סיקור מקיף

הכהונה כפי שלא הכרתם – כ"ה: המניפולציה של בן כוסבה – א'

היינו מצפים ממי שמיוחס לו מרד עיקש וטורדני כלפי הרומאים, שישתקף הדבר בספרות חז"ל, וזו, מטעמיה היא דוממת

איסר ברונזה מהשנה הראשונה למרד בר כוכבא, עץ דקל והכתובת - אלעזר הכהן, יש מזהים אותו כאלעזר המודעי, דודו של בר-כוכבא
איסר ברונזה מהשנה הראשונה למרד בר כוכבא, עץ דקל והכתובת – אלעזר הכהן, יש מזהים אותו כאלעזר המודעי, דודו של בר-כוכבא

הסיפא של הפרק האחרון אצר בחובו הבטחה כי הפרק הנוכחי יהווה את שיאה של הסדרה כולה – הכהונה כפי שלא הכרתם, ואני מתכוון לממש זאת ככל שאוכל, אלא שמפאת אורכו היחסי אפצל אותו לשניים.

בפרק האחרון הועמדנו נוכח בעיה משמעותית בתולדות העם שלאחר החורבן – לאחר המכה הנוראה של אובדן המקדש, ההתאוששות ההדרגתית שלאחריו, ההנחתה הנוספת בדמות מרד התפוצות בימי הקיסר טריאנוס ופטירתו ללא עת של הנשיא רבן גמליאל שלא מלח להעמיד תחתיו יורשים בוגרים, מנוסים ומתוך כך ראויים ומאידך-דאידך מאופיינת התקופה שבין סיום המרידה האחרונה להתפרצותה של המרידה החדשה (ביוזמת בן כוסבה) בסימן התאוששות והשתקמות בניצוחו של הקיסר הדריאנוס.

העדר נשיא בן למשפחה המסורתית גרם לרעידת אדמה משמעותית בהנהגה היהודאית זאת ועוד מעמדו של רבן גמליאל היטלטל כהוגן בעקבות מאבקים בינו לבין מספר גורמים בכירים בסנהדרין. לאחר פטירתו הנהיגו את הסנהדרין גורמים פרגמטיים בעלי גישה פרו-רומית מתוך כוונה לשקם את מערכת היחסים בין רומא ליהודה ומדובר על רבי טרפון ועל רבי יהושע.

זאת ועוד, בעידן של בין-המרידות היו שהשתעשעו בתקווה לחדש את בניינו של בית המקדש כמו רבי ישמעאל ואחרים. רבי יוסי בן דורמסקית, תלמידו של רבי אליעזר, דורש על הפסוק התנ"כי זה אלי ואנוהו" את האמירה הבאה: "אעשה לפניו מקדש נאה" (מכילתא דרשב"י). תקווה זו שחלחלה בלבבות מיד לאחר חורבן הבית השני והשתקפה היטב בתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי, בנוסח כמעט קבוע של "משייבנה המקדש …" קרמה עור וגידים, כך דומה, מחורבנו הטראגי של בית הכנסת הגדול והמרשים באלכסנדריה בעקבות אירועי מרד התפוצות. חורבנו של זה, כמעט כנבואה המגשימה את עצמה, הזכיר לכל את הקללה הנוראה שרבצה על יהדות מצרים עוד משלהי ימי הבית הראשון. היינו – יהדות מצרים שלמה את המחיר ואו-אז יש לצפות לתקומתו של המקדש.

ואכן ראינו אישורו-אישושו של זה במקור התלמודי שצוטט בפרק הקודם על הצעדים לבניית המקדש ביוזמת פפוס ולוליאנוס – מראשי המרידה ברומאים – בשלהי המרידה בתפוצות או זמן מאוד קצר אחריה.
לטקסט הבעייתי הזה ישנה אינטרפרטציה הפוכה והיא: התוכנית לבנות את איליה קפיטולינה בירושלים ביוזמת הקיסר הדריאנוס, יורשו של טריאנוס, מה שהובילה כידוע לפרוץ מרד בן כוסבה. ומה היה עניינו של זה?

