שניים מגדולי המדענים של המאה העשרים היו חברים קרובים, אף שאחד היה פציפיסט ומתנגד ללאומנות ואילו האחר העמיד את המדע בשירות המלחמה הכימית והאימפריה הגרמנית
אלברט איינשטיין הגיע לברלין באפריל 1914, לאחר שעזב את שווייץ כדי להצטרף לאקדמיה הפרוסית למדעים ולפעול בעיר שהייתה אז אחד המרכזים החשובים ביותר של המדע העולמי. מכון קייזר וילהלם לפיזיקה עדיין לא היה קיים: הוא נוסד רק ב־1917, ואיינשטיין היה מנהלו הראשון עד 1922.
בברלין הכיר איינשטיין מקרוב את פריץ הבר, מנהל מכון קייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה, פרופסור באוניברסיטת ברלין, יהודי שהתנצר ופטריוט נלהב של הקיסרות הגרמנית.
לפי עדותו של חתן פרס נובל לפיזיקה ג'יימס פרנק, הבר היה אדם מלא חיים, בעל חוש הומור יוצא דופן, ידע רחב, מחשבה מהירה וכישרון מרשים לשיחה ולהרצאה. איינשטיין והבר נעשו חברים קרובים. הבר אף מילא תפקיד של מתווך בתהליך הפרידה הקשה בין איינשטיין לאשתו הראשונה, מילבה מאריץ'. במשך תקופה שהו מילבה וילדי הזוג בביתו של הבר, לפני שחזרו לשווייץ.
התגלית שהזינה את העולם ואת מכונת המלחמה
לפני מלחמת העולם הראשונה פיתח הבר דרך לסינתזה של אמוניה מחנקן וממימן בלחץ גבוה. קרל בוש הפך את השיטה לתהליך תעשייתי, הידוע כיום כתהליך הבר–בוש.
האמוניה שימשה בסיס לדשנים סינתטיים, שהגדילו במידה עצומה את תפוקת החקלאות וסייעו להזנת אוכלוסיית העולם. אבל בשילוב תהליך אוסטוולד, שאיפשר להפיק חומצה חנקתית מאמוניה, נפתחה גם הדרך לייצור חומרי נפץ. על סינתזת האמוניה מיסודותיה הוענק להבר פרס נובל לכימיה לשנת 1918, שאותו קיבל ב־1919.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוטל מצור ימי על גרמניה. מדינות ההסכמה העריכו כי בהיעדר אספקה סדירה של מלחת, גרמניה לא תוכל להמשיך לייצר את הכמויות הדרושות של חומרי נפץ. תהליך הבר–בוש סייע לגרמנים להתגבר על המחסור בחומרי גלם ולספק תחמושת לצבאם במשך שנות המלחמה.
אותה תגלית נשאה אפוא שתי תוצאות מנוגדות: היא סיפקה דשנים שהצילו בני אדם מרעב, ובמקביל האריכה את יכולתה של גרמניה לנהל מלחמה.
אבי המלחמה הכימית
הבר לא הסתפק בתרומתו לייצור חומרי נפץ. הוא נעשה אחד הכוחות המרכזיים בפיתוח הנשק הכימי הגרמני. המכון שבראשו עמד והמערך המדעי שסביבו תפחו למאות מדענים וליותר מאלף עובדים, שפיתחו אמצעי תקיפה כימיים וגם אמצעי הגנה מפניהם.
ב־22 באפריל 1915 הפעיל הצבא הגרמני ליד איפר שבבלגיה ענן גדול של גז כלור נגד כוחות צרפתיים וקולוניאליים. זו הייתה המתקפה הקטלנית רחבת ההיקף הראשונה באמצעות גז בחזית המערבית. אלפי חיילים נפגעו; ההערכות ההיסטוריות לגבי מספר ההרוגים אינן אחידות.
הבר פיקח אישית על ההכנות למתקפה. הוא טען כי שימוש בגז עשוי להביא לסיום מהיר של מלחמת החפירות ובכך לצמצם את מספר ההרוגים הכולל. זו הייתה הצדקה מוסרית מפוקפקת לנשק שהוסיף למלחמה צורת מוות חדשה ומחרידה.
לאחר המלחמה הגדירו אותו בעלות הברית כפושע מלחמה בשל חלקו המרכזי בהפעלת הנשק הכימי, אך הוא לא הועמד לדין.
