עם ישראל שר

מהרקדן מקיסריה, שעיצב את המופעים בתיאטרון הרומי בימי האמורא רבי אבהו, ועד לדמויות נוספות מתקופות שונות שניגנו מוזיקה של גויים. ההופעות האמנותיות של יהודים משקפות את השילוב המורכב בין התרבות

בתקופת המשנה והתלמוד, קרי מאות שניה- רביעית/חמישית לספ', נעלמו ריקודי נשים באירועים חברתיים. יתכן שמאחורי היעדר הריקוד הנשי עמדו מנהיגי הדור. קרי - חז"ל

ריקודי ניצחון ופולחן בתקופה הבתר-מקראית – מבט על תופעות תרבותיות ודתיות בנוף ההיסטורי

הריקוד בתנ"ך: ביטוי חיצוני לרגשות ולחוויות הפנימיות, מגילויי פולחן ועד ניצחון בקרב

פרק זה חותם למעשה את רובו של המחקר, למעט פרק על הריקוד שיבוא בהמשכו. כמה נימוקים חברו יחדיו לדחוק סוגיה זו אל בין קפלי השוליים שבמחקר הנוכחי

המשך הסקירה על כלי הנגינה השונים ששימשו במקדש בשלהי ימי בית שני, בהשפעה יוונית

בפרק זה נסקור את התפתחות כלי המיתר

כבר הוזכר מספר פעמים הקשר האמיץ שנרקם בין הפילוסופיה היוונית וההלניסטית לבין המוזיקה - האסכולה הפיתגוראית שייחסה למוזיקה ערך מוסרי עליון, האסכולה האפלטונית שעמדה על הזיקה בין המוזיקה לבין טבע

לעומת אינספור מקורות הנוגעים למוזיקה במקדש, על מוזיקת החול המידע דל ובכל זאת המחקר מעלה דברים מעניינים

ראשיתו של מוסד בית הכנסת נעוץ בכינוסי העם במקדש בימי עזרא הסופר וקריאת התורה מפיו. תחילה נועדה ההתכנסות לקריאה בתורה ואילו היסוד הליטורגי נוסף מאוחר יותר וכמותו המדרש ולימוד התורה.

השופר המככב בראש השנה וביום הכיפורים היה כלי מרכזי מבין כלי הנשיפה בבית מקדש. לצד החצוצרות. הוא עבר הסבה מתפקידיו הקודמים כמודיע על אירועים חשובים - הכתרות מלכים ומלחמות והפך

המוזיקה בבית המקדש היוותה מרכיב חשוב בחגיגות שלושת הרגלים, עם עולי הרגל הרבים שהגיעו לירושלים

אחד התחומים הקרדינליים שהבליטו את דמות המקדש השניה היה העליה לרגל שלוש פעמים בשנה. העליות, הן כמסגרת והן כאמצעי, בהן באו התחומים הרבים של זיקת העם למקדשו לידי ביטוי וגילוי.

בעבר הצבענו על היסוד המשפחתי החשוב המצוי במערכת המוסיקלית של המקדש. תופעה זו היתה מקובלת במצרים ובמסופוטמיה השכנות. עד כדי כך זו התגבשה לקראת הקמת גילדות מוסיקליות בעלות יסוד משפחתי.

מנבל וכינור, דרך צלצל, חצוצרות וכמובן עד שופרות - לכל כלי היו הוראות מיוחדות בתקופת בית שני

במקדש השני בירושלים הוקרבו, פעמיים ביום, קרבנות לשלום הקיסר ולשלומה של רומא, כנוהג שהתפשט מימי הקיסר אוגוסטוס ואילך – תקופה המקבילה לשלטונו של המלך הורדוס) והיה קשור אמיצות במוסיקה, בדרך

מנהגי המוזיקה בבית המקדש בימי המקבים והחשמונאים בהשפעה יוונית

בפרק זה אסקור את התפתחות המוזיקה המקדשית משלהי ימי עזרה ונחמיה ועד לפרוץ מרד המקבים

בית המקדש השני התאפיין בליווי מוזיקלי למזמורי ההלל, ובטקסים מוזיקליים שנועדו לעולי הרגל

המוזיקה הכלית והקולית תפסה מקום חשוב מאד בתקופת המקרא וענינה בהדגשה – העדר קשר בולט ויחיד לפולחן דווקא. השירה שנפוצה היתה חילונית וזו כללה שירי חול, יין, משתאות והוללות. פה

סדרה זו עוסקת במוזיקה וביסודות ההיסטוריים הארוגים יחדיו במארג המוזיקה הכלית והקולית גם יחד משיבת ציון ועד המאה הרביעית לספירה, כשלצד השאלה: מה שרו, מה ניגנו ובאילו כלים, בולטת ההתיחסות