הטקסט נפתח בהתנסחות מוזרה על פניה: "בימי רבי יהושע בן חנניה גזרה מלכות שייבנה בית המקדש" (בראשית רבה סד, ח). ומדוע מוזר? הביטוי "גזרה" מתקשר, קונוטטיבית, להוראה שלילית, וכיצד זה מתיישב עם תקומתו של המקדש החרב? זאת ועוד, מיד בהמשך מופיעות שתי הדמויות המרכזיות במרידת היהודים בימי טריאנוס, היינו ב"פולמוס של קיטוס" על-פי הטרמינולוגיה החז"לית, הלוא הם פפוס ולוליאנוס, אשר "הושיבו … טרפיזין (שולחנות להמרת כספים) מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקים (מספקים) לעולי גולה (למבקשים לפקוד את הפרובינקיה יהודה ואת ירושלים שבמרכזה)" (שם).
אפשר להציע איפוא שלוש אינטרפרטציות לטקסט הנ"ל, זה שנידון בהקשר הטקסטואלי בפרק הקודם (מרידת היהודים בימי טריאנוס), וזאת לאור הדמויות ה"מככבות" בו (שהרי רק לאורן נוכל למקם, פחות או יותר, את ליבתו הכרונולוגית של הטקסט), כשכל אחת מעלה רעיון אחר.

אפשרות ראשונה – מדובר בניסיון לשקם את בית המקדש כחלק אינטגראלי מהמרידה היהודית בימי טריאנוס, כדי לנצל את ה"בלגאן" ששרר באימפריום הרומי בכלל ו/או כדי לקדש את מהלך המרידה ואף להביא להצטברות תומכיו, והיות שסופו של המהלך, אם בכלל התנהל, היה דרמטי וקשה, משתמש הכותב בהתנסחות של "גזרה מלכות (קיסרות רומא)".

אפשרות שניה – הדריאנוס ביקש לשקם את המקדש בירושלים גם כחלק אינטגראלי ממדיניותו המשקמת, הבונה, לאחר ההרס שהמיטו המרידות בימי קודמו, בימי טריאנוס (ולא בכדי כונה בשם aedificator – הבונה והמקומם), גם על שום אופיו וטבעו ההומני משהו, גם בשל מידת היכרותו את היהודים בהיותו, טרם התקסרותו פרוקונסול בסוריה, ומופרסמים המדרשים על אודות שיחותיו הפילוסופיות (הוא היה דילטאנט), או כפי שמכנהו פרופ' יעבץ – "המשוטט", עם אחד מגדולי הסנהדרין ואף ממלא מקומו של הנשיא רבן גמליאל לאחר פטירתו – רבי יהושע בן חנניה. ואולי-אולי היה כאן ברעיון לחדש את בניינו של המקדש היהודי משום מהלך טקטי לאחר המרידה היהודית כנגד קודמו, ובל נשכח שאחת מפעולותיו הראשונות של הדריאנוס לאחר התקסרותו היתה להוציא להורג את לוסיוס קווייטוס, נציבה האכזרי של יהודה בשלהי קיסרותו של טריאנוס, ללא ספק גם כמחווה ליהודים.

