הפתגם “אין שמחה כשמחה לאיד” מעוררת את סקרנותו של משה ששואל “האמנם ?”
אין כמובן “שמחומטר” כדי למדוד ולהשוות בין השמחה שנחווה אם נצליח להשיל מעלינו 5 ק”ג בדיאטה לשמחה שנחוש אם חברינו ישמינו ב 5 ק”ג. אבל גם אם אי אפשר לקבוע אם השמחה לאיד היא הגדולה שבשמחות היא ללא ספק המוזרה שבהן. זהו סוג השמחה הנפוץ ביותר אך גם המושתק, המודחק והמוסווה שבקשת הרגשות שלנו. אין כמעט סיפור ילדים או אגדה עממית שלא מספקת לשומע את העונג שבהשפלת הרשעים ואין סדרה טלויזיה משטרתית שתוותר על תמונת תקריב של הפושע נכבל באזיקים. שמחה לאיד עומדת מאחורי חלק גדול מהבדיחות וההנאה שאנו שואבים מצפיה בספורט אבל לעולם כמעט אין מודים בה. על היחס המתנכר כלפי הרגש הזה תעיד העובדה שבמילון השפה האנגלית על 200,000 המילים שבו חסר תרגום ל”שמחה לאיד” ודוברי האנגלית נאלצים לייבא את המילה הגרמנית Schdenfreude (gloating אינו תרגום מספק שכן הוא פועל ולא מצב נפשי והוא משמש לרוב במובן דומה לזה של הפועל “ללגלג” בעברית) . מפתה לראות בהשמטת השמחה לאיד מאוצר המילים האנגלי ומציאותה במילון הגרמני עדות לשוני תרבותי עמוק אלא שהפסיכולוג סטיבן פינקר מעיד על סטודנטים אנגלו-סקסים הנתקלים בפעם הראשונה ב מינוח Schdenfreude “הם לא אומרים ‘איך תתכן שמחה לסבלו של אדם אחר? אינני מבין את הרעיון שאינו קיים בשפה ובתרבות שלי’. התגובה שלהם היא ‘ הי, יש מילה בשביל זה? מגניב! ‘”. שלמה המלך אחראי ליתרון הקטן הזה של העברית על האנגלית כשבספר משלי הוא טובע את המושג תוך שהוא מגנה בחריפות את העונג הזה ” לֹעֵג לָרָשׁ, חֵרֵף עֹשֵׂהוּ; שָׂמֵחַ לְאֵיד, לֹא יִנָּקֶה” (משלי פרק י”ז) רק כדי להיכשל בעצמו בשמחה לאיד באותו ספר עצמו: “בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה” (פרק י”א). שמחה לאיד מופיעה כבר בשנת החיים השלישית כאשר ילד המתחרה על תשומת הלב או על מעמד חברתי בקבוצה נכשל.
למה צריך רגש כה רב עוצמה?
למה צריך רגש כה רב עוצמה ולמה כל כך קשה להודות בו? לבני אדם יכולת ייחודית לחוש הזדהות וחמלה כלומר לסגל את נקודת מבטו של הזולת ולהשתתף ברגשותיו. זוהי יכולת חיונית לחיים חברתיים והמח מותאם להזדהות באמצעות אזורים המגיבים לתשדורות מהזולת בהפעלת “תאי מראה” כלומר תאי עצב הפעילים גם כשאנו חווים רגש וגם כשאנו מזהים אותו אצל הזולת. שני רגשות דורשים מאיתנו פעולה הפוכה לגמרי, הקנאה שבה אנו חווים מצוקה לנוכח הצלחה של אדם אחר ושמחה לאיד בה אנו מזהים מצוקה ומגיבים עליה בשמחה. הצורך ב”רגשות ההפוכים” עשוי לנבוע מהצורך להעניש אדם על סטיה מכללים, כך למשל, נמצא כי “תאי מראה” לא הופעלו למראה כאב של אדם שנצפה קודם לכן מרמה במשחק. אבל גם כשמדובר במשחק הוגן לא כדאי להזדהות עם מי שמצליח יותר מדי. הסטטוס החברתי-משאב חיוני להישרדות ולהתרבות הוא יחסי: אנחנו צריכים להיות לא סתם טובים אלא טובים יותר מבני קבוצת ההתייחסות החברתית שלנו וכשמעמדנו מאויים כדאי להסיר את הכפפות. הדמיה מגנטית של המח מאפשרת לחוקרים לבדוק כיצד אזורים במח מופעלים בסיטואציות שונות. קנאה מעובדת באותו אזור במח בו אנו חווים “כאב חברתי”, היא תוצאה של עימות בין ההערכה חיובית