דברים שיורמים יודעים: למה צלילי שריטה וחריקה מכאיבים לנו?

א. שואל: למה עושה לנו רע לשמוע  שריטה על לוח?

א’
שואל : למה עושה לנו רע לשמוע  שריטה על לוח?

צליל צורם מתלווה לזיכרונות הילדות של אנשים בגילי – מי שזכה ללמוד בכיתות בהן המורה כותבת בגיר על לוח ירוק גדול.
צליל החריקה של ציפורן ולפעמים של הגיר עצמו על הלוח: צווחה מעצבנת שגם בלי אבק הגיר המזיק מצדיקה את המעבר ללוחות הלבנים של ימינו.אכל למה שצלילים מסוימים יגרמו לנו רתיעה שכזוגם בעצמות לא מזיקות? כמו להרבה שאלות מעניינות גם לזו אין למדע תשובה, מה שמבטיח  שפע תיאוריות.

קודם כל יש לבחון אם אמנם משהו הטבוע בנו מלידה גורם לרתיעה או שמא התרבות לימדה אותנו שרעשים כאלו
גרועים יותר מסתם קולות שונים ומשונים בסביבה. מתברר כי אכן קולות של חריקה ושריטה כגון אלו המיוצרים מחיכוך פוליסטירן ( או בשמו העממי קלקר)או צרימתם של חלקי מתכת מתוארים כלא נעימים ואפילו כסבל של ממש גם כשהם מושמעים לנחקרים שאינם מודעים למקורם. מדדים אובייקטיבים למצוקה כקצב הלב והמוליכות החשמלית של העור  מראים כי קולות חריקה ושריטה , גם בווליום נמוך מעוררים תגובה דומה לזו של הלם חשמלי קל או של צליל בעוצמה המכאיבה לאוזן. 

החוקרים הלפרן ובלייק  הלכו צעד אחד קדימה: לאחר שהפיקו צליל זוועתי במיוחד מחיכוך של מגרפה באבן צפחה הם הפרידו את גל הקול למרכיביו והשמיעו לנחקרים בנפרד  תחומי תדר שונים. התברר כי הרעש איבד מנוראותו כאשר סולקו ממנו התדרים הנמוכים  ונשאר זוועתי כשהוצאו התדרים הגבוהים.  השוואה אקוסטית העלתה דמיון בין הצלילים הבלתי
נסבלים לזה של קריאות הזהרה של קופים, החוקרים העלו את ההשערה כי תגובת הרתיעה שלנו מצלילי השריטה נובעים מ”שאריות” של רפלקס תגובה שנותר בנו מאבותינו האבולוציוניים.  קל להאשים את אחינו הקופים בצרות שונות של המין האנושי אבל  דווקא  הפעם  נמצא מי שיגן על אחינו שעל העצים. מתברר כי  בניגוד למה שניתן לחזות מהשערתם של הלפרן ובלייק, קופים אינם מגלים רתיעה מיוחדת מקולות שריטה. תגובת רפלקס לקריאת אזהרה אמורה להתבטא בדריכות ותשומת לב ולא ברתיעה מהצליל.