אפשרות שלישית – ההוראה הידועה של הקיסר הדריאנוס, יורשו של טריאנוס, להפוך את ירושלים לאיליה קפיטולינה, ומתוך כך את האתר החרב של המקדש, מעין "גראנד זירו", למרכז פוליתאיסטי, היא-היא העומדת במרכז הטקסט המדרשי הנ"ל. או-אז נוכל לפרום את חוטי האירוע כדלקמן: הדריאנוס מתכנן לממש את המפעל הארכיטקטוני-הריטואלי כבר מראשית תקופת התקסרותו – 119 לספ' – ולא כפי שמקובל על המחקר ההיסטורי, הנועץ את ראשית המפעל ההדריאני לשנת 130 לספ', כאשר הקיסר חולף על פני יהודה והפרובינקיה ערביה בדרכו למצרים מסוריה. ראשית המבצע ההדריאני הביא ליהודה אנשי מקצוע רבים, החל ממהנדסים וכלה באדריכלים, שהיו אמונים על הקמת המבנה חסר התקדים. ההנחה איפוא, לאור האינטרפרטציה השלישית (בהתבסס על הטקסט המדרשי), היתה, כי נפוצה שמועה שהדריאנוס מבקש לכונן את המקדש היהודי החרב, ובשעה שהתברר כי "לא כצעקתה" התפתח גל של תיסכול שהביא כמעט לפרוץ מרד אלמלא מנהיגותו המתונה של רבי יהושע בן חנניה שהוציא את הרוח המרדנית מהבלון בבקעת רימון על ידי כך שהוא המשיל לציבור את המשל היווני המפורסם על אודות הארי שנתקעה עצם בגרונו וחילצה אותה החסידה, והנמשל – שכרנו שבקשנו למרוד והתאפקנו, ועל כן לא נענשנו קשות.

כל אחת מהאפשרויות הנ"ל, או מעין שילוב חלקי בין שתיים מהן, עשויה להוביל אותנו למסקנה, כי בתקופה שלאחר ימי הקיסר טריאנוס, נשבו ביהודה רוחות של תקווה כי אכן חלפו ימי המשבר של החורבן והגיע העת לחדש את בניינו של המקדש, ואולי אף כמין אתחלתא דגאולה.

לאווירה זו נוסיף את המשתנים הבאים: ירידת מעמד הנשיאות ביהודה ולפחות פגיעה ביוקרתו, פטירתו ללא עת של הנשיא והעדר יורש בוגר ומקובל, מאבקים בין גורמים ומחנות שונים בתוך הסנהדרין, בעיקר בין רבי יהושע בן חנניה הפרגמטיסט ובעל המהלכים בקרב השלטון הרומי לבין רבי עקיבא המיליטנט והדוגמטיסט.

תופעות ומהלכים אלה הביאו להתחזקות מעמד הכהונה כזה שהקפיד לשמר את מגילות היחס של משפחותיו ולהתחתן רק עם בני משפחות כהונה. מעמד זה שאיבד מעמדתו ומיוקרתו לאחר החורבן ולמרות שהקפידו חכמים בכבודן של משפחות הכהונה כירסמה תופעת הסנהדראות במעמד הכהונה. והנה ההתעסקות בנושא המקדש החזיר, כך דומה, את הברק לעיניהם של הכוהנים, כשהללו מצפים להחזיר עטרה ליושנה כלומר בניית המקדש, חידוש העבודה בו וניהולו על ידי משפחותיהם.

נסיבות אלה נוצלו, כך דומה על ידי גורמים קנאים, קיצונים, כאלה שפעלו לאורך ההיסטוריה של בית שני, ובעיקר מתקופת מרד המקבים ומלכות החשמונאים, כדי להניף את נס המרד ברומאים ולגייס לטובת זאת את הגורמים הכהונתיים. ושוב, בל נשכח כי מלאחר החורבן עברה עטרת ההנהגה מהכהונה לציבור החכמים, חברי הסנהדרין, כשעל המלאכה ניצח רבן יוחנן בן זכאי ביבנה ואחריו רבן גמליאל דיבנה. כמו כן לא נמצאו כוהנים בבית מדרשם של שני הנשיאים הללו. אין תימה איפוא כי הכהונה רק תשמח להתחבר לכל מי שיבטיח לה את מעמדה הקודם, וזאת אכן ייעשה.