שלנו על עצמנו לבין עובדה שאינה מתיישבת עם ההערכה הזו. הכרה בנחיתות תמיד כואבת והיא מסמנת סכנה אמיתית למעמד חברתי. לפי אסכולת הפסיכולוגיה האבולוציונית אנחנו צאצאי הורים שמעמדם החברתי אפשר להם להתרבות כלומר כאלו שלא היו אדישים למיקומם בהיררכיה ופיתחו מוטיבציה לסלק איומים על הסטאטוס. הדחף הזה עשוי לעורר לפעולה שנועדה להגברת ההישגים לנו כלומר ל”קנאת סופרים” אך נפילה של מתחרה מקדמת אותנו באותה מידה ומעוררת, לכן, לפעולה מסלולים מוחיים המקושרים לתגמול חיובי כלומר לשמחה ובפרט מתעורר לפעילות ה סטריאטום – חלק במוח המספק לנו פרס על הצלחות. כאשר, בתנאי מעבדה, הוצגו לנחקרים (סטודנטים כמובן, מי עוד יבלה את זמנו בצפייה בסרטונים כשהוא מחובר למכשיר MRI?) ראיונות עם סטודנטים אחרים, חלקם מצטיינים (ולכן מייצגים איום על מעמד) וחלקם בינוניים. לאחר הראיון “מתברר” כי הסטודנט נתפס בעברה פלילית וסולק מהאוניברסיטה. מתברר כי ההצטיינות המאיימת מכבה את מנגנוני ההזדהות במח, כך אנו מפסיקים “להכנס לנעליו” של אדם שהצלחתו מאיימת עלינו ונפתחת הדרך לרגשות של קנאה ושמחה לאיד. כאשר הסטודנט שנכשל מוצג כנחות בהישגיו נשמרת ההזדהות איתו והתחושה היא של השתתפות בצער. השמחה לאיד חזקה במיוחד כלפי בני אותו מין: גברים ישמחו יותר לצרות של גברים ונשים לנפילה של נשים אחרות כפי שניתן לצפות מרגשות שעיצבה האבולוציה לשם תחרות “פנימית” בין זכרים או בין נקבות על מיקום יחסי בקבוצה. הקשר בין קנאה ושמחה לאיד לנחיתות הוא בבסיס ההדחקה שלה: הכרה ברגשות כאלו פירושה הכרה בעליונות של הזולת והיא עצמה, לכן, מסכנת את מעמדנו. אולי זו הסיבה ששמחה לאיד מוסוות לעיתים קרובות כרדיפת צדק כלומר כרגש לגיטימי להבעת אותן תחושות – מותר לשמוח לאיד אם רק נמצא צידוק מוסרי לנפילת היריב. צדק פואטי הוא אמצעי נפלא ליהנות משמחה לאיד בלי ייסורי מצפון ורגשי נחיתות. כאמור, קנאה ושמחה לאיד יופנו כלפי מתחרה בקבוצה שאנו משתייכים אליה; והם מיותרים כשמדובר במי שאיננו משווים עצמנו אליו. פריבילגיות של בני אצולה לא עוררו קנאה ומפלתם לא עוררה שמחה לאיד בקרב פשוטי העם כל עוד הייתה ההפרדה החברתית הרמטית ושום דבר שקרה להם לא שינה את הסטטוס של מי שמחוץ לאריסטוקרטיה. בדומה אנו יכולים לשמוח בשמחתו של כוכב הוליוודי אך נתקשה לעכל הצלחה של חבר שלמד איתנו בתיכון. שמחה לאיד היא רגש מורכב, בדיקה של אנשים שחלקים שונים במוחם נפגעו העלתה כי ניתן לאבד את היכולת לחוש שמחה לאיד גם כאשר נשמרת האמפתיה כלומר היכולת לזהות נכונה רגשות אצל אחרים ולסגל את נקודת מבטם. שמחה לאיד דורשת הפעלה של כמה אזורים בשתי אונות המח הנדרשים כדי לייצג בו זמנית מצב רגשי של הזולת ומצב הפוך ב”אני”. מדע המח מאשר ש”אין שמחה כמו שמחה לאיד” – זהו רגש חשוב שיש סיבה טובה לחוש וסיבה טובה לא פחות להדחיק.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
מענין ו״נחמד״ , רק שראוי היה להמנע מלעז מיותר
ובמקום ״סיטואציות״ לכתוב מצבים,
במקום ״סטטוס״ מדרג או עמדה,
די לנו בלהג הלועזי הנלעג באתרים אחרים
מה עוד שהכותב מדגים את יכולתו הבלשנית
ע׳׳י השוואת שפות אחרות,
נכתוב ונדבר עברית נטולת לעז