פציפיסט ופטריוט גרמני
איינשטיין היה פציפיסט ומתנגד חריף ללאומנות ולאימפריאליזם הגרמני. במובן זה היה הבר כמעט היפוכו הגמור.
הבר ניסה לשכנע את איינשטיין להתנצר, כדי ש"ישתייך אלינו לחלוטין". איינשטיין השיב כי אותו "אנחנו", שאליו חש הבר שייך, אינו אלא פיקציה. למרות ידידותם, איינשטיין לא הסתיר את הסתייגותו מהמרת הדת ומהתשוקה של הבר להתקבל ללא תנאי בחברה הגרמנית.
באוקטובר 1914 חתמו הבר, פול ארליך וריכרד וילשטטר על "מניפסט ה־93", שבו הגנו אנשי רוח ומדע גרמנים על התנהלות ארצם והכחישו את ההאשמות בדבר מעשי הזוועה בבלגיה. שלושתם היו או נעשו לימים חתני פרס נובל, אך לא שלושתם בכימיה: ארליך זכה בפרס לרפואה, וילשטטר והבר בכימיה.
איינשטיין התנגד למה שכינה טירוף לאומני, והיה בין ארבעת החותמים על מניפסט נגדי שקרא לשיתוף פעולה אירופי. ההבדל ביניהם לא היה מדעי אלא מוסרי ופוליטי: הבר העמיד את יכולתו המדעית לרשות הקיסרות; איינשטיין ראה בהתגייסות אנשי המדע למלחמה בגידה בתרבות האירופית.
אהבה נכזבת לגרמניה
הבר ראה את עצמו בראש ובראשונה כגרמני. שירותו במלחמת העולם הראשונה העניק לו בתחילת שלטון הנאצים פטור זמני מהחוק שנועד לסלק יהודים מן השירות הציבורי. אולם באביב 1933 הוא סירב לפטר את העובדים היהודים במכון שבראשו עמד.
במכתב ההתפטרות שלו כתב כי במשך יותר מארבעים שנות עבודה בחר את עמיתיו לפי הישגיהם האינטלקטואליים ואופיים, ולא לפי מוצא סביהם, וכי אין בכוונתו לשנות עיקרון זה בשנות חייו האחרונות. התפטרותו נכנסה לתוקף במאי 1933, ולאחר מכן עזב את גרמניה ועבר לבריטניה.
בקיימברידג' הציע לו חיים ויצמן להצטרף למכון המחקר על שם דניאל זיו ברחובות, שממנו צמח לימים מכון ויצמן למדע. הבר קיבל את ההצעה ותכנן להגיע לארץ ישראל.
איינשטיין כתב לו באירוניה כי שמח לשמוע שאהבתו ל"חיה הבלונדינית" התקררה, והוסיף שלא היה מעלה בדעתו כי ידידו הבר יהפוך לתומך בעניין היהודי והארץ־ישראלי.
הבר לא זכה להגשים את תוכניתו. הוא מת מהתקף לב בבאזל ב־29 בינואר 1934, בדרכו אל חיים חדשים מחוץ לגרמניה.
במכתב תנחומים למשפחתו כתב איינשטיין כי חייו של הבר היו "הטרגדיה של היהודי הגרמני – הטרגדיה של אהבה נכזבת".
חברות מעל תהום מוסרית
על מה התבססה הידידות בין השניים? שניהם נולדו למשפחות יהודיות חילוניות ומתבוללות מהמעמד הבינוני. שניהם היו מדענים גדולים ומסורים למדע, אך הם ייצגו תגובות שונות לחלוטין לחברה הגרמנית.
הבר אהב דרגות, תארים וכבוד. איינשטיין סלד מן ההיררכיה, מן המשמעת הצבאית ומ"האמונה המטופשת בסמכות". הבר ראה בשירות המדינה ובפטריוטיות ביטוי לחובה מוסרית; איינשטיין חשד במוסדות המדינה ובכוח שהם מפעילים על האדם.
גם כאשר הנאצים עלו לשלטון נחשף הפער ביניהם. במרץ 1933 התפטר איינשטיין מן האקדמיה הפרוסית למדעים והודיע כי לא ישוב לגרמניה, משום שהשלטון החדש אינו מכיר בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק.