שימו לב לתופעה הבאה, שמשקפת מחד את התמונה הקודמת ומאידך מסבירה את הרקע לפרוץ מרד בן כוסבה: לאחר פטירתו של רבן גמליאל, סמוך לשנת 116 או 117, התפרקה כמעט לחלוטין ההנהגה הסנהדראית שביבנה – מקום מושבו המיתולוגי של בית הנשיאות מאז חורבן הבית השני, ואולי-אולי נבע הדבר מהוראה רומית של קיצוץ כנפי ההנהגה המיתולוגית. וכך אנו מוצאים שורה של חכמים, חברי סנהדרין, שכל אחד מהם בונה לו מעין חצר משלו, ושולט בטריטוריה שלו. ולמשל – רבי טרפון ביבנה, רבי עקיבא בלוד, רבי אלעזר בן עזריה בציפורי ועוד. תופעה זו מזמינה חיכוכים בין המנהיגים השונים וכר פורה לפיתוח פרטנזיות מרדניות – לתפוס את רסן ההנהגה ותוך-כדי כך להתמודד עם השלטון הרומי.

נתקדם כרונולוגית לשלהי שנות העשרים של המאה השניה לספ', שנתיים-שלוש לפני פרוץ המרד, וניחשף לשורה של אירועים המצביעים על אווירת מתח של קדם-מרד. הללו משתקפים בספרות חז"ל, על אודות חבורות של ליסטים (מינוח טכני הבולט בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו והמכוון לקנאים-מרדנים) והתגרויות מקומיות-עממיות-משפחתיות, שניצלו מעשים כאלה ואחרים של רומאים כדי להניף את נס המרד. כמו כן קיימות עדויות על תיגבור הכוחות הרומיים בפרובינקיה יודאיה, כנראה שעל בסיס אווירת קדם-מרד.

ומה באשר לסיבות להתפרצות המרידה? המקורות יודעים לספר על המניע הראשון שהוא גזירה רומית כנגד המילה. מדובר על הוראה בעייתית הן באשר להתנסחות של מקורות רומיים ואף של ספרות חז"ל, הן בניגוד לעמדתו ולאופיו של הקיסר, הן בשל אי-הוודאות האם מדובר באינטרפרטציה של הנציב הרומי והאם אין הגזירה נוגעת אלא לעוסקים בכישוף, או בכלל היא נוגעת לסירוס, ואולי-אולי אין מדובר על גורם למרד אלא תוצאתו בחזקת ענישה רומית. כך או כך המרד פרץ בזיקה כלשהי לגזירה זו.
המניע השני נוגע לאותו מפעל הדריאני של הקמת ירושלים כאיליה קפיטולינה, והגם שהמקורות הלא-יהודים חלוקים ביניהם, האם תופעת איליה קפיטולינה הינה הגורם למרד או תוצאתו, המימצא הנומיסמטי, המטבעי, של מטבעות איליה קפיטולינה יחד עם מצבור מטבעות המרד בירושלים, מוכיח כי אכן העיר נבנתה, או לפחות תוכננה להיבנות ובשלבים מתקדמים של ביצוע, קודם לפרוץ המרד.

מקובל לראות בבן כוסבה את המנהיג היחיד, הבלתי-מעורער של המרד. האם זה היה כך באמת?
ובכן, ספרות חז"ל קושרת את ראשית פרוץ המרד בסיפורים נסוכי אופי אגדי על מנהיגים מקומיים שתקפו לאחר פרובוקציות כוחות רומיים. ביניהם לא נזכר בן כוסבה, אלא זוג אחים אנונימי, קבוצת חוגגים הקשורים למשפחה סתמית ודמות הנקראת "בר דרומא" (בן הדרום או בן הרומאי), שספרות חז"ל תולה בו מעשי גבורה וכוח פיזי רב (מזכיר לא במעט את גיבורי המרד הגדול אליבא דיוסף בן מתתיהו).

בן כוסבה מופיע במקורות מאוחר יותר, והוא כנראה נוטל את הובלת המרד.