החוקר טרבור קוקס (Trevor j. Cox)  ערך מחקר רחב היקף במיוחד כדי לסדר ולדרג את הצלילים המטרידים. על מנת לקבל תוצאות מהרבה נחקרים וממגוון גילים ותרבויות  פנה קוקס לאינטרנט. באתר שבנה התבקשו הגולשים להאזין לצלילים שונים ולדרג את אי הנוחות שהתעוררה בהם (דוגמאות לרעשים מציקים מרוכזות כאן).  הגולשים נחשפו למגוון רחב של רעשים מתופים והמראת מטוס ועד לאכילה רעשנית של חתול ובכי תינוק. מתברר כי צליל השריטה של ציפורן עלהלוח מצא את עצמו במרכז הטבלה דווקא: פחות זוועתי מצליל של כינור , צלצול טלפון סלולרי או ויכוח קולני מאופרת סבון ובאותה רמת אי נוחות כמו נביחה עצבנית של כלב. אבל, כאשר לצליל התלוותה גם תמונה על המסך של כף יד על לוח הפך הצליל נורא לשמיעה. צליל נוסף שהיה נסבל כל עוד לא נלוותה לו תמונה הוא קול המקדחה המשמשת רופא שיניים, רק כשהופיע תמונת הרופא  הפך הקול למטרד קשה. נראה שיש צלילים שלמדנו לסלוד מהם משום שהם נקשרים למצבים לא נעימים או משום שכך רואה אותם התרבות. הקשר הזה בין מטרד רעש לנראות של מקור הרעש השלכות חשובות על תכנון עירוני. נמצא למשל כי צמחייה המסתירה כבישים מפחיתה את אי הנוחות שברעשי התנועה למרות שמדידות אקוסטיות מעידות כי הפחתת הצליל שתורמת גדר חיה או שורת עצים שולית.  הפרדת הכביש באמצעות גינון מפחיתה את הרעש הסובייקטיבי בכ 10 דציבל -יותר מאשר קיר בטון המסתיר את הכביש באותה יעילות. מחקר שבחן השפעת רעש על אנשים המתגוררים בקרבת כביש סואן מצא כי חלון המשקיף לגינה ירוקה הפחית משמעותית את אי הנוחות. ובכל זאת כמה תוצאות במחקרו של קוקס מרמזות שלא הכול נלמד ויש צלילים שמטבענו להירתע מהם. צלילי חריקה (צרימה של חפצים מתכתיים מתחככים זה בזה) , ניסור וכמובן פידבק של מיקרופון גרמו רתיעה כללית ללא קשר לתמונה שעל המסך או למיקום של הגולש על הגלובוס. כמצופה מתגובת רפלקס עצמת הזוועתיות של הקולות הצורמים הייתה תלויה בגיל: הגיעה לשיא בגיל 20 בערך וירדה מאוד מעל גיל 35,  נשים גילו אי נוחות גדולה יותר מגברים לשמע הצלילים הללו. כמה חוקרים מאמינים כי הרתיעה מחריקות ושריטות אכן טבועה בנו אך אין המדובר בירושה מאבותינו הקופים אלא בתופעה אנושית מקורית. כפי שגילה פיתגורס, יש לבני אדם יכולת אבחנה לצלילים הרמוניים. השפה והמוזיקה :  שתי תופעות המבדילות אותנו מהקופים מחדדות את יכולותינו לקלוט צלילים הרמוניים כלומר כאלו הבנויים מתדרים שהיחס בניהם הוא של מספרים שלמים וקטנים. אוקטבה, למשל, היא מרווח בין שני צלילים שתדירותו של האחד מהם היא כפולה מתדירותו של השני. צלילי הקול האנושי מלווים כמעט תמיד בהרמוניות שלהן. קול בתדירות 220 הרץ (כלומר כזה שבו יכה גל הלחץ 220 פעמים בשנייה באוזן ) ילווה באופן טבעי בצלילים של 440, 660 880 הרץ וכו’. האבולוציה שפיתחה בנו את יכולת הפקת צלילי דיבור ושירה (הצורה הקדומה ביותר של מוזיקה)  ואת היכולת לפענח את הצלילים הללו הביאה גם את היכולת להבדיל בין הקולות ההרמונים  לבין ה”רעש” שהוא צירוף צלילים  שאין בהם הרמוניה (דיסוננס).  משיר הערש של אמא בינקותנו למד מוחנו לסנן את הקולות ההרמונים מהרעש והאבולוציה שעברנו מאז יצרנו את השפה פיתחה בנו את היכולת החיונית הזו. חריקה או שריטה מאלצות את המוח לחפש הרמוניה שאינה קיימת בערבוביה של צלילים המרעידים את עור התוף  והוא ממש לא אוהב את זה.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל  [email protected]