כאשר האקדמיה שקלה לפרסם החלטה עוינת כלפי איינשטיין, יצא מקס פון לאואה נגד המהלך בישיבה מיוחדת ב־6 באפריל. הוא נותר כמעט לבדו. הבר, ידידו של איינשטיין, לא הצטרף להתנגדותו והצביע עם הרוב.
אף על פי כן המשיך איינשטיין להימשך לכריזמה של הבר, לשנינותו ולידענותו. הבר היה בעיניו חבר אדיב ואמין, בעל עולם רוחני עשיר, נטייה להתבוננות פנימית וגם לדיכאון. הם נפגשו לעיתים קרובות לשיחות על כוס קפה. איינשטיין סלח לו על לאומנותו, על המיליטריזם שלו ועל אחריותו המרכזית למלחמה הכימית.
פרשת שוורצשילד
היחס הסלחני הזה בולט על רקע יחסו של איינשטיין לקרל שוורצשילד, האסטרונום והפיזיקאי הגרמני־יהודי שמצא את הפתרון המדויק הראשון למשוואות תורת היחסות הכללית.
שוורצשילד התנדב לצבא הגרמני בגיל ארבעים ושירת כקצין תותחנים. הוא עסק בחישובים בליסטיים ובתצפיות מטאורולוגיות. במהלך שירותו בחזית חלה בפמפיגוס, מחלת עור אוטואימונית קשה, ומת ממנה ב־11 במאי 1916, בגיל 42. הוא לא מת מפגיעת גז, וגז חרדל הופעל בשדה הקרב לראשונה רק ב־1917, לאחר מותו.
איינשטיין כתב עליו הספד מרשים, אך במכתב לידידו מיקלה בסו מתח ביקורת על הזדהותו עם המאמץ הצבאי הגרמני. הניגוד מעורר שאלה: מדוע התקשה איינשטיין להשלים עם התנדבותו הצבאית של שוורצשילד, אך סלח להבר על מעורבות עמוקה הרבה יותר במלחמה?
אולי הידידות אינה נשקלת במאזניים מוסריים מסודרים. איינשטיין ראה בהבר אדם מבריק, כריזמטי ומלא סתירות, והקשר האישי ביניהם שרד חילוקי דעות שכמעט אי אפשר היה לגשר עליהם.
בסוף חייו הבין הבר כי אהבתו לגרמניה לא זכתה למענה. מיוחסת לו האמירה לחיים ויצמן: "בסוף ימיי אני רואה את עצמי כפושט רגל; אני אלך ולא אהיה, ושמי יישכח".
שמו לא נשכח. הוא נותר קשור בעת ובעונה אחת לדשנים שסייעו להזין מיליארדים ולנשק הכימי שגרם סבל ומוות. אולי משום כך גם ידידותו עם איינשטיין נותרה סמל מטריד לעובדה שגדולה מדעית אינה מבטיחה בהירות מוסרית.
שאלות ותשובות
מה היה תהליך הבר–בוש?
תהליך תעשייתי לייצור אמוניה מחנקן וממימן בלחץ ובטמפרטורה גבוהים ובנוכחות זרז. הוא איפשר ייצור המוני של דשנים, אך גם סיפק חומר מוצא לייצור חומרי נפץ.
מה היה חלקו של פריץ הבר בנשק הכימי?
הבר עמד בראש מאמץ המחקר הגרמני לפיתוח נשק כימי ופיקח על ההכנות למתקפת הכלור ליד איפר באפריל 1915.
כיצד נשארו הבר ואיינשטיין חברים למרות השקפותיהם המנוגדות?
הקשר התבסס על הערכה אינטלקטואלית עמוקה, שיחות אישיות וסיוע הדדי. איינשטיין התנגד בחריפות ללאומנות ולפעילותו הצבאית של הבר, אך המשיך להעריך את אישיותו ואת חברותם.
האם קרל שוורצשילד מת מהתקפת גז?
לא. שוורצשילד חלה בפמפיגוס, מחלת עור אוטואימונית, ומת ממנה במאי 1916. גז חרדל הופעל לראשונה בשדה הקרב רק ב־1917.
לקריאה נוספת באתר הידען
- קרל שוורצשילד: המדען שפתר את משוואות איינשטיין מן החזית
- ג'יימס פרנק – יוצר כלי הנשק להשמדה המונית ולוחם נגדם
- אלברט איינשטיין – מדען ופילוסוף
- האם ניתן לשפר את תהליך הסינתזה של אמוניה?
- מאה שנות נשק כימי והמאבק לאיסורו
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