אין זה מעניינה של רשימה זו להיכנס לנושא ההנהגה של המרד במנותק מפרשת הכהונה, אלא שפטור בלא כלום אי-אפשר (ואפשר שאתפנה בעתיד לפרסם מאמר בנידון). דמותו של בן כוסבה מעוררת שאלות רבות ובעיקר לגבי מידת התמיכה או ההסתייגות של חברי הסנהדרין שגילו כלפיו (ועל כך מעט בהמשך), לגבי עניין משיחיותו ויחסו לפקודיו. בכל מקרה, וכאן ברצוני להדגיש עניין שנשמט מהמחקר ומהזיכרון ההיסטורי-הלאומי (וזה מאוד ברור מדוע), והוא – העדר תיפקודו הצבאי. היינו מצפים ממי שמיוחס לו מרד עיקש וטורדני כלפי הרומאים, שישתקף הדבר בספרות חז"ל, וזו, מטעמיה היא (וגם על כך בהמשך) דוממת. ניחא, אך מה לגבי אגרותיו של בן כוסבה? לא מיניה ולא מקצתיה. כאן באמת היינו מצפים לשפע של אינפורמציה לגבי מהלכי ניהולו הצבאי. ומה מסתבר? אין אפילו רמז קל-שבקלים העולה מאגרותיו, שהוא כתב והוא חתום על כל אחת ואחת ממנה, אודות מהלכים צבאיים, תוכניות צבאיות, הוראות קרביות ועוד כיוצא בזה.

מאידך מה אנו כן מוצאים באגרותיו? ניהול נדל"ני לכל דבר ועניין כמו מכירת שדה, קניית שדה, מכירת תוצרת חקלאית, אריסות וחכירה ועוד ממין אלה. כלומר מן האגרות עולה תמונה "לא-כל-כך-פטריוטית" של פריץ או נסיך בעל אחוזות הדואג לשלום נכסיו, וזה בסדר גמור, אלא שדמות זו מנטרלת לחלוטין את הדימוי המיתולוגי שדבק/הודבק במנהיג הנידון לאורך ההיסטוריה, וזאת מטעמים של התגייסות לאומית-לאומנית, אך אין זה מעניינה של רשימה זו להציג ולפתח.

גם ממטבעותיו אין לחלץ ולו ברמיזה אודות הזיקה בין בן כוסבה לפעילות צבאית, והרי סוף-סוף מדובר על מרד ולא על מהלכים דיפלומטיים כאלה או אחרים. אכן הדבר מאוד מתמיה, ואולי מצביע על כך שלמעשה ממדי המרד, אם בכלל היה כזה, היו מיניאטוריים, שמא בגדר פעולות גרילה ספורדיות.

כיצד איפוא מתחבר בן כוסבה לנושא הכהונה? על כך נדון בפרק הבא.

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

7 תגובות

  1. כל המתעניינים ברעיונות חדשים על תקופת מרד בר-כוכבא, מוזמנים לעיין בספר "האיש מאחורי ל"ג בעומר", בהוצאת 'מנדלי ספרים אלקטרוניים'. הספר נכתב לאחר שנים רבות של מחקר, לאחר סיום תואר שני מחקרי בחוג להיסטוריה של עם ישראל, באטניברסיטה העברית.

  2. האם ניתן לרכוש את הספר בנושא של ד"ר יצחק אשל, במידה ויצא כזה לאור ?

  3. לתקופת מרד בר כוכבא אין היסטוריון חשוב, כמו יוסף בן מתיתיהו. כתביו של יוספוס מתארים בצורה מדהימה את תקופת בית שני. זאת על אף "הצנזורה" של משפחת הקיסרים, לבית פלוויוס. אולם מרד בר כוכבא, או כוסבא אירע בשנים 132-135. בכל זאת ישנם פרטים מאוד חשובים שכן ידועים. ובמאמרך אתה לא מציין אותם. למשל שהקיסר אנדריאנוס, אם בהשפעת השומרונים או לא??? החליט להקים את אליה קפיטולינה בהר הבית. וזאת הייתה הסיבה המרכזית למרד. המתינות שהפגינו מנהיגי היהודים, בזמן ביקורו של אנדריאנוס בארץ, נבע כחלק מהטקטיקת ההפתעה, שהצליחה במידה מרובה. יש לזכור שבשלוש השנים הראשונות הובסו הרומאים. אז נשלח שר הצבא יוליוס סווריוס ממקומו אשר בברטניה. עם לגיונות רבים ומיטב הכוחות הרומיים. לפי התלמוד, תוצאות המרד היו לאסון בקנה מידה ענק, ויש להשוות אירוע זה לשואת יהודי אירופה במאה ה-20. השמדה כמעט מוחלטת היהודים "ופרובינציית יודאה"(למעט יהודי הגליל) סיפוחה לסוריה היא "סירייה-פלשתינה"
    אך אין לזלזל בבן כוסיבא כמנהיג צבאי. שכן אפילו בכתבי הרומאים ניכר כי המלחמה גבתה מהליגיונות מחיר כבד מאוד-על אף הניצחון המוחץ.

