאים עד אפס מקום וכרטיסים לא ניתן היה להשיג ולו חודשים מראש.
ימים חלפו, שנים עברו, והספורט נשאר כמעט אותו ספורט – כמשחרר אגרסיות וצובר אגרסיות, ועל כן מרתק אליו קהל אובססיבי. מדובר, אם-לא-הבנו-כבר-בכך, בפעילות ספורטיבית תחרותית, קבוצתית, ובעיקר סביב מישחקי הכדור.
לאמיתו של דבר נעוצים אפקטים קרביים והישרדותיים כמעט בכל ענף קבוצתי-כדורי כמו כדורסל, כדוריד, כדורמים, בייסבול או ראגבי/פוטבול אמריקאי, אלא שעממיותו של הכדורגל (פרט אולי לארה”ב) הקנתה לו את
מקום הבכורה בתחום הנידון.
בכדורגל תמצאו אסטרטגיות וטקטיקות, מהלכי מיתקפה והגנה, הכנה, אימונים, כושר גופני ונפשי, התמצאות בשטח, מגע גופני, משמעת טקטית, מלחמה פסיכולוגית, ריגול ספורטיבי, הכנעת היריב, מנצחים ומפסידים, השפלת היריב ואפילו ציוד “צבאי”.
כחלק אינטגרלי מתוך האווירה הלוחמנית תמצאו את הביטויים התקשורתיים בזיקה לאירועים משדה ה”דשא”: “בעיטת תותח”, “יריית טיל”, “מערך הגנה/התקפה”, “פריצה”, “הבקעה”, “חדירה”, “הטלת פחד על היריב” ועוד ממין אלה.
והקהל, כידוע, הינו חלק מובנה מכלל האווירה המלחמתית הנ”ל, והוא טובל בתוך אלימות בין האוהדים, התגרויות הדדיות, נהמות ושריקות, גידופים וקללות, הנפת שלטי “מלחמה” או “אימפריה”, הפעלת לחצים על מאמנים, מנהלי קבוצות ובוודאי שעל שחקנים ועוד.
תוסיפו למטענים אלה את האפקטיביות המיוחדת והדרמטיזציה המשוקעות במישחקי המונדיאל. הללו נתפסים כ”יהלום שבכתר”, שאין בלתם ואין זולתם, כאילו המאבק האחרון, מלחמת יום-הדין, “גוג-ומגוג”. תוסיפו לכך את המשמעויות הלאומיות המסתתרות מאחורי המישחקים, שהרי מדובר בנבחרות לאומיות, ייצוגיות, כאילו מאחורי כל קבוצה ניצבת אומה שלמה, וכל המערכת המשוחקת נדמית כתחיה מעודנת של מלחמת עולם.
תוסיפו לכך את ההזדהות, האישית, המשפחתית ואפילו החברית, עם קבוצות מסויימות, או עם כוכבי כדורגל מסויימים, וגם את העובדה, שכל אחד יכול להמר, תיאורטית-נפשית, על קבוצה זו או אחרת, או על שחקן כזה או אחר, ומתוך כך חש הצופה כאילו הוא והשחקן חד הם.
תוסיפו לכך את המשמעות הנפשית הגלומה במישחקים, כמעין רופא-נפש זמני לכל צופה ואוהד, המוכן לשכוח את הצרות האישיות, הממלכתיות, ולשקוע בתוך לגונה, מעין גן-עדן-אבוד, ולו לתקופה קצרה, בבחינת מלחמה וירטואלית בין הנבחרות, המשכיחה את המלחמות האמיתיות של חיי השעה, היומיום.
תוסיפו לכך את תחושת ההשתייכות לעוד שני מיליארד צופים ותוסיפו לכך את השיוך הגברי, המאצ'ואיסטי, של הצופים, הזוכים לרגעי עדנה, אם כי קצרים, של “אחוות הלוחמים” הקדומה.
ועכשיו נתפור את כל הנתונים שהובאו לעיל ונבין מדוע כל כך הרבה צופים מרותקים למישחקי המונדיאל, כפי שבערך הם מרותקים לסרטי אקשן/פעולה/מתח, הרבה יותר מאשר “סתם דרמה”, והרי מישחק כדורגל מוקרן וסרט פעולה דומים מאוד זה לזה, כשהצופים מדמים עצמם, בעיקר תת-תודעתית, כחלק מתוך מלחמה “ממש”. מלחמת לוקסוס, שממנה אין חשש להיפצע או ליהרג ולכל היותר להתעצב ולהתעצבן, או אם תרצו: ללכת עם, ולהרגיש בלי.