  4. לד"ר יחיעם שורק. איני מכיר אותך אישית אבל זכור לי מאמרך הקצר בהארץ לפני כמה שנים על כיבוש הארץ ויהושוע בן נון, את עיקריו שילבתי במאמר שהכנתי ולא פורסם עדיין על הנושא המרתק (ראה את פתיח המאמר אם הוא יצליח להיכנס אחרי דברי).

    נהניתי לקרוא היום בזריזות כמה מדיוניך האחרונים, עליהם אני מודה שלא היה לי מושג וזו אשמתי בלבד. זה בזכותו של אחד מגולשי הפורום על עתיקות ומטבעות עתיקים באתר קוקלט, המוזהה אצלנו בשם יוחנן הסנדלר. הוא הפנה את תשומת לב גולשינו לאתר הידען ולמאמריך. אתה מוזמן לעיין בדיונים אצלנו ובעשרות טיוטות לרקאת מאמר ההודעה שלי על החומר החשוב שיפורסם כנראה בראשית השנה הבאה (שים לב שהן לא ממש מעודכנות לעומת תוכנן אחרי הצגתן בקולקט). הכל על נושא די קרוב לנושא לו הוקדשת את מאמריך האחרונים כאן:

    שמעון נשיא ישראל, המוכר מאיגרות ים המלח כשמעון בר כוסבא או כוזיבא, ומוכר לנו היום הרבה יותר טוב בשמו שקדם להיותו נשיא ישראל: שמעון בן קוזיבא (כלומר, מעיר/כפר קוזיבא, הוא קווזיבא הפלשתינאי בימינו, בין מעון להרודיון על גבול המדבר).

    לא אוכל להאריך בהערה אחת על דבריך. הם חשובים במיוחד בגלל התיחסותך למקורות היהודיים (חז"ל). אבל אצלי מדובר בצידה השני של המטבע: אוסף התעודות מארכיון המלחמה של שמעון הנשיא ששרד למזלנו במעבה מערכת המסתור המשוכללת של משנהו לאירגון ומימון המלחמה, הלל/הליל בן גריס מעיר נחושת, המוכר גם מכמה חוזי החכרת קרקעות שנשמרו ע"י חוכרי קרקעות אמידים או יורשיהם, במערות הפליטים של מדבר יהודה (בעיקר בואדי מורבעאת, נחל צאלים ונחל חבר). הוא מופיע בהם כהלל בן גריס מעיר נחש (בארמית) = עיר נחושת.

    לכן ארשה לעצמי רק הערות בודדות על דבריך:

    מלחמת בר כוכבא (להלן ב"כ), לא היה כקודמו מרד ולא ספונטאני וזה רק הבדל אחד לעומת קודמו, שהצטיין במחלוקות ויריבויות דמים עד לרגעיו האחרונים בזמן שבית המקדש עולה בלהבות. אצל ב"כ היה אירגון ושליטה נוקשים, מוחלטים ומסודררים לעילא ומשמעת ברזל שרק בודדים העזו לחשוב ולהפר. הוא נמנע ממש פתולוגית, מיצירת אפשרות של מחלוקות פנימיות או מלחמות אחים.

    שמו בר כוסבא הוא רק אחת הגרסאות (בארמית) מתעודות ים המלח. ציינת שהוא מופיע ככזה גם על מטבעותיו שכולן בעברית. לא זכור מטבע זה בכל הפרסומים וביותר מ-100 סדרות של מטבעות המלחמה ששרדו בארכיון המיטבעה של משפחת גריס בעיר נחושת (הנחקר על ידי במקביל לתעודות הארכיון). אם הוא נמצא בהן, זה כמובן חידוש חשוב לפחות עבורי והיה כדאי להצביע על מקורו.

    עיסוקיו של שמעון לא היו בעיקר החכרת קרקעות שעברו לשליטתו ממנהלת הקיסר הרומי (לא כולן !) אלא בעיקר בתכנון, באירגון, בניהול ובהשתתפות אישית אמיצה בלחימה שלו במלחמה: מאז ההכנות אליה במשך שנתיים (130- 132 לספה"נ), בשחרור ירושלים ע"י אחת משתי חטיבותיו באותה עת ראשונה ערב ראש השנה שנת 132 ובעיקר בהשלמת משימתו העיקרית, בגללה נשלח ע"י כוהני משפחת צדוק בעירו קוזיבא להר הבית (בראשם אברהם בן לוי בן צדוק, הכוהן הגדול הזקן שנפטר אחרי שחרור הר הבית בשנת אחת). יש תיעוד רב של מאות תעודות על המשך הארגון של הצבא והמינהל בשנת אחת (כולל בניית ארמונו הכפרי מול הר הבית), הקרבות בדרום מול תגבורת רומאית (של הליגיון ה-XXII?)בראשית שנת שתיים (בהם לא השתתף בעצמו) ועוד ועוד, עד מותו ללא עת מנכישת הנחש ערב ט' באב שנת 136 בביתר. הוא טיפל בנושאים אישיים וציבוריים רבים ולקח עם כוהני הצ'וקים מקוזיבא, אחריות מוחלטת לכל תושבי יהודה ועם ישראל. הוא עסק הרבה ביחסיו עם בני משפחת גריס את בתם סמחא בת הלל נשא כאשתו השניה בראשית שנת שלוש, וכן משפחות של רבים מלוחמיו ומשפחות האחרות מכפרי אנשיו השתועדו בארכיון (יותר מ-200 משפחות), ומזכיר בתעודות יותר מ-500 שמות של לוחמיו ובני משפחותיהם הרלונטים למאמץ המלחמה.

    הטענה שהיה מהמציקים לחוכרי הקרקעות מבוססת על המידע המקרי מאותם חוזי חכירה בודדם מים המלח (עשרות) אך היא רחוקה מהמצב הנכון. מי שעסקו בין השאר בהחכרת קרקעותיו וקרקעותיהם שלהם, היו נציגיו הבכירים שחלקם נזכרים בתעודות ים המלח, בהם כאמור הלל בן גריס שעסק בכך בנוסף לתפקידיו הרבים האחרים בהיותו המשנה לשמעון ובעל המיטבעה החשובה ביותר שהפיקה עבורו שקלים/סלעים, זוזים ומטבעות נחושת בכל 4 שנות המלחמה וגם אחרי מותו (למשל כמה סדרות מדליוני זכרון לשמעון המת מכסף ומנחושת).

    החומר הוא רב וחשוב מאין כמוהו. אני שוקד עליו בשנים האחרונות אחרי פניה מרשות העתיקות. את שורת המסקנות הראשונות שעלו ממנו תוכל לקרוא כאמור בדברי שהעליתי גם בפורום שלנו בקולקט (תחת השם אבו שמס).

    בברכה,

    ד"ר יצחק אשל, ארכיאולוג.
    דברי אלה נשלחים שוב מאחר ואיני בטוח שהם נשלחו לפורום בניסיון הראשון.

    בדם ובאש – יהושוע הכובש

    "ההיסטוריונים החדשים מבקשים לנתק את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו ומשתמשים בתנ"ך כבחרב. מה שלא נמצא (לכאורה) בחפירות – לא היה. לדעתם, עם ישראל היה שבט קטן עם תסביך של גדלות" (יורם קניוק: "והכל נברא במילים", מוסף "7 ימים", ידיעות, 23.11.2007).

    ומוסיף בהקשר דומה ההיסטוריון יחיעם שורק מבית ברל: "יהושוע ניהל ע"פ המקרא, קרבות מרים נגד התושבים המקומיים: הוא גירש את חלקם, השמיד את חלקם וניצל את חלקם. הוא הניף את הדגל ע"פ הפסוק: 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם נתתיו' (יהושוע א': 2). לאמיתו של דבר הוא אבי אבות המתנחלים ('כי אתה תנחיל את העם הזה', יהושוע א':6, בהוראת ה'). הוא צר על יריחו, החריבה ושרפה עד היסוד וכך נהג גם כלפי מבצר העי. שלא תהיה פה אי הבנה – יהושוע מופיע ככובש אמוני המשיב לעם את נחלתו השדודה, למרות שהיסטורית לא ישבו פה עברים מקודם, ואף תושבי העי לא התגרו בו. את התושבים חיסל ואת נכסיהם החקלאיים בזז ואת הגבעונים הפך לחוטבי עצים ושואבי מים. בדרך הדמים של יהושוע ומתנחליו נגרסו ונבזזו גם מקדה, גם לבנה, גם לכיש, גם גזר, גם דביר וגם חברון (שם לא השאירו ולו שריד אחד לרפואה, לא זקן, לא ישישה, לא בחור ולא תינוקת). לבסוף, ”ויכה יהושוע את כל הארץ, ההר והנגב והשפלה והאשדות ואת כל מלכיהם, לא השאיר שריד" (יהושוע י':40, במעריב, 24.1.06).

    כאמור, גם תמצית דעתו של ד"ר שורק שחיפש את המודל המקראי לתפישתם האמונית של מתיישבי חברון (הפועלים לדבריו ע"פ הדגם של יהושוע) ומצאו בכיבוש כנען ע"י יהושוע ולוחמיו לפני כ- 3000 שנה, לא גרמה לו להטיל ספק ביסוד ההיסטורי הגלום בסיפורי הכיבוש של יהושוע. לא כן גרסתם של ארכיאולוגים והיסטוריונים כמגן ברושי וחבריו להשקפה, החולקים כליל על אמינות היסוד ההיסטורי בגרסת המקרא לכיבוש "הג'נוסיידי" של א"י המערבית ע"י יהושוע:

    …"כאן המקום להעיר לכל הרגישים שחשו אי-נוחות ממעשיהם המבישים של אבותינו: אותם סיפורים מזעזעים של ספר יהושוע אינם אלא המצאה מאוחרת. (יהושוע והישראלים) כובשי כנען, כלל לא בצעו ג'נוסייד ולא הכו לפי חרב אנשים, נשים וטף וגם את הערים לא השמידו. שכן אותן הערים שאמורות היו להיחרב כעי ויריחו, כלל לא היו מיושבות (באותה עת). היום אנו (הארכיאולוגים) כבר יודעים שכיבוש א"י היה בעיקר בדרכי שלום (כיוון) שחבל ההר, מעמק יזרעאל ועד לנגב, כמעט ולא היה מיושב בתקופת (הכיבוש, בסוף) הברונזה המאוחרת"…
    (מגן ברושי במדור ביקורת ספרים, מוסף ל"תרבות וספרות", "הארץ", 4.11.2005).

  5. שלום רב, שמי גל
    אני כותב עבודת מחקר בנושא בר כוכבא והשוואתו למרד של האצ"ל בבריטים.
    הייתי שמח לערוך ראיון קצר עמך בנושא.
    אשמח לקבל פרטי יצירת קשר ממך.

    תודה רבה

    גל

  6. רבי עקיבא הנהיג את הקהילה בבני ברק לאחר הדחתו של ריב"ז מיבנה, היינו בשנת 80 לערך. כעבור כמה שנים מעתיק רבי עקיבא את מרכזו לשפלת לוד.

  7. לדוקטור שורק:
    יש במאמר שלך טעות קטנה- ר' עקיבא לא היה בלוד אלא בבני ברק. "תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי וכו' ". (סנהדרין לב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן